ב"שיר השמות" (The Song of Names), סרטו של הבמאי הקוויבקי פרנסואה ז'יראר, המוזיקה משמשת כגשר המוביל משכחה לזיכרון וזהות. הסרט הוא עיבוד לספרו של הסופר היהודי-בריטי נורמן לברכט (2001), והוא מעגן את הרעיון המופשט אודות כוחה של המוזיקה בתקופת השואה ובחשיבותה לאלו שאיבדו את בני משפחתם. נושאים טעונים אלו מטופלים בסרט שמרני בצורתו, שלא לומר מיושן, אך גם סרט שעשוי לרגש קהל יהודי וישראלי מבוגר.
מלבד בימוי לקולנוע, ז'יראר הוא גם במאי תיאטרון ואופרה. בחלק לא מבוטל מעבודותיו הוא מפגין עניין מיוחד במוזיקה כנושא, ובאופן ספציפי באישיותם של אלו הכורכים בה את חייהם. עבודתו הקולנועית המעניינת ביותר עד היום הייתה "32 סרטים קצרים על גלן גולד" (1993), קומבינציה של קולנוע תיעודי ועלילתי שבה הוצגו צדדים שונים בחייו של הפסנתרן המחונן והאקסצנטרי. סרטו הבולט ביותר היה "הכינור האדום" (1998) שעלילתו נעה בין חמש ארצות, מסוף המאה ה-17 עד סוף המאה ה-20, במסע בעקבות כלי הנגינה הייחודי ובעליו המתחלפים. בנוסף היה גם "נער המקהלה" (2015) שבו דסטין הופמן גילם מנצח קשוח של מקהלת ילדים. ללא ספק סרטים "תרבותיים", אך קשה לומר שהקריירה הקולנועית של ז'יראר מכילה שיאים קולנועיים וסרטו האחרון לא מהווה חריגה מבחינה זו.
המוזיקה (הקלאסית) ב"שיר השמות" נמצאת ברקע הקשר שנרקם בין שתי דמויות: הראשון יהודי-פולני והשני אנגלי. אבל ישנה גם מוזיקה נוספת, זו הקושרת את היהודי לשורשיו התרבותיים והדתיים ולזיכרון של אלו שנספו, ועל כן היא בעלת עומק רב יותר.
העלילה נעה בין שלושה צירי זמן שבהם פועלות שתי הדמויות הראשיות: ראשית גיל ההתבגרות (9-13), כשהם כבר שני גברים צעירים (17-21), ו-35 שנים מאוחר יותר כשני גברים בגיל העמידה. בהתאם לכך כל אחת משתי הדמויות מגולמת על ידי שלושה שחקנים שונים.
הסרט מתחיל בציר הזמן האמצעי באנגליה של שנת 1951, באחורי הקלעים של אולם קונצרטים מפואר, רגעים ספורים לפני תחילתו של קונצרט אליו הגיעו אורחים מכובדים ומבקרי מוזיקה. זו אמורה להיות השקת הקריירה המפוארת של כנר צעיר ומחונן בשם דווידל. המפיק גילברט סימונס (בטנלי טאונסנד) השקיע את כל הונו בטיפוח הצעיר, ואנו מלווים אותו ואת בנו מרטין (גראן האוול) כששוקעת בהם ההכרה כי דווידל אינו עומד להגיע.
מנקודת זמן זו הסרט נע 12 שנים אחורה, רגע לפני פריצת מלחמת העולם השנייה. זיגמונט רפפורט (ג'ייקוב קוטינסקי) הפולני הביא לאנגליה את בנו בן ה-9 דווידל (הכנר הצעיר לוק דוייל), ילד פלא המפליא בנגינת הכינור, דובר שפות רבות ומשחק שחמט כמומחה. זיגמונט מחפש מסגרת שבה יוכל בנו לפתח את מלוא כישרונו, בעוד האב חוזר לוורשה לאישה ולבת הגדולה שנותרו שם. סימונס, המתפעל מהכישרון יוצא הדופן של הילד, מחליט לשכן אותו בביתו ולדאוג לו למורה. דווידל יישן באותו חדר יחד עם מרטין (מישה הנדלי), ולאחר תקופה קצרה שני הילדים הופכים לחברי נפש.
בנקודת הזמן העתידית של אמצע שנות ה-80, מרטין המבוגר (טים רות') מגלה רמזים המפיחים בו תקווה כי לאחר 35 שנים הוא עשוי למצוא תשובות לתעלומת היעלמותו של דווידל. התקדמותו בעקבות הפרטים והמקומות אליהם הוא מגיע משולבת עם שתי תקופות הזמן בעבר בהן מוצגת התפתחות הקשר. אלו משמשים להצדקת הנכונות שלו לצאת למרדף בעקבות רוח רפאים, ומספקים רמזים למה שדווידל כאדם צעיר (ג'ונה האוור-קינג) עבר בשנים שלאחר איבוד משפחתו בשואה. העובדה שגם קלייב אוון מופיע כשחקן מרכזי בסרט, מבהירה כי בסופו של דבר יהיה מפגש מחודש בין השנים.
מכיוון שהמבנה של הסרט מכיל בתוכו תעלומה, לא ניתן לחשוף פרטים רבים על מה שיתגלה. היעלמותו של דווידל מאותו קונצרט ב-1951 קשורה לקשר בין מוזיקה וזיכרון, מוזיקה כקדיש המשמר את השמות של הנרצחים. הסצנה שבה חיבור זה יעשה בסרט צפויה להיות מרגשת לצופים בשכבת הגיל הנכונה של הקהל הישראלי. גם הקליימקס של הסרט יהיה קשור למוזיקה, ולחיבור המשלים בין הערכים של המוזיקה הקלאסית ואלו של המוזיקה החוזרת המשמרת את זכר הנרצחים.
ז'יראר יודע להעמיד סצנות בהן יש ביצוע מוזיקלי, ורגש מבוטא לא רק במוזיקה אלא גם בפעולת הנגינה. אליו מצטרפים המלחין הגדול הווארד שור (סרטי "שר הטבעות" וסרטיו של דיוויד קרוננברג), כמי שאחראי על המוזיקה בסרט. הכנר הצעיר לוק דוייל למד משחק עבור הסרט והוא מגלם באופן משעשע את דמותו היהירה והמוכשרת של דווידל כילד. קלייב אוון, כדווידל המבוגר, למד עבור הסרט נגינה בכינור במידה שתאפשר לו לבצע חיקוי משכנע של נגינה. הנגינה בפועל בוצעה על ידי הכנר הטאיווני-אוסטרלי המחונן ריי צ'ן וגם לה יש ערך לא מבוטל כחלק מהחוויה אותה מיצע הסרט.
נקודות החולשה המרכזית של הסרט היא בפרספקטיבה החיצונית למחצה על הסיפור היהודי. הדמות המובילה את הסרט היא זו של מרטין, והתהליך המורכב אותו עוברת הדמות של דווידל ביחס למוזיקה, האובדן של משפחתו, הדת והמסורת ממנה הוא מגיע, מוצג באופן שטחי. במקום שהסרט יתמקד בדמות לה קרו הדברים, העלילה מתמקדת במבט חיצוני. הדת היהודית והשבר של דווידל מוצגים מבחוץ בדרך המקנה להם אופי "אקזוטי" המשרת בעיקר את הקהל הלא יהודי של הסרט.
"שיר השמות" הוא סרט קולח, גם אם הוא סגנון הבימוי שלו שמרני. הוא מספיק זהיר ומכבד את התרבות היהודית ואת האסון של השואה, ויחד עם זאת מציע מבט קצת חיצוני ומוגבל. עבור רוב הקהל המקומי שיגלה בו עניין פגמים אלו יהיו בבחינת זוטות.
