בפעם הבאה שאתם כותבים משהו ברשתות החברתיות, קחו בחשבון שיום אחד המילים שלכם עשויות להפוך לשירה. פרויקט חדש של סטודנטית לתקשורת חזותית מבצלאל עוסק דווקא בספרות, או בפואטיקה של הרשתות החברתיות, תלוי איך מסתכלים על זה. העבודה של אסתר רובנוביץ' משלבת בין שירה ובינה מלאכותית ומקרבת בין האישי לקולקטיבי באופן מלא הומור וקסם, ועכשיו היא מציגה את Swipe Right ("להחליק ימינה"), ספר שחיברה תוכנת על בסיס מידע שנאסף מהטינדר.
הפרויקט נוצר במסגרת הקורס "עיצוב ובינה מלאכותית" בבצלאל. הרעיון לז'אנר הגיע מאוחר יותר. "הכול התחיל דווקא ברצון לייצר משהו מביוגרפיות של אנשים בטינדר. נתקלתי בלא מעט פנינים שיש שם והרגשתי שאני חייבת ליצור מהן משהו חדש שיבליט גם את הפן המגוחך", מסבירה רובנוביץ'. "פעם חיזרו בשירי אהבה, היום מחזרים בטינדר - ככה הגעתי לרעיון של להפוך את המילים לשירה. ציפיתי שייווצרו שירים שיזכירו ספוקן וורד בגלל המשלב, אבל שיכילו טוויסט ייחודי, בלתי צפוי ולא הגיוני בגלל הבינה המלאכותית".
"הבנתי שקיים פוטנציאל אדיר לייצר אמירה ביקורתית חזקה בעזרת בינה מלאכותית. כשמכונה מנסה לעשות משהו שבהגדרתו הוא אנושי מאוד, מתקבלת תוצאה ביזארית שהרבה פעמים מגחיכה דווקא את האנושי עצמו", היא אומרת. "בעיקרון יכולתי לשבת ולכתוב בעצמי שירה שמתבססת על ביוגרפיות של אנשים בטינדר, אבל הצורך האנושי לייצר משהו 'הגיוני' היה פוגם באבסורדיות של השירים שהיא גם נקודת החוזק שלהם. למכונה אין אג'נדה ובמובן הזה היא חסרת רגש וניטרלית".
כמי שהשתמשה בעבר באפליקציה בעצמה, היא מסבירה שהרעיון הגיע מהחיבור העמוק שלה לתרבות האינטרנט והרשתות החברתיות. "אני מרשה לעצמי לצחוק על זה", היא אומרת. "זה לא מגיע ממקום ממורמר ובומרי של 'הדור הזה שטחי, גרוע והורס הכול', אלא דווקא ממקום רך ומקבל יותר שצוחק על עצמו".
השיר החביב עליה מהפרויקט מורכב מביוגרפיות של שישה משתמשים שונים. "אתם מוזמנים לנסות לדמיין מה היה כתוב במקור", מציעה רובנוביץ'. והנה השיר "I can cook anything; / 10 pets / german kids / a chubby nurse / just say / so"/ (ובתרגום לעברית: "אני יכול לבשל כל דבר / 10 חיות מחמד / ילדים גרמנים / אחות שמנמנה / רק תגידו / מה").
לדבריה, "כשהגשתי את הפרויקט, מרצה אורח אמר שדמיין את השירים כתוסף אפשרי בטינדר עצמו. הוא לא התייחס לקישור בין השניים בציניות אלא ראה הזדמנות להראות את היופי של האפליקציה דרך השירה. אני מודה שכשיצרתי את הפרויקט המחשבה הייתה ביקורתית בלבד, אבל עכשיו יש גם מחשבות בכיוונים אחרים". היא מוסיפה: "הדבר הכי מצחיק בטינדר בעיניי, ורואים את זה גם בפרויקט, היא החזרתיות. כל אחד חושב שהוא מיוחד אבל כותב בדיוק את אותם הדברים על עצמו. כשאספתי את הביוגרפיות זיהיתי תבניות - דברים שכנראה נלקחו מאתרים של '99 המשפטים הטובים ביותר להתחיל עם בחורה', זה נורא מצחיק בעיניי".
הארי פוטר עשה את זה קודם
מהבחינה הטכנית הפרויקט נעשה באמצעות מודלים גנרטיביים שיוצרים תוכן חדש בהתבסס על מאגר מידע קיים. "סטודיו אחד השתמש במודל כזה כדי ליצור ספר חדש של הארי פוטר בהתבסס על הקודמים. מומלץ, אגב, כי הוא יצא מאוד מצחיק", אומרת רובנוביץ'.
"אם אנסה לפשט, אפשר לומר שהכנסתי למודל שירים קיימים, לפיהם הוא למד ליצור שירים חדשים", היא מסבירה. בין היתר היא השתמשה בשירים של רוברט פרוסט ומגי נלסון כדי לאמן את התוכנה. "אחרי שהמודל כבר הבין איך כותבים שירה, יכולתי להכניס לו כל תוכן מילולי שהייתי רוצה שהוא ישתמש בו בתור חומר גלם לשירים. אספתי בסביבות מאה ביוגרפיות מטינדר והכנסתי אותן למודל שיצר מהן שירה חדשה". נציין כי בעבר, מודל דומה לכתיבת שירה יצר רנג'יט בהטנגר (Ranjit Bhatnaga) שהציג שירים בפנטמטר ימבי מטקסטים שהוזנו בטוויטר. הספר שלו, "ערב טוב! מחר יום חדש (:" מורכב משורות שכל אחת מהן היא ציוץ שלם. גם הענקיות IBM וגוגל השתעשעו ברעיון בעבר ואף יישמו אותו, דווקא בשפה הסינית.
ומה בנוגע לאופי שירי הטינדר? היוצרת הצליחה לזהות שפה מסוימת שהתוכנה פיתחה והייתה ייחודית לה. "זה לא משהו שציפיתי. חוץ ממשלב השפה היום-יומי, יש המון ביטויים שחזרו על עצמם: 'אני מחפש כך וכך', 'יתרונות: X חסרונות Y', וכדומה". לדבריה, כמובן שבטקסט אפשר למצוא מידע שמצפים לדעת היום על אנשים כשיוצאים לדייט - עיסוק, גיל, תחביבים והעדפות.
ובאשר למה שהופך את הטקסט לשיר, אומרת רובנוביץ' שנכון לשאול מה הופך אותו לשיר בעיני המכונה ולא בעיני האדם: "הרי היא כתבה אותם והתייחסה אליהם כשירים". לדבריה, "ממה שאני רואה זה מסתכם בשבירת השורות במקומות מסוימים ולפעמים גם בחריזה. השאלה הזו באמת מובילה לשאלה יותר גדולה בהקשר הזה - האם מכונות יכולות להחליף בני אדם בתחומים היצירתיים? העובדה שמכונות ילמדו לכתוב שירה עוד לא אומרת שזו בהכרח שירה טובה".
השירים נכתבו באנגלית והודפס בגרסה קשיחה. "התלבטתי בנושא השפה. את רוב הפרויקטים אני נוטה לעשות אוניברסליים, אלא אם יש סיבה מסוימת לכך שהם צריכים להיות מקומיים. לעברית יש מטען תרבותי מאוד ספציפי ורובד נוסף, והרגשתי שהאמירה פה יותר אוניברסלית". גם לגבי הפורמט הייתה התלבטות. "אני בעד ערבוב בין פלטפורמות ולא אוהבת ללכת על המובן מאליו, אבל דווקא בפרויקט הזה הרגשתי שחשוב שיהיה ספר מודפס כמו שאנחנו רגילים. במבט ראשון זה נראה כמו ספר שירה רגיל, אבל כשמזהים את המקור הדיגיטלי יש פתאום טוויסט נחמד שזה מודפס".
את הספר מלווים איורים שהיא יצרה בצייר. "ידעתי שאני הולכת על איורי קו שחור לבן מתוך התייחסות לאיורים הפופולריים היו בספרי שירה עכשויים, אבל רציתי שיהיה להם אופי גרוטסקי. ידעתי שההגבלה היצירתית והאסתטית של הצייר תעזור לי לתת להם את האופי הזה. ההשראה להם הייתה ממאיירים כמו דייויד שריגלי וג'ון מייקל פרנק. בגרסה המודפסת גם האיורים פתאום קיבלו נראות אחרת". היא מסכמת: "רציתי ליצור קונטרסט מובהק בין הווירטואלי והמוחשי, בין הרוחני והעמוק לבין השטחי והיום-יומי".
