באחד המערכונים היותר מדויקים של "ארץ נהדרת" הוצגו סטטיק ובן אל כמהות הפופ הישראלי. לא רק כהווה שלו – ואולי גם כעתידו הקרוב – אלא כאלו שפעלו כאן מקום המדינה, ומתוקף כך ראויים לפרס ישראל. רק למען הדיוק ההיסטורי, באותה העת היו מאחוריהם חמישה-שישה שירים – כולם להיטי ענק. כותבי המערכון מיקמו תחילה את השניים (בגילומם של מריאנו אידלמן ואלי פיניש) בלהקת הנח"ל ובהמשך בתרנגולים ובדודאים. משם הם כבר נכנסו בטבעיות לנעליים של אריק איינשטיין ושלום חנוך של ימי "שבלול", והמשיכו לשנות השמונים על תקן בנזין והחברים של נטאשה. המערכון היטיב לזקק את הסתמיות הנושבת מהפופ שהשניים מייצרים אל מול מה שהתקיים עד לבואם.
המסר הזה עדיין בתוקף. סטטיק ובן אל עוד לא זכו בפרס ישראל, אבל עכשיו הם עושים היסטוריה, לפחות במושגים שלהם, ומוציאים אלבום ראשון – "שבעה ירחים". הצמד, ובעיקר המפיק שלהם ירדן (ג'ורדי) פלג - למעשה האיש הבאמת חשוב בהרכב - אמרו לא פעם שפורמט האלבום מת. אמרו ועשו: הם התייחסו לכל שיר וקליפ שהוציאו כמו שבעבר השקיעו פה באלבום מלא. למרות שלפעמים היה נדמה שמחלקות ההלבשה והשיער שטיפלו בהם הפגינו נועזות רבה יותר מאשר אגף התוכן, עם המספרים היה קשה להתווכח. אלא שבסופו של דבר, התפיסה הזאת הייתה בעיקר רהב חסר בסיס המתודלק בשיגעון גדלות, וגם בחוצפה ישראלית טיפוסית. ובמילים אחרות: ביונסה, בילי אייליש, אד שירן וג'סטין ביבר מחד, וגם ואן מוריסון, פול מקרטני והפו פייטרס מאידך - כולם הוציאו אלבומים חדשים בשנים האחרונות – מבינים פחות טוב משלושת הישראלים האלו איך תעשיית המוזיקה עובדת. בהמשך, אלו שהצהירו שאין טעם לעשות אלבומים זכו לחוזה בינלאומי במסגרתו הם התחייבו להפיק שבעה (!) כאלו. ובינתיים – אולי גם בגלל הקורונה - הם עוד לא הוציאו אפילו אחד שם.
סטטיק ובן אל לא יכלו לבקש לעצמם תזמון נוח יותר להוצאת אלבום הבכורה הישראלי שלהם מאשר החופש הגדול. בסוף, קהל היעד שלהם מורכב בעיקר מכאלו שעדיין נמצאים מתחת לגיל החיסון המומלץ לקורונה. יותר משהם צמד פופ מצליח, הם כוכבי ילדים, קולגות של מני ממטרה ואנה זק (איתה גם הקליטו שיר), ופחות מתחרים של נגה ארז. אלא שהחופש שזה עתה התחיל ארוך מאוד, והקייטנה שהשניים מציעים לילדיכם קצרה. ובעיקר – התפריט המוגש בה דל במיוחד: הרבה פחמימות מוזיקליות ריקות ותועפות של ממתקים זוהרים בעטיפה של גורמה. מומלץ להתייעץ עם רופא אודות המינון ואופן השימוש.
כמו להיט של כוכבת ילדים אחרת, גם הפופ שג'ורדי מפיק לשניים אולי נשמע כמו מיליון דולר, אך ערכו האמיתי לא עולה על שקל ותשעים. הם אמנם מיישרים קו עם כמעט כל מה שקורה בעולם בשנים האחרונות – מקסימום ביטים אגרסיביים, ים אוטו-טיון ומינימום מלודיה והרמוניה – אך הפופ-ההיפ הופי-מזרחי שהם מגישים לאורך "שבעה ירחים" נטול הברקות אמיתיות. מההאזנות לאלבום נראה שהם היו צריכים להקשיב לעצמם. כיצירה שלמה, ואפילו רק כניסוי כלים לקראת הרגע שבו יצטרכו למלא את חלקם בחוזה הנחשק, זה רחוק מלהרשים. אף אחד משבעת השירים שבו לא מצליח לשחזר את הרעננות שעוד היה ניתן לאתר ב"טודו בום", "זהב" או "סתם".
זה מתחיל בשיר הנושא שנשמע כהלחם של שני שירים (שאחד מהם מזכיר טיפה את "שני משוגעים" של עומר אדם). לפחות בהתחלה, החיבור ביניהם מזכיר תפירה חפוזה של רופא צבאי תחת אש, כשרק בהמשך הטיפול הופך לאסתטי יותר. באגף המילולי השיר הזה, שסטטיק כתב לאשתו לרגל חתונתם, אמנם דל וקיטשי ("אור, הייתי קוטף לך שבעה ירחים/ שימתיקו אורך כל הלילה/ עשית לי שמח, את החיים/ את מיליון כוכבים מלמעלה"), אך הודות לנמענת הוא לפחות לא מעודד החפצת נשים, כמו לא מעט שירים של השניים בעבר.
אבל למרות הבעיות שבו, מדובר כמעט בפסגה אמנותית לעומת הטפשת הוולגרית שהיא "כוסות ריקות", שיר שבו מתארח ליאור נרקיס. הצמד, שהגדיר פעם את היושבים בציון ככאלו שאוהבים בסים וסלסולים, מצהיר פה – תחת מצע מאוד לא מעודן של שני אלו – ש"הישראלים לא אוהבים כוסות ריקות" ומבקש בפזמון "תגיד לברמן שאם הוא נותן כבוד/ אז שימלא לי עוד עוד עוד עוד עוד/ שימלא לי עוד עוד עוד עוד עוד/ אז שימלא לי עוד עוד עוד עוד עוד/ שימלא לי עוד עוד עוד עוד עוד" (כך במקור, לא הוספתי אף "עוד" אחד). היה עוד ניתן להתייחס למלל הזה בחיוך לו ההפקה שעוטפת אותו לא הייתה נעה על הגבול שבין המביך לפרודי. למרות הדרישה הטנטרומית שלהם ל"עוד", השיר הזה מסתיים כעבור 2:14 דקות בלבד. במין דאחקה על גישת הפחות זה יותר, מרבית השירים פה מסתיימים תוך שתיים וחצי דקות. ייתכן שלדור הטיק טוק אין ראש לשירים ארוכים.
אם תהיתם לאן נעלמה נטע ברזילי בטח תשמחו לגלות שהיא מתארחת ב"אפס מאמץ". או שאולי בעצם לא. במושגי הצמד מדובר כמעט בבלדה, ולא מוצלחת במיוחד. גם שיתוף הפעולה עם רן דנקר ב"רובינזון קרוזו" מתקשה להמריא, למרות המאמץ הניכר של כל המעורבים. החיבור מובן: ג'ורדי הפיק לו את "בית משוגעים" הסופר מצליח, וכעת הגיע העת לחלק השני של הברטר. התוצאה, שכוללת שורות כמו "ואם אהבת את רן בשיר שלנו/ חכי שתשמעי תשיר שלנו", בשילוב ההפקה שזורקת פה ושם להיפ הופ ישראלי של אמצע הניינטיז, קשה להאזנה, ולא משנה כמה פעמים סטטיק ישלב את המילה "קל" בשיר. גם "אורות" עם רון נשר לא טוב בהרבה, למרות שיש סיכוי שתיתקלו בו בחתונה הקרובה שאליה תוזמנו. אבל לפחות אפשר להניח שהסכסוך בינו לבין הצמד הוא היסטוריה.
אם "שבעה ירחים" האלבום מתנהל ברובו כמין ג'ימבורי, הרי ש"גשם מתוק" עם רמי קליינשטיין (שגם שותף לכתיבתו) הוא פינת הקפה המיועדת להורים. גם בגלל הקריצה האייטיזית הכוללת את הגיטרה של שמעון יחיא שמשחק אותה א-לה פרינס, ובזכות הטוקבוקס של עידו מימון, שמעצים את הגרוב הרטרואי. הטקסט - שכולל שורות כמו "כשקר בחוץ אז חם בפנים/ הלב דופק כמו רעמים/ יש לה חיוך כזה תמים/ כמו קרן אור בעננים" - אולי לא יזכה אותם בזר מהאקדמיה ללשון, אך לפחות זה לא יסתיים בנזיפה. רגע מוצלח נוסף הוא "העיר הגדולה" שבו קופצת לבקר אגם בוחבוט. זהו פופ פשוט יחסית שתופס את האוזן מההאזנה ראשונה. חבל רק שהשניים התעקשו לדחוף גם לכאן אוטו-טיון שמקלקל את החגיגה הלא רעה הזאת. ונראה שגם הם הרגישו שזהו מהרגעים היותר טובים פה, ולראייה - הוא נמשך כמעט שלוש וחצי דקות.
"שבעה ירחים" הוא רק זרוע עסקית אחת במותג של סטטיק ובן אל. מטרת העל היא להפיץ באמריקה רבתי את בשורת הישראטראש שלהם, שאולי תסלול את הדרך גם לאחרים. למרות הגישה הקלילה וההפקה המושקעת – לא בטוח שליומרות האלו יהיה כיסוי. לפחות בפן הכמותי, הפופ הישראלי צמצם בשנים האחרונות את הפער בין כאן לשם, אלא שמרבית דמויות המפתח בו טרם הגישו את ההברקה שהעולם מחכה לה. בסוף, הפופ הנוסחתי של סטטיק ובן אל מתנהג כמו אפליקציה, אבל לא לכל שימוש מושקע בטכנולוגיה אפשר להצמיד את תג המחיר של ווייז.
