אחד מאלבומי המופת של ניל יאנג נקרא "אחרי הבהלה לזהב" (After the Gold Rush). לפני שבוע, כשיאנג מכר מחצית מהזכויות על הקטלוג העצום שלו (לא פחות מ-1,180 קטעים) לחברה בריטית בשם Hipgnosis, התברר סופית מה החליף אותה: הבהלה לשירים.
העסקה של יאנג, ששוויה מוערך בכ-150 מיליון דולר, מצטרפת לדיל נוסף שטלטל את הספינה: מכירת הזכויות על כל הקטלוג של בוב דילן לחברת יוניברסל תמורת 300 מיליון דולר, לפי הפרסומים. מעבר לשני הענקים הללו, עוד ועוד יוצרים ומפיקים מוצפים בהצעות דומות מצד חברות מוזיקה מסורתיות (כגון יוניברסל), לצד קרנות מהסוג של היפנוסיס, שזיהו את צומת הדרכים של האמנים יחד עם הפוטנציאל העסקי העצום שהתפתח בעידן הסטרימינג.
כי בזמן שספוטיפיי ואפל מיוזיק סופגות ביקורת חריפה על גובה התמלוגים המשולמים לאמנים על כל השמעה, הן גם הפכו את המוזיקה לנגישה מתמיד. לצידן, רשתות חברתיות כגון טיקטוק מתפקדות כמכונת להיטים וברומטר שמסוגל להקים שירים נשכחים לתחייה בגלל אתגר ילדותי. וכך קיבל השיר המוקלט, פורמט בן 100 שנה בערך, את חיי הנצח שתמיד שאף להם. ובניגוד להופעות חיות, למשל, שירים לא מושבתים בגלל מגפה. להפך: לפעמים הם הדרך היחידה לשרוד אותה.
מרק מרקיוריאידיס, המייסד והמנכ"ל של היפנוסיס, וקודם לכן בכיר בתעשיית המוזיקה (הוא ניהל, בין השאר, את גאנז אנ' רוזס, מוריסי, איירון מיידן, אלטון ג'ון ואפילו ביונסה), היה מהראשונים לזהות: לעסקה עם יאנג הוא הגיע אחרי שורה של רכישות יוקרתיות, מהקטלוג של מפיקי-על כגון The Dream, ג'ק אנטונוף ומארק רונסון ועד שמות קלאסיים כמו לינדזי באקינגהם מפליטווד מק ובלונדי.
"מההתחלה אמרתי למשקיעים שלהיטים עובדים בכל מצב", אמר לי מרקיוריאדיס בריאיון שפורסם לפני כחצי שנה במוסף "7 לילות", שבו התעקש כי המקצוע שלו כיום הוא "מנהל שירים" ומטרתו היא למקסם את הערך שלהם ועל ידי כך, את הערך של המשקיעים. "לא חשבתי שנצטרך מגפה כדי להוכיח את זה".
אם בהתחלה הטרנד חיפש בעיקר מפיקי להיטים, ההצטרפות של דילן ויאנג מאותת כי השינוי מגיע גם לאמנים שהיו הרבה יותר זהירים ואנינים בנוגע לשימוש בקטלוג שלהם לצרכים מסחריים. אמנם תנאי המכירה לא פורסמו, אבל ניתן להעריך בזהירות הראויה שההחלטות לא יהיו כלכליות גרידא. "לא נבזבז את הזמן במרדף אחרי מקדונלד'ס", אמר מרקיוריאדיס ל"פייננשל טיימס" הבריטי לאחר השלמת העסקה עם יאנג. ב-2018 האחרון מחה נמרצות על הבחירה בבנק כנותן חסות להופעה משותפת עם דילן. סביר להניח שהוא גם דאג לכך ש-Heart of Gold לא יככב בפרסומת להלוואות.
מנגד, ברור שעצם המכירה פוגשת את המצב המורכב אליו נקלעים אמנים, גם בכירים, בעידן של תהפוכות טכנולוגיות והרבה אי-ודאות, שהחריפה בעקבות הקורונה. ובגלל שהתחרות בתחום רק מתגברת, החברות מוכנות לשלם על כל קטלוג סכומים גבוהים פי ארבעה מהשווי הריאלי שלו, מה שבמקרים מסוימים עשוי להבטיח את הפנסיה של הנכדים והנינים. "הם כולם אנשים מבוגרים ופתאום גם לעולם החומרי יש אלמנט בתוך הסיפור הזה של המוזיקה", אמר רמי פורטיס לאחרונה ל-ynet, "והם רוצים להשאיר משהו לילדים ולנכדים ולהרוויח מהיצירה שלהם. את הזיכרון המוזיקלי שלהם הם כבר הורישו בכל דרך אפשרית".
פורטיס צודק – מה חדש – בנוגע לנסיבות. ובכל זאת "ניהול שירים" הוא עדיין תחום חדש שנמצא תחת ערפל מבחינת היושר שלו כלפי האמנים. למרות שדמות כמו מרקיוריאדיס משווקת את עצמה כמעריצה של מוזיקה, ולכן תהיה האמא והאבא הכי טובים שהם יכולים לקבל, החברה שלו לא גייסה השקעה של יותר ממיליארד דולר כדי להיות הפטרון הנחמד של האמנות. בנוסף, על כל אחד כמוהו לא חסרים כרישים שהריחו דם, כלומר רווח. כזכור, "הבהלה לזהב" הותירה לא מעט הרס וחורבן. אפשר לקוות שהבהלה לשירים תיגמר אחרת.