הכל נשאר במשפחה
במשך שנים, ג'יימס דובר גרנט - אותו אתם מכירים כנראה בשם לי צ'יילד - פרסם עשרות ספרים, מכר למעלה מ-100 מיליון עותקים ברחבי העולם ותורגם לכ-50 שפות. הדמות המפורסמת ביותר שלו, השוטר לשעבר ג'ק ריצ'ר, אף זכתה לתהילה קולנועית בעזרתו של טום קרוז. אבל כעת, בגיל 66, נדמה שהוא החל להתעייף ואת הספר ה-25 בסדרת ריצ'ר, The Sentinel, החליט לכתוב יחד עם אחיו הצעיר, אנדרו צ'יילד (או בשמו המקורי, אנדרו גרנט). השבוע השניים אף הודיעו שמעתה ואילך האח הצעיר יסחוב את הסדרה על כתפיו.
צ'יילד הגדול החליט להעביר את השרביט לצ'יילד הקטן (בן ה-52) לאחר התלבטות ממושכת. במקור, הוא חשב לסדר לריצ'ר "סוף אצילי" (ובמילים אחרות, מוות מפואר), אך בסופו של דבר בחר בחיים (ובמשפחה). "היה לי אפילו שם לספר האחרון בסדרה - 'למות בודד' (Die Lonely)", הוא סיפר בריאיון למגזין BLink, והסביר כיצד שינה את דעתו: "במהלך השנים הבנתי שלקוראים יש מערכת יחסים אינטימית עם הדמויות, וזה יהיה אכזרי לעשות את זה. במקום, תכננתי למצוא סיום מטאפורי לסדרה, שהוא יפרוש ויתיישב במקום כלשהו. ואז היה לי את הרעיון המטורף, לבקש מאנדרו להמשיך למשך עשור או שניים".
אנדרו עצמו סיפר למגזין כי מדובר ב"אחריות עצומה", והוסיף: "הייתי המעריץ הראשון של ריצ'ר אי פעם. אני זוכר שקראתי את 'כסף קטלני' (Killing Floor) כשהוא עוד היה כתוב בעיפרון. בגלל שזה נבע מתת המודע של אח שלי ואנחנו אנשים דומים, הבנתי איך ריצ'ר מגיב ופועל, ומה הם המניעים, ההעדפות והערכים שלו". על כתיבת הספר המשותף, שכעת מתברר שהיה בעצם פרויקט חפיפה או חניכה, הוא סיפר: "הדבר הכי קשה היה לגרום לזה להישמע כמו ספר בסדרת ריצ'ר, וליצור את הפרוזה הזו שתופסת אותך בצווארון כבר בהתחלה ולא משחררת אותך עד הסוף. זה יותר קשה משנדמה".
סיפורים לאחר מותו
הסופר הספרדי האהוב קרלוס רואיס סאפון, מחבר סדרת ספרי "צלה של הרוח" (ומי שמתואר בכלי התקשורת במולדתו בתור "אחד הספרדים הנקראים ביותר אחרי מיגל דה סרוואנטס") הלך לעולמו מוקדם יותר השנה כשהוא בן 55 בלבד. כעת מגיעות חדשות מפתיעות, בדמות La Ciudad de Vapor ("עיר האדים" או "עיר הקיטור"), ספר חדש שמאגד את כל סיפוריו, כולל ארבעה סיפורים שטרם ראו אור.
עורכת הספר, אמילי רוזאלס, אומרת כי לדעתה סאפון זכה למעמד נדיר בספרות העולמית, וכי כפי שיש ספרות קפקאית או בורחסאית, כבר אפשר להכריז על קיומו של סגנון סאפוני. לדבריה, כמה מן הסיפורים החדשים בספר חוזרים לדמויות המפתח מהטטרולוגיה המפורסמת של סאפון, ולאותן תימות המזוהות איתו - אהבה, חברות, בגידה, הישרדות ומעל לכל ספרות.
בריאיון למגזין ARCADIA הסבירה רוזאלס כי שם הספר מתייחס לאמירה של האדריכל הנודע גאודי, שלאחר הפלגה למנהטן הכריז בפני תלמידיו כי ערים צריכות להיות עשויות "אור ואדים". העורכת הוסיפה כי בעוד שכמה מהיצירות בספר פורסמו בעבר בבמות קטנות או שוליות, חלקן לא ראו אור מעולם, וכי אחד מהסיפורים המסקרנים ביותר בספר מתאר "אפוקליפסה שנמשכת שתי דקות", ונכתב במסגרת פרויקט שיזם ג'ונתן ספרן פויר. כעת נותר לקוות שהספר יתורגם לעברית, לטובתם של המעריצים בארץ.
ברווזונים גאים
אילולא היה נוחת עלינו סגר, בדיזנגוף סנטר היה אמור להתקיים הבוקר (ב') אירוע תוסס ומשמח: טקס הענקת הפרסים החגיגי של תחרות "ברווז הזהב" ע"ש דודו גבע. מאחר שבסופו של דבר דלתות הקניון נסגרו, הטקס יידחה למועד חדש ובלתי ידוע, וכך גם המיני-פסטיבל, במסגרתו אמורים להיתלות ברחבי הדיזנגוף סנטר 50 ציטוטים נבחרים של יוצרות ויוצרים עצמאיים (ולצידם ברקודים, המקנים ספר חינם באפליקציית "עברית").
כך או כך, לא נפספס את ההזדמנות לברך את הזוכים המאושרים, שנבחרו על ידי פאנל השופטים בהשתתפותם של שלומי צ'רקה, גלעד סלקטר, אילנה זפרן ויובל כספי. מוכנים? זוהי הרשימה המלאה: פרס גיבורת העל של השנה ניתן לשושקה, דמותו של זאב אנגלמאיר, שעלתה לכותרות השנה עקב תפקידה המרכזי בהפגנות בבלפור. יוצרות הקומיקס של השנה הן נעה כ"ץ (מחברת "ספר הציפורים" ו"איה 50") וקרן כץ (שהוציאה עד כה ארבעה ספרים בעברית ואנגלית). ספר הקומיקס של השנה הוא "מנהרות" של רותו מודן, הפרס על יצירת הקומיקס הטובה ברשת ניתן לעינת צרפתי ("דברים שמעצבנים אותי") וספר הקומיקס לילדים הטוב ביותר הוא "חוצי" של הילה נועם בנוסף. בתחרות הסיפור הקצרצר בנושא "ברווז" זכתה המשוררת אסנת צירלין, שקיבלה שורה של אתגר קרת - ופיתחה אותה על פי דמיונה.
התשוקה על פי קלריס ליספקטור
ב"ניו יורק טיימס" יש מדור מיוחד שכל מהותו ענווה. קוראים לו Overlooked No More (בתרגום חופשי מאוד: "הקץ להתעלמות"). מדי כמה ימים אנשי העיתון, הנחשב למשפיע ביותר בעולם, חוזרים לאושיית תרבות חשובה שבזמן אמת זכתה להתעלמות גורפת מעל דפיהם - ומקדישים לה הספד מאוחר. מעין ניסיון לתקן את עוולות העבר, שנבעו לא פעם מההדרה הפוליטית של קבוצות רחבות באוכלוסייה. כלומר, כל אלה שלא היו גברים ממוצא וממקום מסוימים.
כעת זכתה לכבוד המיוחד הסופרת הברזילאית-יהודייה קלריס ליספקטור, שנולדה בברית המועצות ב-1920 ונפטרה מסרטן בשנת 1977, כשהיא בת 56. על אף מותה בנסיבות טרגיות, בחייה הקצרים הספיקה להותיר ליספקטור חותם אדיר על הספרות הברזילאית, ובכלל בעולם. בין היתר כתבו בעיתון על התעקשותה של ליספקטור לשמור על מסתורין סביב סיפור חייה, על כך שהואשמה על ידי הממסד הספרותי בכישוף(!) ודווקא לא נרתעה מהרעיון ועל הקול הספרותי המיוחד שלה, שכעת אולי מתואר כפמיניסטי, אך היה בראש ובראשונה קול נשי חשוף, מלא רגש ומשוחרר. מומלץ מאוד לקרוא את ההספד המקורי, העשיר באנקדוטות מופלאות ורבות רושם ("כשאני לא כותבת, אני מתה. כרגע אני מדברת מהקבר", אמרה פעם למראיין בטלוויזיה).
מאז שנת 2000 ראו אור בעברית כמה ספרים מאת ליספקטור: "דרך הייסורים של הגוף", "אושר סמוי", "קשרי משפחה", שעת הכוכב", "קרוב ללב הפראי" ו"התשוקה על-פי ז'. א." (כולם ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד). האחרון שבהם ראה אור בשנה שעברה, והוא ממחיש היטב את הסגנון הייחודי (יש שיגידו משונה - מחמאה אדירה כשמדובר בספרות) של ליספקטור. מהעמוד הראשון ועד האחרון, היצירה מתארת את השלכותיו של מפגש בין המספרת לבין ג'וק שנלכד בארונה.
והנה טעימה מתוכו, בתרגום מרים טבעון: "הפחד שתמיד חשתי מפני השקט שממנו נעשים החיים. פחד מפני הניטרלי. הניטרלי היה השורש הכי עמוק והכי חי שלי - הסתכלתי בג'וק וידעתי. עד לרגע שבו ראיתי את הג'וק קראתי תמיד באיזשהו שם למה שחוויתי, אחרת לא הייתי ניצלת. כדי לחמוק מן הניטרלי נטשתי כבר מזמן את ההוויה בשביל הפרסונה, בשביל המסכה האנושית. בלבישת צלם אנוש השתחררתי מן המדבר. כן, השתחררתי מן המדבר, אבל גם איבדתי אותו! ואיבדתי גם את היערות, ואיבדתי את האוויר, ואיבדתי את העובר שבתוכי. בכל אופן, הנה הוא, הג'וק הניטרלי, בלי שם לכאב או לאהבה". אם אתם מרגישים שפספסתם, נסו להחליף את המילה "ג'וק" ב"נגיף" וקראו שנית. אפשר גם שלישית. מותר גם להפוך בזה יום או יומיים, לסגור ולחזור בחלוף המגפה. בהצלחה.
