(באדיבות yes)
שכונת נווה צדק, תל-אביב, 1998. עדיין לא להיט נדל"ן נחשק. בבית קטן עם מרצפות מצוירות, ריהוט נזירי, מקרר ישן במטבח זערורי וזוג תוכים בחצר הקטנה יושבת אחת הזמרות הגדולות והמפוספסות בתולדת הזמר העברי, אהובה עוזרי, ועונה בחיוך ובפתיחות לשאלות מול המצלמה של עופר פנחסוב. "צלצולי פעמונים", הסרט היפה שלו, שמתחרה כעת בפסטיבל הקולנוע ירושלים וניתן לצפייה ביס דוקו, יצא בעקבות האגדה – והטרגדיה – שהיא עוזרי. זאת, שכמו ב"כמה יוסי", השיר הכי טוב של ברי סחרוף, נתנה את כל מה שהיה לה, עד שהיא כבר לא הייתה יכולה יותר. בכל פעם שעוזרי כבר הצליחה, משהו גרם לה לעצור. הסיבוב הראשון שלה הסתיים בשלהי שנות ה-70 אחרי שכבשה את המדינה עם האלבום "היכן החייל", אז החליטה לפרוש בגלל מותה של אמה. בפעם השנייה, כעבור 23 שנים, היא נאלצה לעשות זאת שוב לאחר האלבום "צלצולי פעמונים", מתקליטי הקאמבק הגדולים שיצאו כאן, וזה לאחר שזכתה להכרה מחודשת ולראשונה גם לחיבוק חם מהתקשורת ומהברנז'ה, עקב הגידול הסרטני שהתגלה בגרונה.
2 צפייה בגלריה
מהזמרות הגדולות והמפוספסות בתולדת הזמר העברי. אהובה עוזרי
(צילום: רונן ללנה, באדיבות yes דוקו)
אם היה צדק בעולם, עוזרי הייתה חיה כמו מלכה ("אני לא אמן של כסף", היא אומרת בכנות באחד הרגעים הכי יפים ועצובים בסרט ומיד ממשיכה: "אני רוצה שהקהל יאהב אותי ושאני אוכל לגעת לו בנשמה"). לצדק היא לא זכתה במרבית שנותיה. גם לא למזל. לכישרון ולאהבת הקהל דווקא כן. היא נולדה ב-1948 כאביבה עוזרי (שם החיבה שאביה העניק לה, אהובה, תפס בסוף) למשפחה קשת יום בשכונת כרם התימנים בתל-אביב, בין העיר הלבנה לים הכחול. בקו אווירי מלב בירת הבידור והתרבות של המדינה מדובר בקושי בשלושה קילומטרים, אך לתושבי השכונה זה הרגיש כמו מיליון. "מה היה לנו לחפש בשינקין?", שואלת-קובעת אחת מחברות הילדות של עוזרי בסרט, "המקסימום שהגענו אליו היה לאלנבי". למרות האפליה שחשה אז, עוזרי לא התלוננה. "מי שאומר שאין אפליה הוא שקרן", היא יורה למצלמה של פנחסוב, אך מדגישה מיד ש"אנחנו מזמן היינו צריכים לצאת מהאפליה הזאת". למרות כל הצרות ותלאות החיים, עוזרי הייתה אישה חזקה וזמרת אדירה. לא קורבן.
אביה נפטר כשהייתה צעירה. המצב הכלכלי בבית, שגם ככה לא היה קל במיוחד, הפך אז לקשה עוד יותר, ובת הזקונים התגייסה לעזרה. בכל יום מיד אחרי הלימודים, היא רצה לשוק הכרמל הסמוך כדי למכור צרורות של פטרוזיליה ולהביא עוד כמה לירות לאמא. בגלל המצוקה בבית היא עברה לקיבוץ מצר ושהתה שם שלוש שנים כילדת חוץ. היא גילתה את הדשא, הבריכה, חדר האוכל וגם את הרפת והלול. כשהיא פגשה בקיבוץ חברה מהשכונה, היא ניסתה ללמד אותה לרקוד טוויסט. בסרט החברה נזכרת כי עוזרי אמרה לה שתעשה עם הרגל תנועה כאילו שהיא מכבה סיגריה על הרצפה. אחרי שלוש שנים אמא שלה החזירה אותה הביתה.
המוזיקה הייתה שם מהרגע הראשון. האמא הייתה מקוננת, ועוזרי הצעירה אהבה להסתגר בחדר ולשיר. כמה שנים אחרי, הבת שלה הפכה למקוננת של המדינה, או לפחות רק של חלקה, כשהוציאה ב-1975 את האלבום "היכן החייל" שהדהד את הכאב של יוצאי עדות המזרח על נפילת הבנים במלחמת יום כיפור. עוזרי אמנם כתבה את שיר הנושא מרסק הלב שלו בגלל מלחמה אחרת, אבל שירי האלבום היוו פסקול משלים לטראומה הלאומית עבור אלו שלא מצאו נחמה על מות יקיריהם בשירי הזיכרון שלא הפסיקו להתנגן אז ברדיו. את עוזרי לא השמיעו שם, גם לא הראו בטלוויזיה או אפילו חשבו להזמין לפסטיבל הזמר המזרחי. "מכתבים הוא לא שלח / ד"ש בכלל הוא לא מסר / אנא עזרו, עזרו לי ידידי", היא שרה שם בכאב וממשיכה: "למה כולם שותקים? / למה לא מדברים? / האם איננו, איננו בחיים?". זו הייתה שפה דיבורית, לא עברית של משוררים, אבל מילים שאי אפשר לברוח מהן. למרות ההתעלמות התקשורתית, כותרת אחת בעיתון הכתירה אותה, לצד להקות השכונה, צלילי הכרם וצלילי העוד כ"צעקה האחרונה של ישראל השנייה". לצעקה הזו היה הד עצום. "היכן החייל" נמכר אז בטירוף (300 אלף עותקים, אולי יותר), עוזרי הופיעה בלי הפסקה בחתונות ובחפלות, אבל מרחק יריקה משם, בלב העיר, איש לא ידע עליה ואיש לא שמע אותה. ב-1999, כש"צלצולי פעמונים" יצא, ועוד בלייבל נענע דיסק - הבית של הרוק האלטרנטיבי, היא כבר הוכתרה גם למלכה שלהם, היא והבולבול טרנג שלה, כלי הנגינה ההודי שהיה כה מזוהה איתה.
עוד במוזיקה:
ב-1976, שנה אחרי ש"היכן החייל" מלא היגון יצא, היא סימנה עוד וי גדול – הפעם מהצד השמח כשכתבה את השיר "ירושלים של בית"ר" לרגל זכייה של הקבוצה בגביע המדינה. השיר נכתב בדרך להופעה בבירה, כי עוזרי ידעה שעם הקהל הירושלמי לא כדאי להתעסק והייתה בטוחה שהם יתאהבו בה בזכותו. אורי מלמיליאן, הנער מממילא, ועוזרי, הילדה מהכרם, היו גיבורי התרבות של ישראל השנייה ההיא שעדיין נצבעה בצבעי שחור-לבן, ולא רק על מסך הטלוויזיה. היא המשיכה להופיע בלי הפסקה, לפעמים גם עם הבדרן אבנר דן כמופע חימום.
עוד באותה שנה עוזרי החלה להעביר שיעורי פיתוח קול לבחור בשם זוהר עורקבי, שהפך למלך הז'אנר בתור זוהר ארגוב, בשנה בה עוזרי הכריזה על פרישה. בינתיים, ההופעות רצו והאלבומים המשיכו לצאת, אבל לעוזרי התחיל להימאס. מהתהילה היא כבר לא נהנתה וגם כסף היא לא ממש עשתה, אך בעיקר היה זה חוסר ההכרה של הממסד שפגע בה. אחת הזמרות הגדולות והמפוספסות בתולדות המדינה החליטה לעזוב את המוזיקה וחזרה לתחום האוכל, אבל לא כשפית-סלבית שמככבת במדורי הרכילות, אלא כעובדת מטבח במסעדת גמליאל המיתולוגית שבכרם. אהובה של תחילת האייטיז היא אגדה שהייתה ואבדה. לא בטוח שכל יושבי המסעדה ההיא – שכיכבה גם במערכונים של הגשש החיוור – בכלל ידעו מי מכינה להם את צלחות החומוס ומתקינה את הסטייקים.
עוזרי נעלמה מהתודעה, אבל איש אחד ניסה להבין למה. אבנר ברנהיימר, כתב מגזין ב"ידיעות אחרונות" בשנות ה-90, משחזר בסרט כיצד הוא יצא לחפש את עוזרי לצורך כתבת עומק עליה. הוא לא האמין שהיא תסכים להתראיין, וגם היא לא ממש האמינה שמישהו בכלל יהיה מעוניין לכתוב עליה או לקרוא את מה שיש לה להגיד. אבל הוא שאל והיא ענתה ולא החסירה דבר - מדוע נעלמה וגם על השמועות על יחסיה עם נשים. קצת אחרי זה, במסגרת העבודה על פרויקט הקאברים "עבודה עברית" לרגל 50 שנה למדינה, הגיע המפיק ניצן זעירא לביתה של עוזרי כדי לקבל ממנה אישור לשיר שלה שאלון אולארצ'יק רצה לחדש. היא הסכימה, ועל הדרך השמיעה לו את "צלצולי פעמונים". בסרט זעירא מספר שהוא היה בהלם, והודיע לה שחייבים להקליט את זה. הוא גייס את המפיק המוזיקלי משה דעבול והשניים התחילו לעבוד. בניגוד לקסטות החלטוריסטיות שהפיקו לה בשנות ה-70 ("הייתי גומרת אלבום בשעתיים", היא נזכרת בחיוך בסרט), כאן השקיעו בכל תו ולקחו את הזמן. בגיל 51 היא חזרה ליהנות ממוזיקה.
"צלצולי פעמונים" יצא ב-1999 וזכה לשבחים מקיר לקיר. באותה התקופה, הפופ הים תיכוני כבר נמצא אז בתחילת הדרך לכיבוש המיינסטרים, אבל למלכה האם של המוזיקה המזרחית לא היה ממש קשר ללהיטי החתונות המקפיצים והקלילים שהתחילו לצבור עוד ועוד שעות ברדיו. פתאום היא נהפכה ליקירת הברנז'ה. במסגרת הקאמבק הבלתי נתפס היא גם חזרה לבמה אחרי 17 שנה – ועוד לפסטיבל שנטיפי, מכל המקומות שבעולם, בו התקבלה בחיבוק רחב מלובשי השרוואלים. אחרי ההופעה, שבה התארחו גם ברי סחרוף ומוש בן ארי (אז עוד בלהקת שבע), היא מספרת למצלמה שהיא מתרגשת כמו ילדה. גם 21 שנה אחרי שצולמה, הסצנה הזו היא אחד מהרגעים היפים והחזקים בסרט.
הגרון – הסמל המסחרי שלה – בגד בה. הגידול אמנם הוסר, אך קולה נפגע. המוזיקה לא הפסיקה, היא המשיכה לנגן ולכתוב – לבד ועם אחרים. הדג נחש אירחו אותה, שי צברי, יהודית רביץ, חוה אלברשטיין, ברי סחרוף, אהוד בנאי ואחרים שרו משיריה, והיא סוף סוף זכתה להכרה לה חיכתה כל השנים. ב-2008 הגיע גם החותם הרשמי עם הזכייה בפרס אקו"ם לתרומה מיוחדת לזמר העברי. ב-2016, השנה האחרונה לחייה, היא עוד הספיקה להלחין את פסקול הסרט "ישמח חתני" ולהוציא את הסינגל "בי נשבעתי", שהיה אקורד הסיום שלה. השבוע לפני ארבע שנים היא נפטרה בבית החולים תל השומר מסיבוכים של מחלת הסרטן, ששבה ותקפה אותה.
הסרט "צלצולי פעמונים" נע בין הצילומים שנערכו לקראת הקאמבק של עוזרי לפני כ-20 שנה לבין שיחות שנערכו עם חבריה וכמה משותפיה לדרך אחרי מותה. כולם מדברים עליה באהבה ובעצב ומכוונים זרקור על אחת מהזמרות הכי גדולות שהיו כאן, שהייתה יכולה וצריכה להיות ענקית אפילו יותר. לאורך הסרט עוזרי - שהתמחתה בשירי יגון וכאב - צוחקת המון. למרות הצרות, ואולי דווקא בגללן.
בשוט הסיום היפה של הסרט החשוב והעצוב הזה, המצלמה מעניקה מבט על שכונת נווה צדק, שבה התגוררה עוזרי. היא מביטה מלמעלה על הגגות האדומים הנוצצים של פנינת הנדל"ן הנחשקת. אולי באחד הבתים המעוצבים האלו מקשיבים עכשיו ל"צלילי פעמונים" ששרה השכנה שלהם לשעבר.
