לא הייתי מתחלפת עם הכותבים של "ארץ נהדרת" בשנתיים האחרונות. הם בטח מרגישים כמו בפרק של "גולשים בזמן", שבו העולם שהם מגיעים אליו מתקיים בתוך לופ אינסופי של מערכות בחירות. דבר אחד בטוח: כישורי הסינכרון של "ארץ" ללא ספק השתכללו עם הזמן. ולראיה העונה ה-18 (!) של התוכנית, שעלתה אתמול (ד') בקשת, תזמנה את עצמה באופן מושלם להכרזה על מערכת בחירות רביעית תוך שנתיים, לפרישה של גדעון סער מהליכוד והחבירה של זאב אלקין, לריצה של נפתלי בנט לראשות הממשלה ובעיקר לסגר הקורונה השלישי שעומד להיכנס לתוקפו ביום ראשון הקרוב. זה אומר, אגב, שבדבר אחד הממשלה אכן ניצחה את הקורונה - במירוץ בחירות מול סגרים התוצאה היא 4:3 לפוליטיקאים, אבל הקורונה ידועה באורך הנשימה שלה והיא בהחלט עשויה לקחת את ההובלה בהמשך.
מתוך "ארץ נהדרת"
(באדיבות קשת)
"ארץ נהדרת" היא תוכנית כל כך ותיקה, בטח במונחים ישראלים, שאין ברירה אלא להיות כנים ולהודות - נאמר כבר הכל. האיכות שלה נעה על תחום תדרים קבוע. לפעמים היא שיר של אש ושל קרח, לפעמים היא מופע עייף של משחקי מילים. לרוב מפציצה בפרקים ראשונים לעונה. בשנים האחרונות היא פחות ופחות סלחנית, וגם בזה היא מתאימה את עצמה למציאות, שהופכת קיצונית יותר ויותר. הפרק ששודר אתמול היה מצוין - מערכון הפתיחה של "שעת מחלה", שעקץ את "שעת נעילה" של כאן ("תנו לו 30 שיעורי משחק", ממליץ הרופא, "את הדמות הנשית היחידה בסדרה", מאבחן הסמי-אלוש) והקביל בין מחדל יום כיפור לזה של הקורונה. אחריו נוצל מעמד הזרקת החיסון לביבי כמעמד מכונן לשאר הפרק, כשהחיסון גזל מביבי את כוח העל שלו: לשקר.
חיקויים באים והולכים. החיזוקים החדשים - יניב ביטון מושלם, דודו ארז כגדעון סער, גיה באר גורביץ', תמיר בר (האיש מאחורי שם טוב האבי) ואורי לייזרוביץ' - נותנים עבודה. אבל הדמות שעושה את התוכנית כבר כמה עונות היא ללא ספק ביבי של מריאנו אידלמן. הוא הפך עם הזמן לציר הבלתי מעורער של "ארץ נהדרת", הוא מככב במערכונים הכי חזקים, הסאטירה שנכתבת עבורו היא הבועטת ביותר. אידלמן גם הצליח להעלות את נתניהו שלו מעל לדרגת החיקוי - הוא קיבל חיים משלו. הוא לכד את הזחיחות שקיימת אצל המקור והצליח להגחיך אותה, לצוד את הנקודה הסאטירית במדויק. אפילו כשהטקסטים שנכתבים לו מוצלחים פחות, אידלמן משלים את החוויה עם שפת הגוף שלו והתוצאה כמעט תמיד קולעת.
לפני הרבה הרבה שנים, כשביבי פצח בקריירה הפוליטית שלו, שודרה תוכנית הסאטירה "חרצופים" בערוץ 2, השם ייקום דמה. כשהגיע הזמן לבנות את הבובה של ביבי היוצרים נתקעו - לא משנה איזה אבסורד הם חשפו, קהל המאמינים של ביבי עדיין אמר אמן. ביבי של "ארץ נהדרת" הוא עדיין דמות טפלונית יחסית לאחרות, ויש שיגידו שהוא קל מדי לחיבוב, אבל הוא עדיין זה שמשרת באופן הטוב ביותר את השאיפה הסאטירית של התוכנית וגם מבדר סלאש מטריד על הדרך. אם מישהו מחפש יתרונות לעובדה שביבי פה כדי להישאר, החיקוי-פרשנות של אידלמן הוא בהחלט אחד מהם.
2 צפייה בגלריה
משרת באופן הטוב ביותר את השאיפה הסאטירית של התוכנית. אידלמן מתוך "ארץ נהדרת"
(צילום מסך, קשת)
שובם של הטורטלים היה נקודת שיא נוספת, והם הצליחו ליישב את אבסורד השמיים הפתוחים-סגורים, כשמדינה שלמה לא יכולה לבקר את השכנים אבל בו זמנית נופשת אצל החברה החדשה שלה, דובאי. הטורטלים עשו רילוקיישן לשבועיים (!) לדובאי ושם הצליחו להוציא את העיניים לחברים שלהם, לעצבן את המקומיים כשניסו לעשות איתם עסקים, להמחיש כל מה שמכוער אצל הישראלים ולחזור לארץ בלי להיתקל בעומר אדם. התת-סדרות של "ארץ" (הפילוסים, שאול ואירנה, העירייה זה אני) כמעט תמיד הבריקו, וכשזה קורה זאת שירה במיטבה. הפרק הזה היה מוצלח מספיק כדי ש"ארץ" לא תזדקק לטובות של הקורונה כמוטיב מרכזי (ובצדק, אין בה שום דבר סאטירי) אלא רק על ההשלכות הפוליטיות שלה ("קורונה זאת מחלה לעניים", מגחכת הטורטלית), ומסמנת וי על פרק פתיחה מרשים ורענן. עוד ח"י עונות כאלה ואנחנו מסודרים.
