אדם ממוצע מעביר חמישה ימים וחצי בשנה בפקקים, 28 שעות בשנה בהמתנה למלצרים, תשעה ימים בצפייה בפרסומות בטלוויזיה ושעתיים וחצי בחיטוט באף. הצופים והשופטים ב"הקינוח המושלם", שעלתה אתמול (ד') בקשת, מבלים לדעתי שליש מהתוכנית בהמתנה לוויטרינה שתעלה ותרד. שליש נוסף הם מעבירים בהתפייטות סתמית על יופיו של קינוח שהם עוד לא טעמו. השליש האחרון מוקדש לכל השאר, שזה בעיקר קרין גורן מצטווחת ומיקי שמו יורק אקראית מושגים מקצועיים בקונדיטוריה. לא פלא שקשת חששה להעמיד את הריאליטי החדש שלה מול "משחקי השף" של רשת והקדימה את השיבוץ שלו ביום, וכל זה שעתיים לפני השידור. רשת לא נשארה חייבת, שינתה את לוח השידורים שלה בהתאם והחזירה את המלכה שלה למשבצת ששוב תאיים על קשת. מחול השדים של אחורי הקלעים היה מעניין הרבה יותר מזה שהתרחש על המסך שלנו, ולא בפעם הראשונה.
מתוך "הקינוח המושלם"
(באדיבות קשת)
שלוש שנים עברו מאז הניסיון הלא מוצלח של קשת לגייר את "בייקאוף" כדי להעמיד מקבילה מתוקה ל"מאסטר שף", והנה מגיע הניסיון הבא בצורת "הקינוח המושלם". אסטלה מושקוביץ-בלפר וקרין גורן שרדו מהפורמט הנגנז, וצורפו אליהם מיקי שמו וישראל אהרוני גויס מ"מאסטר שף". יחד הם מתבקשים למצוא את הכוכב הבא בקינוחים, זה שיפתה את העין ויענג את הפה. בהשוואה לפעם הקודמת, בקשת לפחות הרימו קצת את רמת המתמודדים (חלקם אפילו ממש עובדים בקונדיטוריה ולא רק מחזיקים חשבון אינסטגרם! מה רבו מעשיך השם), שמגיעים ועושים את מה שמתמודדים צריכים לעשות: להכין מנה, להתרגש עד לפתחו של התקף לב קטן ואז לקבל ביקורת חיובית או שלילית ולהתחבק עם המשפחה. אם זה היה תלוי בהם "הקינוח המושלם" הייתה אולי מצליחה להתעלות מעל השעמומון המרוח שקיבלנו אתמול. אבל זה לא.
לצד אלמנטים חיוביים כמו הרחבת הנראות של המנה (תראו את התמונה! נזעקים השופטים כשהקינוח עצמו ניצב מולם), תיעוד מהפנט של שלב הכנת הקינוחים, אולפן לא רע וקיצור מבורך של החיבוקים המשפחתיים או הסיפורים האישיים, "הקינוח המושלם" סובלת מכמה בעיות אקוטיות שיקשו עליה להמריא. הראשונה נוגעת בשופטים והכימיה ביניהם. מיקי שמו מקצועי להדהים ואסטלה קשוחה ומתמצאת אבל אפילו אהרוני החמוד לא מצליח להציל את הפאנל הזה, שהוא נטול כריזמה לחלוטין. הנוכחות הטלוויזיונית של גורן, עם כל הידע העשיר שלה בקונדיטוריה, עדיין מעיקה וקולנית, סוג של מירי מסיקה לעניים, ואני חושדת שההפקה עשתה את הטעות הקלאסית של לא מעט הורים - להאכיל את הילד שלהם בסוכר ממש לפני שהוא הולך לישון.
היה אפשר לתקן את זה איכשהו עם קצב חיוני יותר, אבל העריכה אינה מרחמת, התוכן נמרח ונמרח וכל טירמיסו נופל בסוף אם אין מה שיחזיק אותו. זה בא לידי ביטוי בעיקר בדקות ארוכות מדי בהן השופטים מלהגים על קינוח שהם רק ראו, ואחר כך משוחחים עוד כמה דקות על הטעם וכמעט תמיד נעדר איזה ניצוץ או עוגן שיהפוך את השיחה למעניינת. ובהיעדר שיחה מעניינת לא נשאר לצופה אלא ללטוש עיניים לפחמימות הריקות ואז לרוץ להפיק איזה נוטלה על מצע פיתה כדי להרגיע את הקריז. ובבניין המיוט ננוחם.
