בוקר טוב פוזמקים שיכורי-חושים שכמוכם. אמש נפרדנו מחגית, שהודחה כחלק מתהליך הקירצוף של בית האח בדרך לגמר. זכותה כדיירת ותיקה לא עמדה לה, למרבה הצער, גם מול דיירים חדשים ואנמיים כמו פול או שירלי, ומערכת החיסון שלה לא עמדה בפרץ. למעט הבלחה של כמה פרקים בהם חגה צווחה על אמלי (מי?) היא לא באמת הצליחה למצות את האישיות המטורללת שלה, והרגעים האלה כבר לא יירשמו בספר ההיסטוריה של "האח הגדול", אפילו בעונה דועכת כמו הנוכחית. חגית היא סוג של פספוס ואי אפשר שלא לתהות מה היה צריך לקרות בבית כדי להוציא ממנה יותר (איך היא הייתה באה לידי ביטוי ברומן, נניח?). היא יוצאת לעולם מוכה קורונה שחתנים פוטנציאליים מתים בו כמו זבובים, ואני ממש מקווה שבחוץ מחכה לה בחור חתיך עם הליקופטר או לפחות קמפיין של נקניקיות.
"האח הגדול" - רגע ההדחה
(באדיבות רשת)
בזמן שאודליה מוכנה שכולם יירצחו מצידה - אבל לא ביום שישי - גדי רוצה שכולם יתנצלו ויהיו נשואים ושירלי ואדם מתחזקים את זוגיות הצעצוע שלהם (המצב ממש גרוע אם האח נזקק להם כדי למלא זמן מסך של פרק שלם), וליאור ותקווה מעבירים הילוך - או יותר נכון עוברים מידני לאוטומט, שזה, מתברר, אותו הדבר ומתקדם באותה מהירות אבל עם פחות תנועות ידיים. היצ'קוק הסביר פעם שאימה נוצרת דווקא כשהצופים יודעים מה הולך לקרות. לצפות בתקווה הולכת אל הנסט עם ליאור כשאני יודעת מה הולך לקרות לה שם היה מבחינתי שווה ערך לצפייה בסרט אימה. בנסט חיכה לה ליאור עם בשורת איוב שהוא מסר לה בהצעת ההגשה הכל כך אופיינית לו.
איכשהו הראייה של ליאור מיטשטשת בפתאומיות כשהדברים מתרחשים מחוצה לו בטווח של מטר, נניח. העולם נעלם ונשאר רק ליאור והרגשות שלו, הצרכים שלו, ההשקפה שלו. הוא ותקווה דיסקסו את "הבעיה", או יותר נכון ליאור רמז לתקווה שהוא לא נמשך אליה. בחירת המילים שלו יענו נועדה לא לפגוע בתקווה אבל בתכלס נועדה להקל על ליאור, כדי שלא ייאלץ לומר דברים שאין לו אומץ לומר, ותקווה נאלצה לקושש מתוך השיחה הזאת רמזים לסיבה שבגללה ליאור לא יוכל "לעשות את הסוויץ' מחברות לזוגיות". ליאור כל כך פחד לאורך כל השיחה הראשונה שלהם שאפילו לא הייתי בטוחה ששניהם מדברים על אותו הדבר, וכמו שתקווה ציינה בתבונה - היא אישה עם כל כך הרבה אישיוז שלך תדע על מה הפרנואיד הזה נתפס עכשיו.
כמובן שליאור, כמו ליאור, מצפה שגם ברגעים הקשים האלה, בהם הוא רומס את ההערכה העצמית שלה, תקווה תמשיך להיות חברת אמת. כלומר שתניח את עצמה בצד ותתמוך בו כשהוא מיטלטל ומתייסר על שהוא נאלץ לומר לה דברים שכל כך קשה לו לומר. או בקצרה – "תראי אותי, אמא".
3 צפייה בגלריה
הצליחה להוציא את הראש מההוריקן שייצר סביבו. תקווה וליאור, מתוך "האח הגדול"
(באדיבות רשת)
הפער המנטלי בין ליאור לתקווה בלט להכאיב ברגעים האלה, בהם כל מה שתקווה רוצה זה לכאוב וליאור יושב מעליה ומנקר לה בראש עם שיחות מוטיבציה מעדות "תרימי את עצמך" ו"אני צריך אותך חזקה". הבגרות של תקווה אפשרה לה להרים רגע את הראש מתוך ההוריקן שליאור מייצר סביבו, להבין בדיוק במה מדובר, לקבל פרופורציות ועוגן וכן, כנראה גם קצת להדחיק תוך כדי. אחרת אין לי דרך להסביר את המהירות בה היא התאוששה, ואת הקוליות והתבונה שבה היא דיברה עם ליאור למחרת והפכה את הטרגדיה היוונית שלו לעוד שיעור בחיים הלא פשוטים שלה. רגעים כאלה מזכירים לי למה בעצם תרמתי את מיטב ההון המנטלי שלי לקמפיין שלה לניצחון העונה.
כמו שזה נראה ליאור לא ירפה מתקווה כל כך מהר וכנראה שיש להם עוד דרך לעשות יחד עד סוף העונה, אבל המפנה הזה גרם לי לקוות שמשהו מהציר של תקווה יחזור לשיווי המשקל שהיה לו לפני עידן ליאור. אחרי הכל היא עושה משהו נכון אם היא נפלטה לחלוטין מרשימות ההדחה למרות שכל מה שהיא עושה זה לישון, לאכול, לעשן ולהטיח את כל האמת בפני הדיירים בפינה השבועית שלה. השבוע היא אפילו סגרה בגדלות נפש מעגל עם ירדן והחיבור ביניהן גרם לי לחשוב שאלמלא ליאור הן היו יכולות להיות חברות טובות, לפחות בבית האח, ולחלוק מדי פעם פיג'מה. אני מאחלת לתקווה אהבה שתהלום את מידותיה הטובות, עם בחור שיימשך אליה באמת ולא רק יסתופף תחת הכנפיים שלה, ושיהיו להם הרבה ילדים חמודים ושלאף אחד או אחת מהם לא יקראו ערכית.
בפרק הבא: ניר מריח את גוש המרכז-שמאל ומתחיל להחזיר. לא סחבק. מנהיג!
