האמנית יהודית סספורטס נוהגת להתחיל את היום שלה בסטודיו במדידת דופק ונשימות. לא בגלל מחלה, חלילה, אלא כנקודת מוצא. היא התחילה לעשות זאת אחרי תקופה שחיה בברלין, שם, בפעם הראשונה הבינה איך זה לחיות בקצב אחר, איטי יותר. "כשלא הייתי תחת ההיפראקטיביות הישראלית פתאום עלו לי דברים", היא מסבירה בריאיון ל-ynet. "לפני זה, חשבתי שאני פשוט לחוצה ורק צריכה להירגע, אבל הבנתי שזה לא העניין. התחלתי לחוות בתוכי איכות של מרחב מבלי להתעורר עם הצורך של 'לתקוף את היום'. אני לא מדברת מתוך הקלישאה הישראלית של 'כמה קשה פה וכמה טוב שם', אלא באמת הבנתי שהמערכת הפנימית שלי מגיבה אחרת. כל החיים הרגשתי שאני בהאצה, ושם בפעם הראשונה התחלתי לראות את ההאטה כערך".
מנקודת המפנה הזו סספורטס החלה לחקור את מהותה של הוויה רדופה בזמן. "ההאצה וההאטה הללו הפכו לשני צירי חשיבה מרכזיים בעבודתי", היא אומרת, "מינוס ופלוס באותו הגוף, שתי תנועות בכיוונים שונים באותו המרחב. זה לא היה מתאפשר, לדעתי, אילולא הייתי צריכה לעבוד בשני המקומות הפיזיים הללו, ישראל וגרמניה, במקביל".
סספורטס מודעת לכך שהעבודות שלה דורשות העמקה, אולי אפילו הסבר. "לוקח לאנשים זמן להבין על מה אני מדברת", היא אומרת בחיוך כשהיא מדברת על הפעילות האמנותית המגוונת שלה בשלושה העשורים האחרונים. קשה להכניס את העבודה שלה לתוך הגדרות קונבנציונליות. היא רושמת, אבל גם מקליטה בניינים; היא יוצרת סרטים, אבל גם משוטטת במעמקי התודעה; היא מפסלת בחומרים שונים, אבל גם חוקרת ביצות ביערות גרמניה; היא מציירת ציורים ורישומים גדולי ממדים, אבל גם בונה מודלים אדריכליים שמתקיימים במרחב וירטואלי; זה יכול לבלבל בהתחלה, אבל לאט לאט הדברים מתחילים להתבהר.
"הסיפור האישי לא רלוונטי"
כבר למעלה מ-17 שנה שסספורטס חיה על קו תל אביב-ברלין עם סטודיו בכל אחת מהערים. הקורונה השאירה אותה לעת עתה בארץ, ובימים אלו היא עובדת בסטודיו הגדול שלה בדרום תל אביב. לא צריך יותר ממבט מהיר כדי להבחין כי הוא עמוס בעבודות שעשתה לאורך השנים, שהפכו אותה לאחת האמניות הישראליות המצליחות בעולם. מהעבודות המוקדמות שלה, בהן עוד נהגה לעבוד עם צבעים עזים, דרך אלה שהוצגו בתערוכות החשובות שלה לאורך הקריירה וכלה בפרויקטים עכשוויים, ניסיונות והכנות – כולם חלק מהמחקר המתמשך שלה המנסה לבדוק את הקשר והשוני בין הכרה לעומת תת-הכרה, הזמני לעומת העל-זמני, האצה מול האטה. אלו גם אותן סוגיות שלקחו אותה לעבוד בארץ זרה מלכתחילה. "השהות שלי באירופה הייתה לצורכי עבודה", היא מספרת. "להיות אמנית שלא דוברת את השפה איפשר לי לרגע אחד לנוח במרחב שבין הזמנים. למדתי גרמנית, אבל מעולם לא הרגשתי בנוח להשתמש בה, גם לא הייתה לי שאיפה להיות חלק אורגני מהמקום. תמיד היה לי מקום כפול – כששם צפוף לי מדי אני באה לפה, ולהפך".
13 צפייה בגלריה
"לוקח זמן להבין על מה אני מדברת". Clay Sentences 1/6, Hashavat Aveda no. 4, 2020, Chapter no.3, Liquid Desert project
(צילום: Tal Peer)
13 צפייה בגלריה
"לא הרגשתי בנוח לדבר בגרמנית". Kelim 2A, 2019, Chapter no. 2, Liquid Desert ProjectKelim 2A, 2019
בברלין פיתחה מרחב עבודה נוסף, המוגדר על ידה כ"סטודיו על-זמני". מה שהתחיל בתור חדר סאונד, התפתח למקום בו יצרה אמנות מושגית וממנו יצאה אחת לחודש לפעולות בשטחים פתוחים - מבלי לדעת מתי תחזור. במהלך השנים הפעולות כללו הקלטת עצים ביער השחור, הקלטת קירות של מבנים ארכיטקטוניים טעונים היסטורית (שהפכו אחר כך לפסי הקול של סרטיה) והשתלת קבצי סאונד של קופים שהוקלטו במרחב מחייתם בישראל אל תוך מרחבי מחיה שונים בגרמניה - ואלו הפכו בתמורה לקולות הרקע של מיצבי הפיסול שלה ברחבי אירופה.
כשהגיעה בפעם הראשונה לברלין ב-1992, הייתה מחלוצות סצנת האמנים הישראלים בעיר. "זה היה זמן קצר אחרי נפילת החומה", היא נזכרת, "והיה לי ברור שזה רגע מסוים מאוד במקום הזה שנושא עבורי קוד זר ומוכר בו זמנית. בתקופה הזו כמעט כל אמן משמעותי מלונדון או ניו יורק החזיק סטודיו מקביל בברלין. חללי העבודה הגדולים והנדירים שם היו כמו מתנה משמיים עבורי".
ברלין איפשרה לה לא רק חלל פיזי, אלא גם שקט נפשי. "אחד הדברים שנהגתי להקפיד עליהם בחו"ל עד היום היה שלא נאמרת אף מילה על אחי" היא אומרת ומתייחסת לאחיה הגדול, אבי סספורטס, שנחטף ונרצח על ידי החמאס ב-1989 יחד עם אילן סעדון בתחילת האינתיפאדה הראשונה. "אני עובדת 17 שנה עם הגלריסט הברלינאי גרארד הרי לופקה, דמות מפתח משמעותית בסצנת האמנות בגרמניה ואדם משמעותי בחיי כבר שנים רבות - ואין לו מושג על אחי", היא מגלה. "מעולם לא הרגשתי שהמידע הזה רלוונטי בשום צורה, להיפך, יש הקלה גדולה מאוד באי-ידיעה של האחר בפרטי חייך, אנונימיות מלאה וחופש אדיר לפרוץ את גבולות עצמך כאדם". על פי סספורטס, אמן צריך לנטרל את משקל הסובייקטיביות של סיפורו האישי. "אם הצופה מספיק ער לכך, הוא יחשוד בו בכל מקרה", היא מחדדת, "בעיניי, הרגע הגבוה באמנות הוא כשהסיפור האישי כבר לא רלוונטי יותר".
13 צפייה בגלריה
"מתכתבת עם כל מה שמתרחש כאן". Room Drawing no. 17/ 49, 2020, Chapter no. 1, Liquid Desert Project
(צילום: Elad Sarig)
מתבוננת בחיות הבר ומקליטה
סספורטס בת ה-51 היא אחת האמניות המובילות בסצנת האמנות הישראלית, וכזו שהצליחה לפרוץ את המחסום המקומי ולהפוך לאמנית משפיעה ברמה הבינלאומית. היא נולדה וגדלה באשדוד למשפחה בת שישה אחים ואחיות לאבא נגר ואמא תופרת, שניהם בעלי בתי מלאכה משלהם. ב-1993 היא סיימה לימודי אמנות בבצלאל במחזור שהניב תבואה של אמנים משפיעים כדוגמת סיגלית לנדאו, אבנר בן גל, גיל שני, ניר הוד ואוהד מרומי. לאחר מכן המשיכה ללימודים במחלקה לפיסול בקופר-יוניון בניו יורק וחזרה ללימודי תואר שני באמנות בבצלאל ובאוניברסיטה העברית. עם סיום לימודיה בשנות ה-90 החלה להציג את יצירותיה, ובמקביל לזכות בפרסים חשובים כמו מלגת אנסלם קיפר, מלגת קרן וולף ופרס גוטסדינר, שבמסגרתו הציגה במוזיאון תל אביב בשנת 2000 את תערוכת היחיד הראשונה שלה, "הנגר והתופרת", שהושפעה ישירות ממשפחתה הגרעינית. כבר אז עסקה סספורטס בהטענת מידע רגשי בחומר דומם והפעלת החומר הפעיל בתוכו באופן מקודד ומוצפן כחלק הכרחי מתפיסה פיסולית. מיד אחרי "הנגר והתופרת" החלה להציג ברחבי העולם, ובעיקר בגרמניה, בה היא מחזיקה, כאמור, סטודיו מאז 2003.
13 צפייה בגלריה
גלריית Kunsthalle בוילהלמסהאפן, גרמניה, שם מוצגת תערוכה חדשה שלה
(צילום: Anne vollborn )
תערוכת היחיד המוזיאלית האחרונה שלה בישראל הייתה "שבעה חורפים", שהוצגה ב-2013 במוזיאון ישראל בירושלים והביאה לשיא את אחד הפרויקטים הארוכים שלה - 11 שנות מחקר בביצה בצפון-מערב גרמניה. בשנים הראשונות למחקר נאלצה סספורטס להתחזות לחוקרת כדי להיכנס למקום, ואחרי מספר שנות עבודה באתר גילתה כי בקרקעית הביצה הסתתרו בונקרים ממלחמת העולם השנייה. היא החלה לעבוד עם אותם מבנים תת קרקעיים ולשלוח עבודות פיסול משלה לתוך הביצה. בשנת 2007 ייצגה את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה, אירוע האמנות העכשווי החשוב בעולם. "עד היום אני זוכרת את הרגע שהתקשרו אליי וסיפרו לי שנבחרתי", היא מספרת בהתרגשות.
מאז 2014 הציגה סספורטס ארבע תערוכות יחיד משמעותיות באירופה. החודש נפתחה תערוכת יחיד חדשה שלה בגלריית Kunsthalle בעיר וילהלמסהאפן, גרמניה, בשם "הארכיאולוגיה של הבלתי נראה". בתערוכה היא חושפת לראשונה חלקים מ-Liquid Desert Project, הפרויקט עליו היא עובדת בשבע השנים האחרונות במדבר בנגב, ומחליף בצורה מסוימת, את הביצה הגרמנית ההיא. "אני קוראת לו 'בונקר תת הכרתי'" היא מסבירה. "הוא נמצא במדבר בדרום הארץ – נקודה מסוימת שההורים שלי היו לוקחים את כולנו פעם בשנה. בשבע השנים האחרונות אני נוסעת לשם אחת לחודש, מבלה שם לילות, מתבוננת בחיות הבר, מקליטה, רושמת, כותבת". סספורטס אף קברה במקום יציקה פיסולית, המשמשת עבורה נקודת ציון פיזית אליה היא חוזרת. "האתר עצמו תוכנן במשך שנים, נבנה כמודל בסטודיו, תורגם להדמיה אדריכלית מורכבת, ומשמש גם כבסיס לצילומי הסרטים במקום", היא אומרת. "מתוך זה צמח פרויקט המכיל 49 חדרים שתוכננו לפרטי פרטים. זה לא מבנה פיזי שקיים במציאות, אבל הוא מתייחס בתוכו לשני החלקים – הפיזי והתת-הכרתי. לכל חדר יש קוד פעולה או נושא אחר שמרתק אותי שנים. בחלק מהחדרים אני משתפת פעולה עם אמנים נוספים, חלק מהם אפילו לא חיים, כמו פאביו מאורי ופאול צלאן".
"אני לא אמנית פוליטית בהוויה שלי"
את "לב פרום", אחת העבודות מתוך הפרויקט המדברי של סספורטס, ניתן לראות בתערוכה "בחזרה אל הטבע" המוצגת בימים אלו בגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים. בתערוכה, אותה אצרה הדס מאור, מציגים לצדה של סספורטס אמנים ישראלים מובילים כגון יעקב דורצ'ין, מנשה קדישמן, סיגלית לנדאו וציבי גבע, וכן אמנים צעירים יותר כמו אלה ליטביץ, משה רואס ויערה צח. "לב פרום" מורכב משישה אובייקטים דמויי מוקשים עשויים חימר בעבודת יד, וכל אחד מהם נושא בתוכו עבודה המבוססת על רישום של סאונד. ה"מוקשים" הוטבעו בבריכה הטבעית שבגן הבוטני - בדומה לעבודה שהציגה בשנה שעברה בגרמניה. "הם זזים באופן טבעי מתנודות המים" היא מסבירה על העבודה, "עד להיעלמותם המלאה עם הזמן".
13 צפייה בגלריה
מטביעה מוקשים בבריכה בגן הבוטני. מתוך "לב פרום", 2020, Chapter no.8, Liquid Desert project
למה בחרת במוקשים?
"מצד אחד, זה אובייקט מקודד יפה וסתום, כמעט גנרי במראה שלו. מצד שני, הוא כלי המכיל חומר נפץ. עניינה אותי הסתירה הזו, כמו גם השימוש בכלים נשאי נפץ לכלים הנושאים אותיות, שירה וסאונד בתוכם. מתחת לכל אחד מהמוקשים שהטבעתי יש אות, וביחד כל הגופים מרכיבים את המשפט 'לב פרום'. מבחינתי זה הדבר הכי חיובי שיכול להיות. כדי לבצע מהלכים צריך לפרום. הפרימה הזו היא מהלך של היפוך יפה בעיניי".
זו יצירה פוליטית מבחינתך?
"אני לא אמנית פוליטית בהוויה שלי. אך אכחיש אם לא אודה שהפוקוס שלי הוא כן פוליטי, אבל בפראקסיס פואטי. אני בודקת איך לייצר שדה המציף את הדברים הבוערים ביותר, אך את אלה שלא מדוברים. לקחתי על עצמי את התפקיד של הצפת האינפורמציה בנושאים שכולנו מוטרדים מהם. Liquid Desert הוא פרויקט שכולו פוליטי בעיניי, לכן היה לי חשוב ליצור אותו כאן בארץ".
אנשים לא תמיד מבינים את העבודות שלך.
"לדעתי אין ממש מצב של אי הבנה באמנות. יש עבודה טובה או פחות טובה. עבודה טובה, מעצם מהותה, מקיימת חוזה של רמז, דרישה וסוד. הבנה מלאה מעולם לא הייתה חלק מהחוזה. במובן זה, אני מקיימת אותו באופן מלא".
בשנים הראשונות שאחרי המעבר לאירופה, סספורטס בילתה את רוב זמנה בברלין, אך מאז שבתה אליה נולדה לפני 9 שנים, היא נמצאת בעיקר פה בארץ. גם את תקופת הקורונה העבירה בישראל, תוך שהיא ממשיכה ללמד בבצלאל - תפקיד אותו היא עושה ברצף מגיל 24. בימים אלו היא גם מתכוננת לשתי תערוכות יחיד גדולות שאמורות להיפתח במהלך החודשים הקרובים בגרמניה. את כל התכנונים והארגונים היא מבצעת בשלט רחוק באמצעות אנשים איתם עבדה במשך שנים בסטודיו שלה בברלין. "זה בהחלט מאתגר. עבודות נשלחו ונתקעו בשדה התעופה, ובדיוק היום, במשך כמה שעות טובות, הסברנו מרחוק לפועלים פולניים שעובדים בגרמניה איך להציב אותן".
13 צפייה בגלריה
"הפוקוס פוליטי, אבל בפראקסיס פואטי". מתוך "לב פרום", 2020, Chapter no.8, Liquid Desert project
איפה את מוצאת את עצמך בתוך כל ההתרחשות הנוכחית בארץ?
"אני שותפה פעילה מאוד לכל מה שמתרחש בארץ. מגיל צעיר מאוד הבנתי שתרומתי למקום באמצעות דימויים אילמים וסביבות פיסוליות היא מדויקת יותר עבורי כאדם, הרבה יותר מהשתתפות פעילה ואקטיבית בהפגנות (והשתתפתי בהן בשנים קודמות). העבודה שלי מתכתבת עמוקות עם כל מה שמתרחש כאן, אלא שבחרתי בדרך מסוימת מאוד להגיב, להשפיע ולשנות. אולי זה איטי יותר, אבל מניסיוני, ובעיקר דרך המפגשים הרציפים לאורך השנים עם דור צעיר של יוצרים במסגרת ההוראה באקדמיה - היא מתגלה כדרך עוצמתית ומשמעותית".
כל הזכויות שמורות ליהודית סספורטס ול- VG Bild-Kunst
העבודה באדיבות האמנית
גלריה זומר לאמנות עכשווית וגלריה אייגן ארט ברלין/ לייפציג
Copyright@Yehudit Sasportas & VG Bild-Kunst
Courtesy of the Artis
Galerie EIGEN + ART Leipzig/Berlin
Sommer Contemporary Art Tel-Aviv, Zurich
