באיחור סמלי של שנה בגלל הקורונה, להקת תיסלם תצא השבוע לסדרת הופעות חגיגיות לרגל 40 שנה לאלבום הבכורה שלה, "רדיו חזק", שתימשך עד לחודשי הקיץ. עם החזרות לקראת העלייה המחודשת לבמה עולה גם פרץ נוסטלגיה והעלאת זיכרונות בין חברי הלהקה, היום בני 60 פלוס, שהכירו אי שם במסדרונות גלי צה"ל. "הגעתי לתחנה ב-1977 במסגרת חיל האוויר כדי להקליט איזה פרויקט, ומצאתי את עצמי משוטט שם", מספר בריאיון ל-ynet סולן תיסלם, דני בסן, על הפעם הראשונה שבה נתקל ביזהר אשדות, לימים גיטריסט הלהקה. "במהלך השיטוט פגשתי איזה חייל חמוד לאללה ושאלתי אותו אם הוא רוצה להיות חבר שלי. ישר התחלנו לעשות דברים יחד, כי זאת הייתה המטרה. עבדנו אז כתקליטני דיסקו - יזהר היה די-ג'יי מדהים ואני סחבתי ארגזים". החברות עם אשדות לא הסתיימה במועדונים, אלא התרחבה ליצירה משולשת של בסן, אשדות והקלידן, יאיר ניצני, גם הוא מאנשי גלי צה"ל. "בזמנו, כל החיילים בתחנה התפרנסו מחלטורות", נזכר אשדות, "בדיוק סיימתי להקליט את השיר 'לראות אותה היום' וחיפשתי קורבן שישמע אותו. פגשתי באולפן בחור מסוקס שישב עם רגליים על הקונסולה בשם יאיר, ומיד הפכנו לחברים. כמה חודשים אחר כך דני הגיע, והוא היה הקורבן שחיפשנו כדי להפיק שירים", הוא צוחק.
העבודה המשותפת הראשונה של השלישייה הייתה על השיר "תנו לי רוק'נרול", שלכאורה יורד על קדחת הדיסקו של סוף שנות ה-70, אך למעשה היה מחווה עצומה לז'אנר. "אהבנו גם רוק וגם דיסקו, ועל זה בעצם השיר", אומר אשדות, "ניגנתי בגיטרה, הייתי בלהקות ואהבתי רוק'נרול, אבל כשהדיסקו הגיע נדלקתי על זה".
"רדיו חזק", שיצא בינואר 1981 ומיד שטף את המדינה, היה מוצר רוק-פופ גלאמי מופק היטב, הכי רחוק מאווירת ה"רוק בסנדלים" ששלטה באותן שנים בארץ. "הכוונה הייתה להקליט מוזיקה, לא חלמנו לכבוש את העולם", נזכר בסן, "הייתי אז זמר שהשתחרר מלהקה צבאית והם (אשדות וניצני, שקראו לחברת ההפקות שלהם "יוסי ויוסי", א"ש) היו מפיקים צעירים, ועשינו דברים יחד". אשדות מוסיף ש"'תנו לי רוק'נרול' הוקלט כדי להיות מוקלט. רצינו להוציא שירים ולהצליח". לאחר מכן חברי הלהקה הקליטו את האלבום גם באנגלית, כשרוני בראון, אז בכיר בחברת התקליטים CBS, שהחתימה בהמשך את הלהקה, שמע את זה וחשב שזה יכול להצליח גם בחו"ל. "חלוקת התפקידים באולפן הייתה מאוד ברורה", ממשיך אשדות, "היה ברור מי מפיק ומי שר, וזה עבד. זה היה חדש לכולנו, אבל יאיר ואני שיחקנו אותה כמבינים גדולים. הייתה אז המון התלהבות. יכול להיות שהיו ויכוחים על שיר כזה או אחר, אבל הכל היה ברוח טובה. עוד לא היה לנו על מה לריב אז".
כשהשלישייה נכנסה יחד עם אוהד אינגר על בס ואלון הלל על תופים לאופני טריטון, אז מקדש ההקלטות הישראלי, הם פגשו שם את האיש שיהפוך לחבר הרביעי - יושי שדה. "הוא היה טכנאי שם", מספר אשדות, "והוא הביא את השיר 'כלניות' כנדוניה והצטרף. אחרי ההקלטות נסענו ללוס אנג'לס כדי לעשות את המיקסים לאלבום, וכשחזרנו לארץ פתאום נהייתה פה אווירה של רוק'נרול".
ברגע שהאלבום יצא, הוא הפך ללהיט עצום. חוץ משיר הנושא ו"תנו לי רוק'נרול", היו בו עוד שירים שנוגנו בכל מקום: "מעשנים ביחד", "תפסיק לכוון אליי" ו"לראות אותה היום". שני החיילים המשוחררים, יוצא הלהקה הצבאית שרק רצה לשיר ועוזר הטכנאי מהאולפן, הפכו פתאום לכוכבים הגדולים במדינה. כדי לעמוד טוב יותר באתגר הזה הם צירפו אליהם עוד שני חברים – צוף פילוסוף על הבס וסמי אבזרדל שהתיישב מאחורי מערכת התופים. "זה קרה נורא מהר וזה היה לא צפוי", אומר אשדות, "כשאתה רק מתחיל קריירה של מוזיקאי, אתה לא יודע איך זה ייראה מהצד שני, אלא רק יכול לדמיין את זה. אבל פתאום זה קורה, וזה מורכב, וגם קל וגם פחות כיף, אבל היינו שישה, חבורה כזאת מול העולם". בסן מוסיף כי היה בזה גם אלמנט שקצת הפחיד אותו. "זה קרה בבום מאוד גדול ופתאום אתה נסחף בזרם ענקי. הדבר הכי גדול שהבהיר לי את העוצמה של זה היה כשהגענו לכיכר מלכי ישראל בתל אביב באיזה בוקר, לא כדי להופיע, אלא כדי לחתום על תקליטים, והיו שם 20 אלף איש. אז קלטנו שכל הברדק הזה מסביב הוא בגללנו". "הופענו בקצב מסחרר", ממשיך אותו אשדות, "30 הופעות בחודש במשך חצי שנה. היינו עמוק בתוך הבועה הזאת, ולא הייתה לנו אפשרות לעצור לרגע כדי לייצר לעצמנו פרספקטיבה. כשהבנו את זה, זה כבר חלף", הוא אומר, ובסן צוחק, "כשזה התחיל להירגע טיפה, רצינו לעשות עוד אלבום, ובזה התמקדנו".
האלבום המיתולוגי ההוא נארז בעטיפה בלתי נשכחת אותה צילם ז'ראר אלון, עם דוגמנית עירומה המצולמת מגבה כשאנטנה מציצה מראשה, ומולה הרביעייה החנוטה בחליפות שמביטה בה באדישות על גבול השיעמום והמבוכה. "היום רעיון כזה בכלל לא היה עולה", מיד מודה אשדות, "אבל זו הייתה רוח התקופה".
שנה אחרי שתיסלם זכתה בתואר להקת השנה, הלהקה נכנסה לעבוד על אלבומה השני שהצליח פחות מקודמו. "זה נכון שהוא לא הצליח כמו הראשון, אבל היו בו להיטים כמו 'שנה שנייה", 'עוד פגישה', 'כבר סתיו עכשיו' ו'השריקה הזאת', והם שרדו עד היום", אומר אשדות. "הילדות התבגרו וגם אנחנו התבגרנו, וכשאתה רוצה לעשות משהו יותר מתוחכם אתה קצת מאבד מהספונטניות. היה ברור שחלק מההתלהבות של האלבום הראשון תרד, אבל זה איפשר לנו לעשות את המוזיקה שרצינו, אז זה לא כל כך אכזב אותנו. את הפירות מהשירים האלו קצרנו כשחזרנו ב-1990".
ההקלטות של האלבום החלו ביום שבו פרצה מלחמת לבנון, וגם הופעתם שם מול חיילים. משהו מאווירת המלחמה חלחל לשירים?
אשדות: "זה היה הרבה יותר מורכב, כי חזרנו מביירות והפער בין מה שראינו שם לעומת תל אביב, שבה הכל המשיך להתנהל כרגיל, היה עצום. זאת הייתה מלחמה משונה, פסיכדלית כזאת, קצת כמו וייטנאם. בדיוק אז הבנק שלנו (בנק לאומי נתן חסות לתיסלם בשעתו, א"ש), רצה שנכתוב שיר לתוכנית חיסכון לילדים. המצב הזה מאוד קומם אותנו, ושאלנו את עצמנו איך בכלל נכנסנו לסיטואציה הזאת. אז החלטנו לכתוב שיר שיהיו לו כמה רבדים, ומזה יצא 'חצבים פורחים'".
באלבום השני היו שירים כמו "השטן ירד לבני ברק" ו"אנחנו שוב באים" שיורד על מפד"ל. בחברת התקליטים לא ניסו למתן אתכם מחשש לסערה פוליטית שתפגע ברגשות הדתיים? הייתה לכם גם חסות מבנק לאומי – לא חששתם שיבטלו אותה?
בסן: "'השטן ירד לבני-ברק' היה מין פרודיה על שיר הקאנטרי 'השטן ירד לג'ורג'יה', והוא מספר על מפגש בין השטן להרשל. לא הייתה מחשבה פוליטית מאחורי זה. לגבי 'אנחנו שוב באים', באותה תקופה התחיל להתעורר אצל יאיר הרפרנס הפוליטי. אם עד אז שרנו בעיקר על יחסים שבינו לבינה, עכשיו רצינו לשיר גם על דברים אחרים, אבל אף אחד לא התערב לנו".
אשדות: "'אנחנו שוב באים' היה שיר תשובה ל'על הבמה' שמראה שאנחנו כאן כדי להישאר. אם 'על הבמה' נכתב על החלומות שיום אחד נצליח, זה השיר שבא מהצד השני, אחרי ההצלחה הגדולה, במטרה להוכיח שאנחנו לא סתם פרצופים יפים, אלא גם מוזיקאים רציניים".
ואז גם הגיעה בנזין, ופתאום הייתה תחרות בין שתי להקות רוק ישראליות.
אשדות: "קינאתי בבנזין מאוד. אני זוכר שהרדיו היה דלוק ערב אחד ושמעתי את 'חופשי זה לגמרי לבד' וממש נשתלתי מקנאה. כי זה היה רוק והם ניגנו יותר טוב מאיתנו. את הקרב בין הלהקות יצרה התקשורת, אבל הבנות היו יותר שלנו והבנים היו יותר שלהם. היום כולם שלנו, לא דני?".
בסן: "אנחנו מתים לעשות הופעה עם בנזין. רק שירימו את הכפפה".
אשדות מצטרף לקריאה ומוסיף כי "ההופעה הכי גדולה שלנו אי פעם הייתה עם בנזין ב-1983 בפארק הירקון. אומרים שהיו בה 150 אלף איש. ערכנו הגרלה בינינו ויצא שאנחנו התחלנו והם עלו אחרינו. זה היה היסטרי".
פחות משלוש שנים אחרי שהתחלתם, תיסלם התפרקה. למה בעצם?
בסן: "במקום שיש בו שישה אנשים יש לפחות שש דעות, וכל אחד התבגר וגדל בקצב אחר ורצה לעשות דברים עם עצמו, ובשלב מסוים זה כבר לא היה כיף".
אשדות: "יש הבדל תהומי בין גיל 21 לגיל 24, לא סתם לא מגייסים אנשים בגיל הזה. אחרי שלוש שנים אינטנסיביות שבהן אתה מסתכל על הדברים באופן קולקטיבי, היה שלב שבו כל אחד ראה את הדברים אחרת. אותי יותר עניין לעשות מוזיקה ולהפיק באולפן. במשך המון שנים אפילו לא חשבתי על אלבום סולו".
מאז האיחוד הראשון ב-1990 בעצם לא התפרקתם. מה מחזיק אתכם ביחד כל כך הרבה שנים?
בסן: "אנחנו כבר 40 שנה ביחד, ויש לנו קילומטראז' עצום ושפה שרק אנחנו מדברים".
אשדות: "אנחנו מאוד נהנים ביחד ואנחנו גם מנגנים ושרים הרבה יותר טוב מאז. כשאני שר שיר של תיסלם בהופעה שלי אני אומר שזה מתקופת הסדיר של תיסלם. אחרי זה היינו במילואים ביחד בלהקה, והיום אפילו להג"א לא ייקחו אותנו", הוא צוחק.
בסן: "לכל אחד מאיתנו יש חיים, אבל הפגישות שלנו ביחד הם כיף מאוד גדול".
הסיבוב הנוכחי שיוצא עכשיו לדרך נתקל בלא מעט קשיים. חוץ מהקורונה והמבצע האחרון בעזה שעיכבו אותו עוד קצת, בשנה שעברה נפטר גם המנהל הוותיק שלהם, מירון רכטמן. "החדווה של העשייה מנצחת בסוף", אומר בסן, "ואנחנו שמחים שלואי להב הצטרף אלינו כדי להעמיד את המופע הזה. אני מאוד מחכה להופעות האלו". אשדות ממשיך: "כשאתה מסתכל על הקורונה, זה יותר מתקופה אחת. החודשים הראשונים היו מאוד שונים עם שקט ומנוחה, אבל אחרי זה אתה כבר מתחיל להתגעגע למקצוע שלך ואז כמו בסרט אימה - ברגע האחרון המפלצת שוב הרימה ראשה והגיעה המלחמה הזאת ושוב ההופעות נדחו".
לא רק תיסלם חוגגת אלבום מיתולוגי בסדרת הופעות חגיגית. קיץ 2021 כולו עומד בסימן מופעי איחוד וחזרה לאלבומים אגדיים, ביניהם החברים של נטאשה עם "רדיו בלה בלה", משינה עם "להתראות נעורים שלום אהבה" ופורטיסחרוף עם "?1900". "כל האנשים יצאו מהבית אחרי הקורונה והם רוצים להיות ביחד", מסביר זאת בסן, ואשדות מוסיף כי "אלו קלאסיקות שהן פסקול נעורים של דור מסוים. הטעם של רוב האנשים שלא מתעסקים במוזיקה התקבע כבר אז, והוא מתקשר לחוויות שהם עברו, ככה שהמוזיקה הזאת היא חלק מהחיים שלהם. יש איזה גיל שאנשים מתחילים להתגעגע לתקופה הכי יפה בחיים שלהם, או לפחות לזאת שהם חושבים שהיא הייתה כזאת".
לצד סיבוב ההופעות החגיגי, אשדות מכין מיקסים חדשים ל"רדיו חזק" באלבום חדש שצפוי להגיע בקרוב לשירותי הסטרימינג, ובהמשך גם לצאת על גבי תקליט ויניל. "המטרה היא לא שזה יישמע כמו מיקסים שעושים היום, אבל כן לאפשר לטכנולוגיה החדשה להוציא את המקור", הוא אומר. ובסן חותם שזה "נשמע נפלא ומרגש – כמו לפגוש את עצמך כפי שהיית אז".
בתחילת הקורונה הוצאתם גם שיר "איזה עולם משוגע" במין גרסת זום. יש עוד שירים חדשים בקנה?
אשדות: "לא משהו שאנחנו יודעים עליו, אבל תמיד יש רעיונות לשירים. המטרה בהופעה היא לא לשנות את העיבודים, אלא להחזיר את הכוונה והגרוב המקוריים ואת האנרגיה שהייתה אז".
זה לא קצת עצוב ש"פרצופה של המדינה" עדיין אקטואלי? אני חושב על שורה כמו "הוא קופץ לביקור, הורים שכולים, הוא שכח שהטיף בעד מלחמה", והיא כאילו נכתבה על הימים אלו.
אשדות: "המשורר (ניצני, א"ש) לא האמין עד כמה המילים שלו יהיו אקטואליות. בזמנו זה נכתב על שחיתויות וציניות של פוליטיקאים סביב התרגיל המסריח, אבל אף אחד לא האמין למה שזה יגיע בהמשך".
ומה לגבי הפופ העכשווי בישראל? מה חשבתם על הגרסה החדשה של נועה קירל ועומר אדם ל"תקווה"?
אשדות: "זו לא שאלה הוגנת", הוא צוחק, "זו באמת פאלטה רצינית הביצוע הזה, אבל הגרסה שלהם הזכירה לי שכשהייתי בגלי צה"ל, הדי-ג'יי אילן בן שחר הביא איתו לתחנה ביצוע דיסקו של 'התקווה' והשמעתי את זה. אחרי זה השעו אותי לשבוע, אז תראה מה קרה מאז".
תיסלם תופיע ב-4 וב-5 ביוני באמפי שוני וב-5 באוגוסט באמפי קיסריה עם האורח המיוחד אמיר דדון
