מי שמרגיש שהקורונה שיבשה את החיים שלו ללא היכר מוזמן להיאחז בעוגנים שלא ישתנו לעולם: השמש שוקעת במערב וזורחת במזרח, העונות מתחלפות ורון כחלילי עושה עוד סדרה דוקומנטרית, שתגיע בסופו של דבר - בדרך זו או אחרת - למזרחים. הפעם זו "מלחמות היהודים", הדוקו בן שלושת הפרקים שעלה אתמול (ד') ב-HOT8 ומכנס תחתיו סקירה אינטנסיבית של שלושת הזרמים הדתיים בישראל - החרדים, הציונות הדתית והמסורתיים. כחלילי מקדיש פרק שלם לכל קבוצה ובוחן את הקשר של כל אחת מהן ליהדות ולישראליות.
מתוך "מדינות היהודים"
(באדיבות HOT8)
נדמה שמה שקרה לציונות הדתית, כפי שמסתמן מהפרק השני של הסדרה, קרה גם לכחלילי עם השנים. מדוקומנטריסט מקורי יחסית ומעמיק בדרכו ("ערסים ופרחות - האליטות החדשות", "על צד שמאל"), הוא הקצין והשטיח בו זמנית את הדיון שמתקיים בסדרות שלו ולקח פנייה חזקה לכיוון הפרובוקציה. אם בעבר היה מקום לעיסוק ענייני ומעורר מחשבה בטענות שהוא מעלה, בסדרות האחרונות המוצר שמוגש לפתחו של הצופה הוא מעין סיכום מפוזר ולא אחיד של כל מה שאנחנו כבר יודעים בנושא (עם דגש על "כבר יודעים"), שמשליך על הצופה מידע, תיאוריות ודעות ללא סדר או התפתחות. התוצאה היא שלושה פרקים עמוסים של 50 דקות כל אחד (!), שאין להם שורה תחתונה, ואם יש חידושים, רעיונות יפים או פנינים אקראיות בתוך הרצף הזה - הם טובעים בגבב במקום לשמש כקצה חוט או אבן בניין.
עשייה דוקומנטרית היא אמנות לכל דבר. הז'אנר שכחלילי בחר לעצמו מצריך העמקה רעיונית מאסיבית הרבה יותר מזו שכחלילי מסכים להשקיע במוצרים האחרונים שלו. הנושאים שהוא מעלה - הפרדה בין דת ומדינה, גיוס חרדים, הכוח הפוליטי של הקבוצה החרדית, ההקצנה של הציונות הדתית, ההדתה במערכת החינוך ובצבא, ובסוף גם התיאור הערטילאי של "המסורתים המזרחיים" - כל אלה נשחקו כל כך בדיונים קודמים עד שהם גורמים ל"מלחמות היהודים" להישמע כמו אחרון ויכוחי הבוטים בפייסבוק. כחלילי יצטרך להיות הרבה יותר יצירתי וחכם כדי לומר משהו חדש בנושא ולקחת את הצופה שלו צעד אחד קדימה. כי עד כמה שזה ישמע מוזר, צפייה בדברים שאתה כבר יודע ונאמרו אינספור פעמים דורשת הרבה יותר מאמץ וריכוז מצפייה ברעיונות חדשים שאתה נחשף אליהם לראשונה.
האופי האמביוולנטי כביכול של כחלילי (לפחות על פי העדויות שהוא מעמיד) כמזרחי מסורתי שנוטה לשמאל הפוליטי, רחמנא ליצלן, עשוי היה לייצר השקפת עולם מעניינת יותר, אבל כחלילי מתעקש להישאר על פני השטח ולהגיש לצופה שלו את המובן מאליו. זה ניכר בעיקר בראיונות שהוא מקיים, כשאת הסקרנות העיתונאית מחליפה החיבה לפרובוקציה - לבחור ישיבת ההסדר שלומד לבגרות במתמטיקה ברמה של חמש יחידות הוא זורק "כמה זה שתיים ועוד שתיים?". את שר המשפטים אמיר אוחנה הוא שואל "יכול להיות דבר כזה, הומו ימני?" (כאילו, דה). ההרמות הזולות האלה להנחתה באות על חשבון נתונים רלוונטים או קונטרה אמיתית שעשויה לקחת את הדיון קדימה, אבל כחלילי מעדיף להכניס שוב את כנרת בראשי שתתהה למה לחילוניים יש בעיה עם "קצת יהדות".
גם כשהוא מגיע לנקודה מעניינת כמו המחנה המסורתי, והעובדה שהחברים בו חיים את חייהם בלי חובת הוכחה או רגשי נחיתות ופשוט נוטלים מהיהדות את האפיונים שמתאימים לאורח החיים שלהם - אותו מחנה מתון שאין לו בעצם ייצוג אמיתי בבית הנבחרים הנוכחי והמוקצן - כחלילי מתקשה להרחיק מעבר ל"מזרחי החמים והפתוח", אותו סטריאוטיפ שנדמה שמספק בעיקר את נטייתו הבלתי ניתנת לריסון של כחלילי להכניס את המזרחיות לכל דיון (מהאיש שהביא לכם את "מה שהמזרחיות עושות במיטה, אשכנזיות לא ילמדו", כן?). אולי זה בגלל שאף אחד לא מציק למסורתיים הנינוחים, בינתיים, ודורש מהם להגדיר את היהדות שלהם. אולי זה כי המחנה הזה מקבל את כחלילי כמו שהוא, על אף הצדדים הכביכול מנוגדים שבו. האם זה הופך את "מלחמות היהודים" לדוקו שמצדיק את המשאבים שהושקעו בו או את זמנכם היקר? פחות. האם כחלילי יקבל בעתיד במה נוספת לסדרות דומות? כנראה שכן. תהיו חזקים.
