לפני עשור צפה הבמאי הרומני קורנליו פורומבויו בטלוויזיה ונתקל בתוכנית תיעודית על שפת השורקים "אל סיבלו". השפה הייחודית מתבססת על שריקות במקום דיבורים וקיימת ב"לה גומרה", אחד האיים הקנריים באוקיינוס האטלנטי, ששייכים לספרד. השפה הזאת ריתקה את הבמאי המוערך והוא אף יצא לבקר באי. פורמבויו החל לכתוב תסריט שבמרכזו שפת השורקים, "בניסיון להתמודד עם השפה", לדבריו. אבל פורמבויו לא אהב את הטיוטה הראשונה וזנח את הפרויקט, עשה סרטים אחרים, ולפני שנים אחדות שב אליו.
התוצאה היא "השורקים", שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן האחרון ויצא בסוף בשבוע האחרון לאקרנים בישראל. "אני יודע שיש כפר ביוון וכפר בצרפת, שגם בהם מתקשרים בשריקות", סיפר פורומבויו, כשנפגשנו במהלך הפסטיבל. "אני חושב שהשפה קיימת ב-40 מקומות בעולם, כולל מקסיקו, סין ואפריקה".
מה אומרים האנתרופולוגים על התופעה הזאת?
"הם לא מכירים את שורשי השפה. זו לא שפה שנחקרה יותר מידי. החוקרים עשו כמה מחקרים על שפת השריקות בלה גומרה, היא מוכרת בידי אונסק"ו ולכן יש באזור בתי ספר שמלמדים את השפה. אבל אנחנו לא יודעים מה המקור שלה. יש כמה תיאוריות בנושא. משערים שהבֶּרְבֵּרִים הגיעו לאזור דרך הים והם נהגו לתקשר בשריקות שכאלה או בצעקות".
מה משך אותך לרעיון של השריקות? שזאת בעצם שפה אוניברסלית?
"שני דברים לדעתי. קודם כל, השימוש בסוג תקשורת עתיק שכזה בעולם שהוא מאוד טכנולוגי. בהתחלה חשבתי שזה יהיה מצחיק, ושזו תהיה חזרה אחורה למשהו שאולי איבדנו. שנית, מבחינתי זה גם היה פואטי, ועם אספקט ויזואלי מסוים. פואטי בהקשר של תקשורת ומרחק, אך גם מצחיק. אני אוהב את שני האלמנטים הללו, וגם את העובדה שזה מקודד. גם מבחינת הסאונד זה מעניין. זה צליל מלודי, כמו ציפור".
אתה יודע לשרוק את השם שלך?
"לא, לא, לא. כשהמורה לשריקות הגיע לבוקרשט ללמד את השחקנים שלי, רציתי לקחת יחד איתם את שיעורים, אבל היה עליי לסיים את התסריט ולמלא טפסים כדי לקבל תקציבים ולא מצאתי זמן להתפנות ללימוד השפה".
השחקנים התחילו לשרוק גם מחוץ לסצנות?
"לא. אבל הם כן התבדחו בנושא".
פורומבויו נהג בסרטיו להתייחס למציאות ברומניה בהומור, אירוניה וסרקסטיות. הוא גם בודק ביצירתו סוגיות של מוסר פגום ואף הפגין חיבה לכדורגל. "השורקים" שונה מאוד מסרטיו הקודמים (קצב מהיר יותר, שימוש בפלאשבקים, הפקה יותר עשירה).
מדובר בסרט שעוסק בדמויות שמשחקות משחק כפול ואינן מפסיקות לשקר. במרכז העלילה ניצב שוטר (ולאד איבאנוב) רומני מיומן, מתוחכם ועתיר ניסיון אך מאוכזב שלא מאמין יותר בייעוד שלו כשוטר. השוטר נמצא בקשרים טובים עם המאפיה ומרוויח מסחר בסמים – ולמעשה הוא מהווה סוכן כפול. אישה מסתורית ומרהיבה מגייסת אותו לחלץ את בן זוגה מהכלא. בעקבותיה הוא מגיע לאי לה גומרה כדי ללמוד את שפת השריקות, שתעזור לו לפעול ביתר קלות, בלי חשש להאזנה. שפת השורקים נחוצה לנפשות הפועלות בתור קוד, כדי להערים על רשויות החוק.
זאת לא הפעם הראשונה שפורומבויו מתעמק בשוטרים. הם נכחו גם בסרטו עטור הפרסים והשבחים "שם תואר: משטרה" (2009). "אחת מנקודות המוצא של 'השורקים' הייתה דמות שהייתה לי ב'שם תואר: משטרה': בחור שיודע הכול, שאין לו ספקות. הוא נתקע לי בראש ואמרתי לעצמי שאם אעסוק שווב בדמות מהסוג הזה, אז עשר שנים אחר כך הוא כבר לא יאמין בכלום".
גם בחיים האמיתיים יש לדעתך כל כך הרבה שוטרים מושחתים? בקולנוע הרי יש המון.
"אני לא יודע, לא נראה לי. אני מקווה שלא. אבל בקולנוע אנחנו צריכים אותם לדרמה".
פגשת שוטרים מושחתים?
"לא, וגם כשמישהו מושחת, אתה לא יודע שהוא כזה".
"השורקים" מתרחש כאמור בעולם אפל, שופע במאבקי כוח וכל צעד בו טומן בחובו סכנה. הוא משופע במחוות ובהתייחסויות לאמנות הקולנוע, בעיקר לקולנוע האפל האמריקני (פילם נואר) משנות ה-40 וה-50. "'לאורה', 'הנודעת', 'האדם השלישי', 'ביטוח חיים כפול'. אני אוהב מאוד שני הסרטים של המפרי בוגרט – 'התרדמה הגדולה' ו'הנץ ממלטה' שהוא סרט מעולה לגברים". את האהבה לפילם נואר, פורומביו ביטא בין היתר בשם שנתן לפאם פאטל – האישה הפתיינית בה מאוהב גיבור "השורקים" – גילדה, כשם הסרט האפל המפורסם של ריטה הייוורת'.
"כיוצר קולנוע אני צופה בהרבה סרטים, ואני יכול ללמוד מכל סרט שאני רואה. הסופר והמשורר חורחה לואיס בורחס, אמר שגם למשורר הגרוע ביותר יכול להיות בית גאוני באחד השירים שלו. אני מסתכל על דברים יותר ויותר מנקודת המבט הזו. גם לבמאי גרוע יכולה להיות סצנה טובה אחת. לצערי אין לי המון זמן לצפות בסרטים - אבל כשאני כן צופה אני מנסה ללמוד משהו, לאהוב משהו. שתהיה סצנה טובה, או שוט, ואולי לפעמים משהו כמו התאורה או המשחק. אתה לומד גם מזה".
