האלגוריתם של נטפליקס, זה שמציע לכם סדרות וסרטים בהתבסס על שקלול הבחירות המצוינות שלכם עד כה, הפך לכינוי לא מחמיא למנגנון שמייצר סדרות נוסחתיות בניסיון לקלוע לטעמם של המנויים. אבל "לופן" היתה שונה - או אם לדייק, חמשת הפרקים הראשונים שלה, שעלו לנטפליקס בינואר השנה, היו שונים. סדרת אקשן דוברת צרפתית שצולמה בפריז הלא בהכרח מתויירת, מבוססת על גיבור ספרותי צרפתי מתחילת המאה, שמגולם על ידי אדם שחור ונוגעת בנושאים שרלוונטים לחברה הצרפתית כמו גזענות ופערי מעמדות. חמשת הפרקים הראשונים אכן התעלו מעל האלגוריתם הנטפליקסי וכבשו את הצופים - כולל את האמריקנים, שלא נוטים להתעניין בטלוויזיה שמגיעה מאירופה, במיוחד כשהיא לא דוברת אנגלית. אלא שבחלק השני של העונה הראשונה, שעלה בסוף השבוע אחרי ציפייה ארוכה, "לופן" מאבדת חלק מהנכסים שלה והופכת לסדרה שאינה מודעת לאלגוריתמיותה.
מתוך "לופן" – חלק 2
(באדיבות נטפליקס)
את ההבדל בין החלק הראשון לשני אפשר לסכם בקצרה כהבדל בין סדרה שמקדשת את השעשוע ובין סדרה שלוקחת את עצמה מאוד ברצינות. נוח להצביע על התפר בין שני החלקים כנקודה שבה התהווה השינוי – החלק הראשון השאיר אותנו עם המצוקה של אסאן דיופ (בגילומו המוצלח של עומאר סי) לאחר שגילה שהבן שלו, ראול, נחטף. אבל האמת היא שהשינוי הזה הורגש כבר קודם, בפרק שבסופו נפרדנו לנצח מהעיתונאית החוקרת שניסתה להפיל את פלגריני ושילמה על כך בחייה. במקום פלירט מענג של אסאן דיופ עם הכישרון שלו להתל בסובבים אותו, בעיקר באלה שמגיע להם, "לופן" פזלה בצורה חשודה לעבר הדרמה, שלא לומר הטרגדיה.
החלק השני של "לופן" עדיין עובד, בעיקר הודות למשחק ולכריזמה של סי כגיבור הראשי, אבל הוא כבר לא מנצל את היכולת שלו כשחקן להתרגש ולהשתעשע בו זמנית. עם הישענות כבדה על עלילת מתח סטנדרטית, "לופן" הולכת ומתקרבת לאותו אלגוריתם שגורם לה להיראות כמו לא מעט סדרות אחרות. נכון, סי עדיין ממגנט, פריז עדיין יפהפייה, הדיאלוגים עדיין שנונים, הלוקיישנים עדיין פוטוגנים להפליא והפסקול מצוין. הצופה עדיין רוצה מאוד לראות את אסאן מנצח, אבל כרגע על הפרק מאבקי כוחות רציניים מאוד ופחות תושייה מבדרת של הגיבור, בבואו לנקום את נקמת הדור הקודם ולהציל את הדור הבא. הנמסיס שלו, פלגריני, הופך לנבל האולטימטיבי, זה שכולו רוע והוא מאמץ איפיונים של רשעים פלקטיים מסרטי ג'יימס בונד.
וכשההנאה משתבשת - הנטייה להעלים עין מפגמים היא כבר לא המחיר הפעוט שאתם מתבקשים לשלם תמורת הבידור שלכם. צירופי המקרים מתחילים להרגיז. מהלכים חסרי היגיון או שקופים מפריעים להתמסר. בשביל מה היינו צריכים את השוטר? מה מהות היחסים של אסאן עם ג'ולייט? מה הועילו לנו כל הפלאשבקים לילדות שלו ושל קלייר? ואם - ספוילר - מה שאסאן היה צריך מלכתחילה כדי להפליל את פלגריני הוא להצמיד סכין לצווארו, בשביל מה עשינו את כל סיבוב הדאווין עם המחרוזת? מרדפי מכוניות וקרבות פנים אל פנים שהחלק השני מרעיף על הצופה הם חומרים ל"מהיר ועצבני", ןקצת פחות משרתים עלילה שעוקבת אחר אמן תחפושות (פאה של ראסטות וזקן מודבק? סירייסלי?), האקר-על, אשף בתורת המשחקים שחושב תמיד כמה צעדים קדימה.
"לופן" עדיין מושכת מספיק כדי לטלטל אתכם לאורך חמשת הפרקים המסיימים, בעיקר הודות ליכולת של עומאר סי לגרום לצופה להתחבר אליו רגשית והודות לנאמנות שפיתחתם אליה בחלק הראשון, אבל אל תצפו לסיפוק שהעניק לכם חציה הראשון של העונה. אם תהיתם למה בעצם חולקה העונה הזאת לשני חלקים, החלק השני מספק סוג של הסבר: אולי ההבנה של היוצרים שאיפשהו במהלכו השתבש הדי.אן.איי של הסדרה, אז כדאי למצות כמה שיותר מיחסי הציבור של החלק הראשון. נשאר רק לקוות שבעונה השניה (או השלישית, תלוי איך סופרים) אסאן דיופ יחזור למה שהוא טוב בו – להיות דמות מחויכת ונונשלנטית, לצד ניסיונות נוגעים ללב לתפקד כאבא וכאיש משפחה. מישהו אחר כבר יאכיל את מפלצת האלגוריתם.
