אז איך בעצם מתארים את "בו ברנהאם: בפנים" (Bo Burnham: Inside), הספיישל המוזיקלי החדש של הקומיקאי, הבמאי והמוזיקאי בו ברנהאם, שעלה בנטפליקס השבוע? ובכן, משימה לא פשוטה בעליל. האם מדובר במופע קומי? כי לעיתים קרובות, הוא אפל יותר ממצחיק. ובעצם, האם בכלל מדובר במופע? כי הספיישל - שאותו ברנהאם ביים, צילם וערך לגמרי לבדו, ללא מעורבות של איש - גולש בין שלל סגנונות, כשקטעי הטקסט שברנהאם מגיש משמשים יותר כמעברים בין שירי האלקטרו-פופ שהוא מלחין ומבצע. פה ושם, התחושה השלטת היא שמדובר בסרט עלילתי על אדם הספון בין ארבעה קירות ומאבד קשר עם המציאות. פה ושם, זה בכלל נראה כמו וידאו ארט, משהו ניסיוני ואוונגרדי יותר. אז מה בעצם יש לנו כאן? איך מתארים את מה שברנהאם עשה פה?
"בו ברנהאם: בפנים" – טריילר
התשובה היא שאין באמת צורך לתמצת את התוצאה הסופית, אלא רק לצפות בה ובהקדם, כי היא פשוט מבריקה. ברנהאם, שבכלל התפרסם ככוכב יוטיוב בטרם פנה ליצירה (ב-2018 יצא סרטו הראשון כבמאי, "כיתה ח'", וזכה להמון שבחים ופרסים) ומשחק (ברנהאם כיכב לאחרונה ב"צעירה מבטיחה" המדובר), מרגיש לגמרי בבית במסגרת האולטרה-אינטימית שיצר לעצמו. בין אם הוא שוכב באומללות במיטה, שר בהתלהבות מאחורי הסינתיסייזר, יוצר פוזות פסאודו-אינסטגרמיות היסטריות ברחבי החדר או מדבר לבובת גרב שהלביש על ידו (בקטע אדיר שהולך והופך לקודר ככל שהוא נמשך), התחושה היא של מקשה אחת; זרם תודעה של יוצר שכמעט מתפוצץ מרוב כישרון וחרדות, ומשלב ביניהם במפגן ייחודי של יצירתיות.
ויש לו מה לומר. אינפלציית הדעות שברשתות החברתיות, סקסטינג, אימת הפוליטיקלי קורקטיות, הפרנויה והדיכאון שהגיעו עם המציאות החדשה שכפתה הקורונה, התאבדות, מוות וג'ף בזוס: ברנהאם אולי מגיש את מיטב התובנות שלו בפורמט מוזיקלי, אבל זה לא מקהה מעוקצן. הביקורת החומצתית שלו על הנושאים הללו ונושאים נוספים עוברת כמעט בכל רגע של "בפנים", כשהטון הולך ומשחיר ככל שהספיישל מתקדם, וברנהאם זונח את ההעמדות המדוקדקות והשוטים המוקפדים לטובת כנות חשופה וכאובה. זה נגמר הרבה פחות מצחיק ושנון מאיך שזה מתחיל, הרבה יותר אישי, ותחושת הריקנות והחידלון כמעט עזה מדי.
המשמעות היא ש"בפנים" הוא טעם נרכש, משהו שלא באמת ידבר לכולם. וזאת למרות השירים הנהדרים שפזורים ברחבי הספיישל, שבעצם מרכיבים את חלק הארי שבו, ומהווים גשר למי שקצת נרתע מתכנים ניסיוניים יותר. כישרון הכתיבה וההלחנה של ברנהאם פשוט מעורר יראה, וגם אתם תמצאו את עצמכם מזמזמים חלק גדול מהשירים הללו אחרי הספיישל. בעיקר, מרשים הטווח שהוא מפגין ביניהם - מפופ גרמני אייטיזי אלקטרוני עולץ, דרך נאמבר בלוזי על מתמחים ללא תשלום שכמו הוקלט בבר אפלולי (ומוביל למערכון מבריק על סרטוני תגובה ברשת) ועד לבלדות גיטרה עירומות, היכולת של ברנהאם לתפוס את האוזן מהרגע הראשון לא מפסיקה להפתיע ולרגש. התחושה היא שהוא מסוגל לעשות הכול, וזו כנראה האמת.
האפלה שמחלחלת פנימה בכל העת לא ממש יכולה לשירים הללו, שכמו מאשרים את האמונה בחיים ובכוחה של האמנות, גם כשברנהאם במצב הכי מיואש שלו. ומעבר לכך, פה ושם - אפילו כשהוא מתמסר לציניות - ברנהאם מייצר רגעים של אנושיות נוגעת. באחד משיאי הספיישל, שיר פשוט מושלם על מה שתמצאו בחשבונות האינסטגרם של נשים לבנות, תמצאו בינות לאירוניה המשועשעת הכרה של ברנהאם בכך שגם כאב, מצוקה ואמת נמצאים שם, מאחורי מסכי העשן הדיגיטליים הללו שעימם אנו מנסים להסתיר את חיינו האמיתיים.
החבילה כולה, כאמור, מבריקה ויוצאת דופן - גם אם היא לא תמיד קלה לעיכול, ולפעמים טורדת מנוחה באמת ובתמים. ברנהאם מתגלה בה כיוצר יחיד במינו, בן גאה לעידן הדיגיטלי שיודע לעבוד עם הכלים שהעידן הזה הציב ברשותו, ומודע לחלוטין למחיר שהוא גובה ממנו ומבני דורו. קשה להפריז במידת הסיכון שהוא נטל על עצמו עם הפרויקט הזה, שעליו עבד במהלך יותר משנה של בידוד. אולם הדיווידנד פשוט עצום, ולפי האופן הנלהב שבו "בו ברנהאם: בפנים" התקבל מאז יצא (המילים "יצירת מופת" נשמעות לא מעט בביקורות אודותיו), נראה שבקרוב כולם יכירו את השם הזה. אז עשו לעצמכם טובה ותעלו על העגלה כבר עכשיו. לא תתחרטו.
