שלושה אירועים טלוויזיוניים ארוזים היטב בזיכרון הישראלי: בראשון נראה הכנר אייזק שטרן מנגן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית באמפיתיאטרון האוניברסיטאי על הר הצופים, ימים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים; בשני שטרן עובר ממיטת פצוע אחד לאחרת במהלך מלחמת יום הכיפורים; ובשלישי הוא ניצב לבדו על במת תיאטרון ירושלים ומנגן לפני אולם מלא של מאזינים שכולם עטויים מסכות אב"כ.
עברו בדיוק שבעים שנה מאז שנחת בישראל ביולי 1950 הכנר הצעיר בן ה-30 כאורח התזמורת הפילהרמונית. כשהוא עזב, כעבור מספר שבועות, הוא היה מאוהב - אהבתו הראשונה הייתה ורה לינדנבליט לה נישא 17 ימים אחרי היכרותם ואהבתו השנייה הייתה ישראל וממנה לא הרפה במשך כל שנות חייו.
"אייזק שטרן היה אחד משלושה יהודים שעיצבו את חיי המוזיקה בישראל", אומר גדעון פז, שניהל במשך שנים את קרן התרבות אמריקה-ישראל שאייזק שטרן היה נשיאה. "הראשון היה הכנר ברוניסלב הוברמן שהקים את התזמורת הפילהרמונית הישראלית, השני המלחין והמנצח לאונרד ברנשטיין שניצח על הפילהרמונית והוביל אותה בסיוריה הראשונים בעולם ואייזק שטרן. הוא החל את דרכו כאן ככנר, אבל בשונה מהוברמן ומברנשטיין - אייזק היה איש של עשייה".
- עוד בערוץ המוזיקה:
שטרן נולד בעיר קטנה באוקראינה לפני מאה שנה והגיע לארצות הברית כתינוק. "לא היינו דתיים בבית" הוא סיפר בשיחות אבל בשנת 1948 כשקמה מדינת ישראל משהו בו זז. אהבתו לישראל ידעה פנים רבות. כבר בשנות ה-50 ראש הממשלה, משה שרת, הסכים שמפעל המלגות של קרן התרבות יקרא על שמו (קרן שרת) ובין הזוכים הראשונים היו דניאל ברנבוים, יצחק פרלמן ופנחס צוקרמן ואחריהם הגיעו עוד אלפי צעירים ישראלים בתחומים שונים.
אבל בניגוד לאחרים, שטרן לא הסתפק בהקמת הקרן או עמותות שהביאו תרבות לפריפריה, מצאו כשרונות ושינעו תזמורות ונגנים - הוא האזין לילדים שניגנו, הנחה והדריך אותם בכיתות אמן ודחף אותם קדימה ללימודים גבוהים עם טובי המורים, בארץ ובחו"ל. "כשהכישרונות היו יוצאי דופן ממש, שטרן עשה עבורם עוד יותר", אומר פז, "בשנות ה-70 הוא נפגש עם שר הביטחון שמעון פרס, וביקש ממנו לשחרר שני צעירים מן השירות בצה"ל אחרי הטירונות כדי שימשיכו בלימודיהם בארצות הברית - שטרן ביקש, פרס הסכים ושחרר את הפסנתרן יפים ברונפמן ואת הכנר שלמה מינץ בתום תקופת הטירונות. ובכל ביקור של שטרן בארץ בין חזרות להופעות הוא היה אורח רצוי במשרדיהם של שרי הבטחון ושרי החינוך". היום כמעט קשה לתפוס את הקשר שבין שר החינוך לבין מוזיקאי בעל שם עולמי.
הקשרים שלו הביאו לישראל יוקרה מפני שהם איפשרו לו להזמין לארץ את טובי הנגנים בעולם. כזה היה טיב הקשר שלו עם פבלו קזאלס, הצ'לן הנחשב ביותר במאה ה-20. קזאלס היה יליד קטלוניה שעזב את ספרד לאחר שפרנקו עלה לשלטון בעקבות מלחמת האזרחים, הוא נדר שלא יופיע במדינה כל עוד פרנקו שלט בה. באקט מתריס הקים פסטיבל מוזיקה בצרפת קרוב לגבול הספרדי – שם פגש את שטרן שספג ממנו לראשונה את תרבות המוזיקה של אירופה. בשנת 1961 כאשר פסטיבל ישראל קם למען קידום האמנות והתיירות, שטרן מתגייס ומביא את קזאלס לפסטיבל הראשון להופעות בקיסריה ובירושלים לצד אמני צמרת רבים. כך זכה הפסטיבל הצעיר ליוקרה עולמית.
"אבא לא היה מורה", מספר בנו המנצח, דויד שטרן, לימים מנהלה המוזיקלי של האופרה הישראלית, "קשה לקרוא למפגשים הקצרים שלו עם נגנים - שיעורים. אלה היו מפגשים קצרים, מאירים, חשובים ומקדמים, אבל יחסי מורה-תלמיד לא היו שם". אולם דווקא סיפורו של הכנר אייל שילוח שונה, עבורו שטרן היה מורה ומנטור. "הסיפור התחיל קצת כמו סינדרלה", מספר שילוח. "כשהייתי בן 12 למדתי אצל אילונה פהר (מורה אגדית לכינור בחולון שלימדה את פנחס צוקרמן ושלמה מינץ - י"ש) לא ידעתי מי הוא. אמרו לי שכנר מפורסם בא לירושלים ורוצה לשמוע כישרונות. נסענו באוטובוס בקו 405, כל תלמידיה של אילונה פהר. ניגנתי פרק ראשון מתוך הקונצ'רטו של בּֽרוּך. הוא אמר לי: 'אתה מאוד מוכשר' אמרתי לעצמי: 'טוב. הוא היה מבסוט'. וחזרתי לשגרת חיי, אפילו לא ידעתי מה שמו".
באותו תקופה החל שטרן בבניית המפעל השני החשוב שלו בישראל. לאחר דיבורים עם טדי קולק, ראש עיריית ירושלים ואחד מחבריו הקרובים ליין, אוכל טוב וסיגרים, ובסיועה של קרן יד הנדיב – הקימו בשכונת ימין משה, ממש מתחת לתחנת הרוח של מונטפיורי, את "המרכז למוזיקה ירושלים". באמצעות קשריו הרבים שטרן הביא למרכז ולישראל לראשונה אמנים חשובים לכיתות אמן של גדולי המוזיקאים. אך באירוע הפתיחה של המרכז הזמין שטרן את שילוח לנגן יחד עם הכנר והמנצח אלכסנדר שניידר.
"יום אחד, מתקשרת אילונה ואומרת להוריי 'בואו מיד לחולון' - שניידר טלפן מאיטליה והודיע לה שאייזק שטרן בחר בי לנגן יחד איתו את הקונצ'רטו לשני כינורות של ויוולדי באירוע הפתיחה שבו ישתתפו לאה רבין, אבא אבן, טדי קולק, הברונית רוטשילד ועוד. אילונה הלכה לארון התווים, הוציאה קונצ'רטו של ויוואלדי. שני עמודים, חומר קל מאוד. למדנו אותו בארבע דקות. 'לא חשוב שזו יצירה קטנה', אמרה המורה במבטא הונגרי כבד ורווי סיגריות, 'אבל אם אתה מנגן עם אייזק שטרן זה דבר מאד גדול בשבילך", מספר שילוח.
הוא המשיך בשגרת האימונים הרגילה, ושבוע לפני החזרה הראשונה הגיע טלפון היסטרי, פהר גילתה שלא מדובר בקונצ'רטו הזה של ויוואלדי אלא באחד אחר באותו סולם. ומכיוון שלא היו לה התווים, שניידר מצא אותם במוזיאון ושלח אותם בפקס, עמוד-עמוד. "ראיתי את התווים, נהיה לי חושך בעיניים. יצירה קשה ותובענית. שבוע ימים לא עשיתי דבר חוץ מאשר להתאמן. כעבור שבוע נסענו לירושלים התאכסנו במלון וישר לחזרות עם שניידר. החזרה הראשונה מול מצלמות הטלוויזיה המגעילות הייתה טובה. בסוף החזרה אמר לי שניידר 'תן לי את הכינור שלך' ונתן לי את כינור ה'גוארנרי' שלו".
שילוח הפך לבין טיפוחיו של שטרן. הכנר עקב אחריו, הדריך ונתן המלצות, "על צילום שלו הוא כתב לי: 'אני רוצה שיום אחד תבין לא איך מוזיקה? אלא למה מוזיקה?" אחרי השירות הצבאי שלו ככנר במוצבי צה"ל בלבנון, שילוח הגיע לניו יורק ושטרן דאג לו למגורים ואפילו למעיל בחורף הקשה. "'אני כאן כדי להרחיב את האופקים שלך', אמר. כשנכנסתי לקרנגי הול, בבת עינו של שטרן, הוא הכיר לי את כל עולם המוזיקה. פגשתי את ולדימיר הורביץ, ניגנתי בפסטיבל מרלבורו. לאורך השנים המשכתי לשמור איתו על קשר בכל מקום שהיה - בצרפת, בארגנטינה - תמיד היה לו זמן להקשיב, ללמד. לפעמים הוא היה ממש כמו ילד, בכל פעם שהחליף מכונית הוא הזמין אותי לסיבוב".
שילוח לא היה היחיד, גם הכנרת ורה ויידמן מעידה שבזכותו נכנסה לצמרת עולם המוזיקה בארצות הברית והכירה את הפסנתרן אנדרש שיף, "הוא היה אגדה". והצ'לן צבי פלסר, המנהל האמנותי של פסטיבל כפר בלום וראש התוכנית למוזיקה קאמרית באקדמיה למוזיקה ולמחול ירושלים, הכיר את שטרן דווקא דרך המוזיקה הקאמרית. שטרן הגיע אליה רק בגיל 40, עד אז היה סולן אבל אחרי כן הקים שלישייה וניגן בהרכבים שונים. "שטרן הגיע בערב, פשוט התיישב בכיסא הכנר הראשון וניגן. לא היה צריך יותר מזה. הפעם הבאה היתה בקרנגי הול בניו יורק: אייזק בכינור ראשון, פנחס צוקרמן בוויולה ראשונה, בשישייה של ברהמס. אירוע לכל החיים. יצא לי הרבה לעבוד איתו, אייזק היה איש קטן, גוץ ודמות גדולה מן החיים. כשניגנת איתו, הרגשת שאתה בחברת אדם בעל עוצמה", מספר פלסר.
שטרן דאג למוסדות המוזיקה הקלאסית לא רק בישראל אלא גם בניו יורק שבה גר. כשהעירייה איימה להרוס את הקרנגי הול ולבנות במקומו גורד שחקים עצום עם מרכז מסחרי, שטרן איגד בעלי ממון ומוזיקאים בפרופיל גבוה למנוע מהדבר הזה לקרות. "כשנודע לו על כוונת עיריית ניו יורק", מספר גדעון פז, "להרוס את אולם הקונצרטים החשוב בעיר, מקדשם של שוחרי מוזיקה במשך יותר ממאה שנים - הוא החל במסע שנמשך שנים עד שהאיום הוסר. המקום זכה בחיים ארוכים וטובים ושמו של שטרן מוזכר בו". הכנר נהג לומר על המקום כי "המדרגות המובילות לבמה, הן המדרגות העצבניות ביותר בעולם".
תשוקתו לקדם מוזיקה לא נעצרה במערב, והגיעה אפילו עד סין. "בסוף שנות ה-70 כשסין עוד הייתה תחת השפעת מהפכת התרבות של מאו דזה דונג. מוזיקה קלאסית נוגנה במחתרת ונגנים נשלחו למחנות עבודה לחינוך מחדש. שטרן ובני משפחתו הגיעו לסין להופעה עם התזמורת הסימפונית הלאומית והוא ניגן מוצרט וברהמס", מספר פז. ביקורו של שטרן מתועד בסרט "ממאו עד מוצרט" שזכה באוסקר אבל ההשפעה האמיתית של הביקור והסרט הייתה על חזרתם של הסינים למוזיקה הקלאסית. שטרן אומנם הגיע לשם במטרה להרחיב את אופקיו, אבל כפי שקרה לו בכל מקום, נוכחותו ונגינתו הרשימו והשפיעו על מורים ותלמידים שראו אותו מנגן. שנים אחר כך סין תהפוך למעצמה של מוזיקה קלאסית, מן הסתם היו לכך סיבות רבות אבל דמותו המופתית של שטרן ודאי תרמה גם היא.
