הקולנוע של ספייק לי דומה להנפת שלט בהפגנה או עצרת. האמירה נמסרת בישירות, בתמציתיות, בחריפות, לא פעם בבוטות. לי אינו מנסה להתחנף לקהל הליברלי הלבן, וגם לא להתעטף ברחמים עצמיים נוסח "ראו-כמה-שאנחנו-השחורים-דפוקים". הקולנוע שלו משכיל בכל פעם להישאר רלוונטי, גם כאשר הוא חוזר אל העבר. סרטו הקודם, שזיכה אותו באוסקר, "שחור על לבן" (2018), היה סרט משטרה שהתרחש אומנם על רקע פעילות הקו-קלוקס-קלאן בשנות ה-70, אבל ידע להניח אצבע על הרגע ההיסטורי העכשווי שבו נשיא פשיסט וגזען יושב בבית הלבן.
(באדיבות נטפליקס)
בשלב מוקדם בסרטו החדש, "הזהב של נורמן" (Da 5 Bloods), שעלה היום (ו') בנטפליקס, מקטרים ארבעת גיבוריו הקשישים, לוחמים-לשעבר בווייטנאם, על סרטי רמבו ו"מבצע בעורף האויב", שבהם הלבנים – סטאלון וצ'אק נוריס בהתאמה – חוזרים אל התופת על-מנת להשיב את הכבוד האמריקני האבוד. אזכורם, אגב כך, של החיילים השחורים שקיפחו את חייהם נדחק אל שולי ההיסטוריה – ולא רק כשהדברים אמורים בווייטנאם. כך זה גם בנוגע ל-40 אלף חיילים אפרו-אמריקנים, לוחמי צבא הצפון, שנהרגו במלחמת האזרחים האמריקנית, ו-125 אלף שלחמו במלחמת העולם השנייה (לי עצמו ביים ב-2008 את "הנס של סנטה אנה" שהביא את סיפורה של יחידת לוחמים שחורים הלכודים בטוסקנה, בשנת 1944).
"הזהב של נורמן" נפתח במונטאז' מרשים ודידקטי, שכולל קטעים המתעדים את המחאה השחורה המיליטנטית של שנות ה-60. הוא מעמת בין ההיסטוריה של הקורבנות האפרו-אמריקנים בשדה הקרב אל מול האפליה האזרחית, מקשר בין פשעי המלחמה שביצעה אמריקה בווייטנאם והתוקפנות הממסדית האלימה כלפי השחורים, וחותך בין נאומים מלהיטים של אנג'לה דיוויס, מלקולם אקס ומייסד "הפנתרים השחורים" באמריקה, בובי סיל, שמציין שחיילים שחורים לא קיבלו דבר מהמדינה אותה שירתו זולת אלימות משטרתית גזענית. לרגע נדמה שהקטעים הללו לא נשלפו מהארכיון, אלא לקוחים ממהדורות החדשות של היום.
אז מגיע הסרט לימינו, ומפגיש אותנו עם ארבעת גיבוריו, כולם לוחמים שחורים ששרדו את וייטנאם, והם שבים עתה אל הג'ונגלים, שבעבר רחשו אנשי וייטקונג, כדי לחלץ אוצר מטילי זהב שקברו במקום. מדובר היה בתמורה שהעביר ה-CIA לכפריים וייטנאמיים שסייעו לצבא האמריקני, אך המטוס שהוביל את הזהב התרסק. השלל נמצא על-ידי חמישה לוחמים, שהטמינו אותו בעיצומה של הלחימה על-מנת לשוב ולאסוף אותו בבוא העת. אחד מהם, סטורמינ' נורמן (צ'דוויק בוסמן, "הפנתר השחור"), לא חזר מהמלחמה, וחבריו מתעתדים להשיב את שרידי גופתו יחד עם האוצר הבלום.
הדברים, כמסתבר, אינם כה פשוטים. את מטילי הזהב הם מבקשים להמיר לשטרות כסף בתיווכו של איש עסקים צרפתי מפוקפק (ז'אן רנו), ומארב לא צפוי של גנגסטרים מקומיים, כמו גם קיומו של שדה מוקשים באתר בו טמון האוצר, הופכים את המסע למשימת הישרדות של ממש – מסובכת לא פחות מזו שחוו לפני חמישה עשורים. סיפור משנה יפה מפגיש בין אחד מהם (קלארק פיטרס) לאהובתו המקומית ובתם המשותפת שאותה מעולם לא פגש.
שלא כמו מקביליו הלבנים, סרט החזרה-לווייטנאם של לי אינו עוסק בהשבת הכבוד האמריקני האבוד (אגב כך, אין בסרט שימוש בטכניקה של de-aging כפי שהיה ב"האירי" של סקורסזה. השחקנים מופיעים כמו שהם בהווה גם בסצנות שמתרחשות בעבר). אדרבא, תוכניתם המקורית של חמשת ה-bloods (שמו המקורי של הסרט) היא להשתמש בזהב למטרות פיצוי עבור צאצאי העבדים ולאלה שאמריקה הלבנה דפקה במשך מאות שנים. "אנחנו בנינו את הכלבה הזאת", אומר נורמן, והמילה המפורשת "פיצויים" (reparations) – זו המתייחסת לצדק פוליטי שמקורו בקבלת אחריות על עוולות העבדות – מהדהדת בחלל המטוס המרוסק שבו נמצאת תיבת האוצר.
חלקו השני של הסרט מזכיר את "האוצר מסיירה מאדרה" שביים ג'ון יוסטון ב-1948, ותיאר את הטירוף האוחז בחבורה של ציידי מטמון זהב אובססיביים. את הדמות המקבילה לזו שגילם שם המפרי בוגרט מבצע בסרט הזה דלרוי לינדו, שהפרנויה הולכת ומשתלטת עליו. הקולנוע של לי לועג לא פעם לגבריות השחורה, ושיאו האלים של "הזהב של נורמן" מתייחס אליה באופן אירוני. ככלל, הסרט מותח קו ישיר בין הלוחמים השחורים והאזרחים הווייטנאמיים כקורבנותיה הישירים של התוקפנות האמריקנית הגלובלית. בחירתו של לי לחתום את הסרט דווקא ברציחתו של מרטין לותר קינג, מדגישה את הדילמה של החיילים השחורים שנלחמו – ולמעשה, נלחמים גם היום – בשמה של אומה גזענית שמדכאת ומפלה אותם.
זוהי הנקודה שבה סרטו של לי צובר את הרלוונטיות שלו. כאשר זכה אשתקד באוסקר על התסריט המעובד של "שחור על לבן", בחר לי לציין מלאת 400 שנה בדיוק לתחילת העבדות באמריקה, והדגיש כי הבחירות לנשיאות של 2020 "מעבר לפינה". "בואו נעשה את הדבר הנכון", הוא הכריז בסיום נאומו, תוך התייחסות מפורשת לסרטו הטוב ביותר. סרטו הנוכחי הוא המשכו של הנאום ההיסטורי הזה. הוא אומר שאמריקה השחורה נתונה באחד מרגעי השפל של הגזענות כלפיה, ויוצר חיבור מעניין בין מותם של חיילים שחורים במלחמת וייטנאם ותנועת Black Lives Matter בהווה. שמו של ג'ורג' פלויד מרחף מעל הסרט הזה, שהושלם כמובן הרבה לפני התקרית הרצחנית.
"הזהב של נורמן" מאופיין באותו להט דידקטי המזוהה עם רבות מעבודותיו של לי, אבל קשה שלא להתלהב מהרטוריקה שלו, שמזכירה נואם חוצות נוקב וכריזמטי. לי אינו חומל על גיבוריו, אך בחלקו החותם של הסרט הטון של סיפור המוסר נהיה מפויס, והתוצאה גובלת אפילו באגדה טובת-לב. לי הוא הבמאי השחור המשמעותי ביותר בתולדות הקולנוע האמריקני, וסרטו הנוכחי הוא תחנה נוספת, ומשובחת, במסע קולנועי מרתק, שישנן בו אומנם עליות ומורדות, ובמהלכו נבחנות הזהות והפוליטיקה של השחורים באמריקה של 50 השנים האחרונות.
