אחד השינויים שהביאה איתה פרשת התוקף המיני, אלון קסטיאל, קשורה לחשיפת זהות הנשים שתקף. שנים סיפרו לנו שהחוק מגן על נפגעות תקיפה מינית על ידי כך שהוא שומר על זהותן חסויה, אבל החוק הזה הוא טלאי שנועד לחפות על כשל חברתי עמוק - נפגעות תקיפה מינית העדיפו לשמור על חשאיות זהותן בגלל היחס שקיבלו מהחברה שהקיפה אותן. במקום להשקיע בשינוי חברתי, בחר המחוקק לגדר את הנתקפות ולקרוא לזה הגנה. הנפגעות בפרשיית קסטיאל שנחשפו בצורה מלאה לקחו את העניינים לידיים, והעבירו באופן אקטיבי את האשמה והבושה מהן אל התוקף הסדרתי, והודות להן הוא מרצה עכשיו אונס מאסר. אחרי צפייה בדוקו המצוין, "אחרי חצות" (מאתמול, ה', ב-yes), שמתעד את התפתחות הפרשה, לא נשאר לי אלא לקוות שקסטיאל הוא בחור מאוד פופולרי ומבוקש בכלא, לפחות כמו שהיה לפני שהעניין בחוץ התפוצץ.
מתוך "אחרי חצות: הסוד הכי שמור בעיר"
(באדיבות yes)
במשך עשר שנים, בין 2006 ל-2016 פעל איש חיי הלילה, נצר לשושלת הריהוט היוקרתית קסטיאל, על פי דפוס קבוע - שיטוט במועדונים, סימום לכאורה של נשים שהזמין אותן לשתות ולאחר מכן תקיפה של אותן נשים כשהן חסרות הכרה ונטולות יכולת להתנגד או אפילו לזכור את האירועים. גם עבור מי שעקב אחרי הפרשייה בזמן אמת, "אחרי חצות", סדרת הדוקו בת שלושת הפרקים שיצרו קרן שעיו ("כופר נפש") ומיקה תימור ("צל של אמת"), הוא עדיין מסמך מרתק, שהולך עם הצופה עוד כברת דרך גם אחרי שהסתיים. מעל לכל, הסדרה היא שיעור מאלף בבנייה נכונה של קו עלילה דוקומנטרית, גם אם 90 אחוז ממנו הם ראשים מדברים.
הפאזל מורכב בעיקר מהנפגעות של קסטיאל עד שנת 2016, אז התפוצצה הפרשה. אליהן מצטרפים החוקרת שריכזה במשטרה את העדויות וההוכחות, בעלי "הבלוק" (שהם בעלי המועדון היחידים שהסכימו להתראיין לסדרה), העיתונאיות שחשפו את הפרשה, בראשן שרון שפורר מ"המקום הכי חם בגיהנום", ועדים נוספים. הפרק הראשון מורכב בעיקר מסיפורי הנפגעות, שחוזרים על עצמם באופן מובהק. שני הפרקים הנוספים עוסקים בחשיפה האיטית של הסיפור - בהגשת התלונות במשטרה ובהליך המשפטי, שהסתיים בעסקת טיעון עם עונש מאסר, אם כי ללא אישום באונס. הבימוי החכם לא מסתפק בפרטים היבשים אלא מאפשר תנועה זורמת אל תוך הסיטואציות הרגשיות האישיות של כל אחת מהנפגעות. ההופעה הטלוויזיונית המצוינת של כולן מוסברת בעקיפין על ידי אחת מהן - קסטיאל בחר אותן בקפידה, כולן נשים אינטליגנטיות, רהוטות ובעלות עוצמה פנימית, שהוא קיווה לנטרל באמצעים כימיים.
הבנייה האיטית וההדרגתית של הפרשה, השלב שבו כל הנפגעות הבודדות מבינות שהן לא היחידות ומוצאות את הכוח שבחיבור לאחרות, יוצרת סיפור שלם ועגול שארוג בצורה מושלמת. הבימוי מודע לשפת הגוף של המרואיינות ומשתמש בו כדי להדגיש את הסאבטקסט הרגשי שלהן. השילוב הזה מאפשר ל"אחרי חצות" להיות פרטני וחשוף מבלי להיות צהוב.
שעיו ותימור מביאות לידי ביטוי לא רק את הסיפורים המטלטלים אלא גם את הלקחים - מדהים כמה אשמה חשו הנשים הללו על מה שקרה להן. חלקן בכלל לא הכירו בעובדה שהן נאנסו, חלקן חשבו ששידרו היענות שהובילה למגע מיני. רק אחרי התפוצצות הפרשה הן החלו לעכל מה עבר עליהן. אחת מהן הודתה שהסדרה היא הפעם הראשונה מאז האירועים שבה היא מרגישה שקולה נשמע. כולן ניסחו את המניע שלהן להתלונן ולהיחשף - הידיעה שבכל רגע שהן נשארות בחשיכה קסטיאל פוגע בעוד אישה, שכל מה שהיא צריכה לדעת זה ממי להיזהר.
"אחרי חצות" לא חוסכת ביקורת מהדרגים הגבוהים כמו בתי המשפט, המחוקק או הפרקליטות, שהגישה את התביעה עם חמש מתלוננות בלבד (מתוך 17), מתוכן רק ארבע נכללו בהסדר הטיעון. גם כאן החוק מפגר במידה רבה אחרי המציאות בשטח. האבסורד הוא שדווקא הממצאים שמעידים על שימוש בסם אונס - אובדן זיכרון אצל הנפגעת, אובדן שליטה וההתפוגגות המהירה של הסם מהגוף - לא מאפשרים לתובעים להמציא ראיות נסיבתיות לאירועים, מה שמקשה על השגת כתב אישום. ההתיישנות סופרת את השנים מאז הפגיעה מבלי להבין שהשנים האלו לא מביאות מזור לנפגעות, אלא להיפך. המאמצים להוציא את הצדק לאור מתנקזים יותר ויותר לערוצים אחרים, אפקטיביים לא פחות - הרשתות החברתיות, העיתונות. וכן - המהפכה, מתברר, דווקא כן משודרת בטלוויזיה. "ידעתי שאם הסיפור לא ייצא לאור קודם, תלונה במשטרה לא תעשה כלום", סיפרה עירד מרציאנו צייגר, שפוסט שלה בפייסבוק פתח את המורסה ראשון.
"אחרי חצות" מצליחה להיות כל מה שסדרת דוקו שואפת אליה. תחקיר מצוין, בימוי רגיש ואמירה מגובשת יצרו פיסת טלוויזיה חשובה ואיכותית בו זמנית, בעלת השפעה על המציאות העתידית ומניעה לפעולה, מה עוד יכול גור הדוקומנטריה לבקש?
