בשמונה בערב בדיוק הוא עולה על הבמה, לא אכפת לו שיש אנשים שמאחרים ואחרים שעדיין מנסים למצוא את מקומם באולם ה"בוזאר" שבבריסל. בחליפה שחורה וחולצה לבנה מחויטת, ובשיער שחור ומשוח לאחור, ניק קייב מתיישב ליד הפסנתר ופותח עם The Ship Song. הקהל שומר על שקט מוחלט, האולם חשוך לחלוטין ואלומת אור אחת מאירה את האיש והפסנתר.
the Weeping Song בהופעה בישראל
(ענת טייכר)
בסיום השיר, האורות נדלקים ופרצופים המומים ומבוישים שלא הספיקו להתיישב, עומדים קפואים במעברים. קייב מחייך אליהם ומזרז אותם, "קדימה, תתיישבו". הוא פונה לאדם אבוד ושואל: "תגיד, אתה יודע מאיזה אלבום לקוח השיר הזה?", כשהאדון מגמגם משהו בחזרה קייב צוחק: "גם מאחר וגם לא יודע את התשובה, הפעם הגזמת, אדוני!".
"הערב אמור להיות תרגיל באינטימיות", הוא פותח, "זו מעין שלוחה של The Red Hand Files. הם אפשרו לי מבט פנימי מדהים לתוך נבכי הנשמה של המעריצים שלי והדבר שינה את חיי". כבר יותר משנה שקייב נמנע ממתן ראיונות קונבנציונליים לתקשורת ובמקומם הוא עונה על שאלות מעריצים באמצעות האתר The Red Hand Files והוא עונה על הכל: מהמוות של בנו ארתור, השראה, לבוש, דת, מעמד האישה ועד לחרם התרבותי על ישראל בו סירב בתוקף להשתתף ואף יצא במכתב פתוח לבריאן אינו ורוג'ר ווטרס לאחר שפנו אליו ודרשו ממנו לבטל את ביקורו האחרון בארץ בשנת 2017. הביקור הבא שלו כאן, יתקיים ממש בקרוב ב-17 ביוני, באצטדיון בלומפילד.
הוא מקבל כ-20 אלף שאלות בשבוע באתר. בימים מסוימים הוא מצליח לענות על שאלה אחת ובימים אחרים, על עשרות. מה שבטוח הוא שהחשיפה הטוטאלית שלו מפתיעה עוד יותר בהתחשב בעובדה שמדובר לא רק באגדת רוקנ'רול אלא כזו שתמיד הייתה אניגמטית ועטופה במיתולוגיה.
הערב שנקרא Conversations With Nick Cave והתקיים בכמה ערים באירופה בחודש האחרון הוא השלב הבא במסע של האמן לשקיפות. "אני בתהליך גילוי. אני פועל מתוך אינטואיציה שמדיאלוג פתוח וכנה עם הקהל שלי יכול לצאת דבר ערכי. במובן הזה, האירועים האלה מרגישים כמו ניסוי לא אחראי - אין רשת בטחון - והרבה דברים לא ממש מצויים בשליטתי. אלו הן הרפתקאות אינטימיות שאני מקווה שיעמיקו את הקשר עם הקהל".
בערב הזה קייב הוא המנחה, המרואיין וגם המראיין, שותפיו לא מגניבים כמו חברי להקתו הבד סידס. אבל הם לבושים בנעלי התעמלות ו-ווסטים זוהרים ומנפנפים בהתלהבות בסטיקלייטס שלרוב משמשים להכוונת מטוסים. "אם יש לכם שאלה, סמנו לחבר'ה האלה", אומר קייב וניכר שלמורד שבו לא קל עם החוקים הרבים של הערב, אבל הוא מבין שיש דברים שצריך להסביר. "אני מבקש שתשאירו את הטלפונים בתיקים. כבו אותם. אל תצלמו. אני מעוניין שהערב הזה יזרום ואנשים ירגישו חופשי לקום ולשאול כל דבר שבא להם. טלפונים ומצלמות יגרמו להרגשת אי נוחות גדולה אף יותר. אתם יודעים, לא פשוט לעמוד מול קהל כזה גדול ולשאול שאלה. ודבר אחרון, בלי בקשות. אם נהפוך את הערב לשירים כבקשתך, זה ישנה את כל האנרגיה, מבטיח לכם שנחשוב ביחד על מה אני אנגן", ובאקורד הזה הוא מסיים את שלב ההנחיות ופותח עם The Weeping Song.
"אתה מפורסם בנטייה ההתמכרותית שלך. מה מונע ממך להתדרדר שוב באותו המדרון? חבר רוצה לדעת", שואל גבר כבן 30. "אולי העובדה שאני מוקף באנשים שעדיין מתמודדים עם התמכרות", עונה קייב. "זה פתאום לא נראה לי כל כך מגניב. משהו קרה לי לפני 20 שנה, פשוט הפסקתי. לקח המון זמן עד שהגעתי להחלטה שהסמים לא טובים לי. לקח לי עשר שנים להבין את זה ועוד עשר שנים להצליח ליישם. פגשתי את אשתי, שהייתה נקייה בעצמה חמש שנים והיא אמרה לי שזה בסדר מצידה שאמשיך עם הסמים. היא פשוט רוצה להיות איתי, אפילו אם אני רוצה להיות גם עם ההרואין. ברגע ההוא חשבתי שאני הגבר עם הכי הרבה מזל בעולם כי היי, זכיתי גם בבחורה וגם בסמים, אבל מהר מאוד הרגשתי שאני כבר לא שם. עבר לי החשק לחזור לארץ החלומות".
עשרות ידיים מורמות והשאלות ממשיכות לזרום, על חיי היום יום שלו: האם הוא שומר על כושר? (לא), עושה דיאטה מסוימת? (לא), איך הוא שומר על הקול שלו? (לא שומר) - מהן עולה שקייב סומך על האלים והמזל בכל הקשור לבריאות הגופנית, "אני פשוט יוצא לסיבוב הופעות. אני מתחיל אותו כמו התקף לב מהלך ומסיים אותו צעיר", הוא מתבדח. שאלות אחרות נוגעות באמונה ויחסו לדת: "אלוהים זה תהליך עבודה. חייב שיהיה ספק כי בלעדיו דת היא לא דת. אני מקפיד לחיות את חיי בחוסר ודאות, מה שמאפשר פתיחות. הספק הכרחי למה שאני עושה. לדעתי, הדבר הכי נורא שיכול לקרות לדת זה שאלוהים יגלה את עצמו".
המוזיקאים המתחילים בקהל מבקשים הכוונה או מעוניינים לדעת על תהליך העבודה והכתיבה שלו עם וורן אליס, שותפו ליצירה. "אני זמרת אבל יש לי פחד לכתוב שירים של עצמי. מה היית מציע לי לעשות?", שואלת בחורה צעירה מהיציע. "מאוד קשה לכתוב שירים שלך", עונה לה קייב. "יש כאלה שיכולים ויש כאלה שלא, אז לא חייבים. אבל, אם קיימת בך תשוקה בוערת לשחרר את המילים שלך לעולם, עשי זאת! אל תדאגי למה אנשים יגידו או יחשבו, החיים קצרים וחבל לבזבז זמן יקר. את צריכה פשוט לכתוב".
בין השאלות קייב מתיישב ליד הפסנתר האורות מתעמעמים, והוא מבצע שיר יחיד, הקהל מתמסר, אולי אוזר אומץ לשאול שאלה. האורות נדלקים, הוא מסמן לקהל באלגנטיות של רקדן ספרדי שזה הזמן. הוא מוקף מכל הכיוונים, הקהל נמצא ביציעים, ישוב על הבמה. הוא זז הרבה, חג הלוך ושוב כשאנשים פונים אליו. מבטו מושפל, כאילו זו הדרך שלו לעכל את מה שנשאל. כשהוא עונה, לעומת זאת, הוא מקפיד להסתכל על השואל. עומד מולו, מנהל דו שיח ישיר, חסר מחיצות ואמיץ, לעיתים מקבל מתנות, לעיתים מחבק.
"אני כותב רק כשאני מלא אנרגיה ויצירתיות ולא כשאני עצוב", עונה קייב לגבר שמודה שחווה מגוון רגשות כשהאזין למוזיקה שלו, אבל מעולם לא חווה אושר. "השירים שלי הם לא תולדה של עצב ואני מאמין שהם יכולים להיות מרוממים. אני שואף להיות שמח ונע לקראת זה כל הזמן. אני אופטימי מטבעי. שאשיר לך משהו שמח?", הוא שואל את האיש. "אני חושב שזה השיר השמח היחיד שכתבתי בקריירה שלי, אולי בגלל זה הוא לא מאוד טוב", והוא מתיישב ומנגן את Breathless המשובב.
במהלך שלוש השעות הוא שר 18 שירים, מקצתם מבוצעים בשלמות, אחרים מעט פחות אבל כל אחד מהם בועט בבטן ומעורר סערת נפש. הקול שלו מתקשה הערב עם הצלילים הגבוהים, הוא מודה - "שמתם לב?". והקהל מהנהן, כיאה לערב של שקיפות וכנות קולקטיבית. בחירת השירים שלו נעה על פני כל הקטלוג שלו, משירים מוקדמים מתקופת הפאנק בסבנטיז, ללהיטים אלמותיים כמו Into My Arms יצירות חדשות יחסית כמו Skeleton Tree ושני קאברים – Avalanche של לאונרד כהן ו-Cosmic Dancer של טי-רקס. הביצוע המצמרר ל-Waiting For You מאלבומו האחרון Ghosteen שיצא בשנה שעברה, מגיע אחרי שיחה בין קייב לאב שגם הוא שכל את בנו בן ה-16. קייב מספר לו שהוא עדיין לא מבצע את השירים מהאלבום האחרון, בסיבוב ההופעות שמסגרתו יגיע לישראל הוא ייאלץ להתמודד איתם.
"אתה יודע איך כל הרעיון לאתר ולמופע התחיל? לאחר המוות של בני ארתור, הרגשתי אבוד. לא חשבתי שאצליח להרים את עצמי. הכאב היה כל כך גדול. אבל אז התחלתי לקבל מכתבים ממלא אנשים. אנשים שסבלו אובדן, אנשים שחוו בעצמם את הכאב ומה שעובר עלי, אנשים שרצו לשתף. הבנתי שאני חלק מקולקטיב שסובל וההבנה הזו שינתה לי את החיים ואפשרה לי לחזור לחיות. החיבור הזה נחוץ להישרדות שלנו. עוד הבנתי שמשהו קיים מעבר לסבל הבלתי נתפס, דבר שהוא לא צפוי ונראה בלתי אפשרי, אבל הוא קיים. אנחנו חייבים לעמוד מול מה שנראה עולם אכזר, חייבים להושיט יד ותאמין לי, קיים יופי מדהים בצדו השני של הכאב".
לזכותו של קייב יאמר שהוא לא נותן לערב להתדרדר לתהומות פוטנציאלים של טלנובלה סוחטת דמעות. אנשים בקהל משתפים אותו באובדן ובקשיים שחוו, והוא - אמפתי במידה הנכונה, מקשיב ומשתף אבל יודע לשמור על גבולות. מדבר בגובה העיניים אבל גם אומר כשהוא לא מסכים או ממליץ להתייעץ עם בעל מקצוע - ואת הכל הוא עושה עם כל כך הרבה הומור ורגש. הוא מתגלה כאדם מאוד מצחיק ויעידו על כך פרצי הצחוק הרבים שהרעידו את האולם.
"השיחות אתכם עזרו לי מאוד", אומר קייב לקראת סיום, "הייתי אומר אפילו שהצילו אותי. זו הייתה זכות גדולה עבורי אבל אני מסיים עכשיו כי אני במקום אחר ומסוגל להמשיך הלאה. הקשר הזה שינה את חיי ואני מקווה שבאיזשהו אופן עזר גם לכם או לפחות מצאתם אותו מהנה".
בעולם בו האינטראקציה העיקרית בין אנשים מתקיימת דרך מקלדות ומסכים, קייב הוא עוף יפהפה ומוזר שעבר טרנספורמציה מלאה מצעיר בועט הידוע בחוסר אהבתו ואף בזלזולו בקהל, לגבר שחווה דבר או שניים, התרכך וכיום מעדיף את הקשר הישיר, הבלתי אמצעי, האמיתי. הוא מוכן לחשוף את עצמו אפילו במחיר של אובדן שליטה. כשהוא מדבר ושר את הכוכבים ואת הגשם ואת הדם ואת הכאב הוא נוכח, ואנחנו לצידו.
