בקושי הסדרנו את הנשימה מתופת מלחמת יום כיפור ב"שעת נעילה", שהסתיימה השבוע, וכבר כאן משקיעים אותנו שוב בבוץ הלבנוני עם "לבנון - גבולות הדם", סדרת הדוקו שעלתה אתמול (ד') בערוץ הציבורי. גם מלחמת לבנון, כמו זאת שקדמה לה, היא פצע פתוח בדברי הימים של מדינת ישראל. גם כאן מחדל מנהיגותי יהיר גרר אבידות קשות בטווח הקצר ופילוג עמוק בטווח הארוך. גם הסיפור של מלחמת לבנון, שהפכה עם הזמן ל"מלחמת לבנון הראשונה", סופר לא פעם - בגין התשוש והמנותק, אריק שרון הפזיז, 40 קילומטר, סברה ושתילה, מלחמת אין ברירה שהותירה את החברה הישראלית מדממת וחבולה.
מתוך "לבנון - גבולות הדם"
(באדיבות כאן)
אלא שהפעם זה הקונספט שמציעים היוצרים של "לבנון - גבולות הדם", דוקי דרור ("המוסד, סיפור כיסוי"), איתי לנדסברג-נבו והשותף שלהם, ריינהרט ביטס, שעושה את ההבדל. הם מציעים, סליחה על הצרפתית שלי, שלשם שינוי נוציא את הראש מהעכוז של עצמנו וננסה להביט בתמונה הגדולה יותר, פעולה שאינה פופולארית בקרב ישראלים באופן כללי. כאזרחיה של מדינה שכל הגבולות שלה הם גבולות מלחמה, התרגלנו לראות את עצמנו מבודדים במערכה. אבל למלחמת לבנון, כמו לשאר הדברים בחיים שאינם מלחמת לבנון, יש בדרך כלל הקשר רחב יותר, שהוא גם זה שמאפשר את הסקת המסקנות האפקטיבית יותר.
2 צפייה בגלריה
מלחמת אין ברירה שהותירה את החברה הישראלית מדממת וחבולה. בגין ושרון על הבופור, מתוך "לבנון - גבולות הדם"
(ארכיון תאגיד השידור הציבורי)
"בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על לבנון קיים רק צד אחד", אומרת הקריינות בפרק הראשון מבין חמישה של הקופרודוקציה הישראלית-גרמנית. "אנחנו המפסידים, אנחנו המנצחים, אנחנו הקורבנות ואנחנו האשמים". אבל מלחמת לבנון לא הייתה הצגת יחיד, וכדי להמחיש את זה היוצרים מבצעים הקפה של 360 מעלות, מראיינים נציגים מכל החזיתות - הפלסטינים, הנוצרים, השיעים, האמריקנים וגם הישראלים, ומפשפשים בשורשי המלחמה שהעמיקו כבר 40 שנה לפני שפרצה. עם קשת מרשימה של מרואיינים כמו נשיא לבנון לשעבר, אמין ג'ומאייל, קצין המודיעין של הפלנגות הנוצריות, סוכן CIA לשעבר בסוריה ובלבנון ואחד מאנשי האופוזיציה של בשאר אסאד בסוריה, "בלבנון - גבולות הדם" מצליחה להרחיב את היריעה ולהעמיק אותה בו זמנית. הקריינות לא מסתפקת בעובדות יבשות ומוסיפה תובנות מעוררות מחשבה על האספקטים הפסיכולוגיים של השחקנים הראשיים.
צריך לציין שהקונספט הזה בא לידי מימוש בעיקר בפרק הראשון, שמתאר את מלחמת האזרחים שפרצה בלבנון בין העדות השונות ובעיקר בין הנוצרים לפלסטינים. שני הפרקים הבאים (מתוך שלושה שנשלחו לביקורת) נסחפים יותר דווקא לחוף שממנו ביקשו היוצרים להימנע, ומתעכבים בעיקר על הלחימה הישראלית. אבל גם בהם, אפילו אם המסר טושטש מעט, הוא עדיין קיים וברור: לישראל לא היה מושג לאן היא נכנסה, המנהיגים הצבאיים לא הבינו את המורכבויות ביחסים בין השיעים, הסונים, המוסלמים, הנוצרים ומשפחות הפשע, וכל מה שרצו היה לנקום את נקמת כבודם הרמוס בעקבות מלחמת יום כיפור. כל הנוגעים בדבר החזיקו בתפיסה לקויה של המעורבות הסורית בלבנון. וככה, לפרקים מחדשת ממש ולפרקים מחדדת פרטים ידועים ובעיקר מעניקה לצופה את מתנת ההקשר, "לבנון" היא עוד מוצר ראוי ונכון של תאגיד השידור הציבורי. המסקנות עדיין עגומות, הטרגדיות עדיין מטלטלות, העדויות עדיין מזוויעות, אבל אם זה מנחם מישהו מ"לבנון - גבולות הדם" באמת נצא חכמים יותר.
