אין הופעות, התיאטראות נעולים, ימי צילום מבוטלים והעבודה על ספרים הוקפאה - כבר ארבעה חודשים שתעשיית התרבות ממתינה לחזור לפעילות. השכירים עדיין בחל"ת, העצמאים מנסים למצוא דרך להתפרנס בחלטורות - אבל אם אחרי הגל הראשון והפתיחה החלקית של התחום עוד הייתה אופטימיות, היא אוזלת במהירות נוכח הגל השני. אין מתווה של ממש לחזרה בשנה הקרובה, המענקים מתמהמהים ופתרון לא נראה באופק. האנשים שמאחורי הקלעים, מי שמפעילים את התאורה והסאונד, דואגים לתלבושות, עורכים ומתרגמים את הספרים ומלווים את האמנים בפרופיל הגבוה - במצוקה. הם מבקשים סיוע, הם מבקשים לשנות, ובעיקר הם מבקשים שיראו אותם.
כבר 26 שנה שדן קינן נמצא בתעשיית המוזיקה. בימים כתיקונם הוא אחראי על התאורה בהופעות של כמה מהאמנים הגדולים בישראל: הדג נחש, רמי קלינשטיין, מוש בן ארי ואחרים. העבודה שלו פרושה בכל הארץ, מהופעות בימי סטודנט בתל חי ועד הזאפה בירושלים או בר בבאר שבע. יש ימים שבהם הוא עובד מהבית, ובאחרים הוא מגיע לבמה, מרים ומכוון את התאורה ודואג לתפעל אותה במהלך ההופעה. יחלפו 12 שעות, ולפעמים יותר, מהרגע שהוא יוצא מהבית ועד שיחזור. "הקצב והידע המוזיקלי שלי עוזר לי לתת לתאורה להיות עוד כלי נגינה. בסופו של דבר המטרה שלי היא לשרת את השיר, שייתן את האווירה שהקהל לא יכול לקבל מלשמוע את המוזיקה ברדיו או בבית".
ב-10 במרץ הוא היה בבוקר בזאפה בחיפה בהופעה של "ילדי בית העץ", מופע הילדים של יאיא כהן אהרונוב מהדג נחש, ובערב הגיע להופעה של ברי סחרוף בנס ציונה. "ההרגשה הייתה מאוד אפוקליפטית, היה חם מאוד בבוקר והפך להיות קר מאוד בערב. כולנו באנו לא מוכנים ולא לבושים טוב - ההרגשה הייתה של 'מחר סוגרים', ולמחרת באמת סגרו. ביום אחד הפכתי מבנאדם מאוד-מאוד עסוק לבנאדם בלי אופק פתאום. הכול נראה מאוד אפל - ככל שהמצב הזה התגבר, הוא מוביל אותי ואת כל התעשייה שלי למחשבה מאוד קודרת שכרגע צריך למצוא תעסוקה אחרת לתקופה ארוכה, כי לכי תדעי מתי נחזור".
הקושי, אומר קינן, אינו רק פיננסי אלא גם מנטלי - הכול קרה ברגע אחד בלי הכנה. מאות אלפי אנשים איבדו את הפרנסה שלהם, העזרה שניתנה לא התאימה למצב, והיעדר האופק משאיר את מרביתם במצב של אי ודאות וקושי. "זה לא שעשיתי את העבודה לא טוב ואיבדתי אותה, פשוט עצרו אותנו".
איך נראה יום בחייך כיום?
"בבוקר אני מארגן את הבן שלי בן הארבע לגן וחוזר הביתה. לא הייתי בבית כל כך הרבה, וארבעה חודשים אני בבית. זה נע ונד כמו גל - יש ימים שלמדתי דברים נוספים במקצוע שלי, התמקצעתי בדברים, ויש ימים שאני פשוט נמרח על הספה ורואה נטפליקס, ואני בדאון".
מה דעתך על התוכנית הכלכלית של האוצר?
"7,500 לחודש - זה לא מתקרב למה שהייתי מרוויח, משהו צריך להתאים לרווח של בן אדם, כי אתה לא יכול לרדת ברמת החיים שלך במכה. אני מודה שעוזרים לי, משפחתית. אני חושב שהתוכנית הזו היא טובה למי שמקבל את הטופ שבה. מי שמקבל סכומים מגוחכים של 1,800 שקל ופחות, אני לא מבין איך אפשר להתמודד עם זה. אני יכול לראות איך אני יכול להתמודד עם הסכום שאני אמור לקבל. התוכנית של לתת לכולם סכום של כסף נראית לי החלטה פשוט מגוחכת - אם אני הייתי עובד היום אז הייתי יכול לוותר על זה. זה נראה לי מהלך פוליטי גרידא, אני פשוט לא מצליח להבין את ההיגיון מאחוריו.
"הבן אדם שאני הצבעתי בשבילו, בני גנץ שהיה המח"ט שלי בצבא, הצטרף לממשלה הזו, ואני כועס עליו באותה מידה שאני כועס על ביבי. אבל אני כן חושב שאדם שנמצא תחת כתבי אישום צריך לפנות את זמנו להתעסק בדברים האלה, ולא להתעסק במשבר הכי גדול שמדינת ישראל נתקלה בו בשנים האחרונות".
אחת הנקודות שצורמות לקינן במיוחד הן התגובות בציבור, שלא מבין מיהם האנשים שעובדים בתעשיית המוזיקה. "הדיבור הזה של 'לכו תמצאו עבודה', אני חושב שצריך להיות ברור לאנשים שאנחנו אנשים שעובדים קשה, אנחנו לא מרוויחים מיליונים, אנחנו לא אמנים שממלאים אולמות, וגם האמנים שאני עובד איתם הם לא מיליונרים, אגב. אנחנו צריכים לקבל את התמיכה מהמדינה משום שכל חיינו שילמנו מיסים, ומגיע לנו את זה בזכות ולא בחסד".
קטיה בנוביץ' מתרגמת ספרים מאנגלית לעברית כמעט 20 שנה. היא עובדת עם כל הוצאות הספרים הגדולות בארץ כעצמאית. כל הוצאה פונה אליה עם הצעה לספר, והיא בוחרת אם לתרגם אותו. היא התחילה בקטן בהוצאת הספרים "ספרי תל אביב", לאחר מכן עברה לעריכה ומשם לתרגום.
אבל עוד לפני שהסגר נכנס לתוקפו במרץ, ההוצאות הקפיאו את העבודות ובמשך חודשיים בנוביץ' לא עבדה כלל. "אמרו להפסיק לעבוד ולחכות. ההוצאות זיהו מיד את ההידלדלות בקניית ספרים, זה כמובן היה הדבר הראשון שקרה. אנשים הפסיקו לקנות דברים לא חיוניים, וספרים לא נחשבים חיוניים במצבים כאלה, מה גם שלרבים יש ערימות של ספרים בבית. הייתה איזו ציפייה שאנשים יקראו יותר ספרים, אבל לי יש תיאוריה שאנשים סוף-סוף קראו את מה שהם קנו במשך שנים".
גם אם הציבור קרא וגם אם לא, לקנות הוא הפסיק לחלוטין. מהפחד שנוצר, ההוצאות צמצמו את העבודה בשרשרת שיורדת מהסופר ועד לאחרון הספקים. "מתרגמות, עורכות, מאיירות, כל מי שיש. גם זכרים, אבל זה מקצוע נשי בעיקרו".
אז כמה זמן לא עבדת?
"כמעט שלושה חודשים לא עבדתי. לשמחתי הרבה התמזל מזלי ויש לי בן זוג שהוא בהיי-טק ואפילו לא יצא לחל"ת, אז אסור לי להתלונן, אבל מסביבי נפלו חללים וחללות - עבור נפגעות הקורונה של הוצאות הספרים התקופה הייתה מאוד-מאוד קשה. זה גם ככה מקצוע שאי אפשר ממש להתפרנס ממנו, בדרך כלל זה לא מקור פרנסה יחיד. אז אם אין בן זוג או אם הוא יצא לחל"ת, זה באמת קשה מנשוא".
בנוביץ' הבינה מה שאחרים בתחום מבינים במקביל – צריך לחשוב על מקורות פרנסה נוספים, שוק הספרים לא יכול להיות המשענת היחידה שלה. "התחלתי להסתכל לכיוון של לוקליזציה - תרגום תכנים דיגיטליים - שזה תחום שלפחות אפשר לסמוך עליו שיישאר. וחזרתי לספרים, אבל אין לי לוח עבודה לתקופה ארוכה כמו שאני רגילה. וגם לך תדע, מחרתיים יכולים להקפיא שוב את מה שהפשירו, אז אני לא בונה על זה".
ההוצאות בעצם רצו להקדים תרופה למכה.
"בדיוק. זה שוק פצפון. להוצאות אין רזרבות - הן חיות על התזרים השוטף של מכירות, וכשזה נפגע אז אין כלום - זו ממש סכנת קריסה. אני יכולה לגמרי להבין את הבהלה שהייתה פה, וכולנו איכשהו קורבנות של אותה צרה. ייאמר לזכותן שהרוב הגדול של ההוצאות שילמו את החלק היחסי של הספרים שנגנזו או הוקפאו והיו בקשר מתמיד עם הספקיות. לא זנחו אותנו לאנחות".
יהיה לך קשה לוותר על תחום הספרות, אם תיאלצי?
"כן, לא סתם בחרתי בזה. יכולתי לתרגם ספרים אחרים. אני נהנית לתרגם ספרות, זה קרוב לליבי, זה התחום שאני באמת הכי מתחברת אליו. אבל צריך לחשוב לפעמים גם על פרנסה (צוחקת), אין מה לעשות. לא תמיד אפשר לעבוד במה שהכי אוהבים".
את מרגישה שהממשלה אחראית באיזשהו אופן למצב?
"זה מאוד מורכב. אין לי ביקורת על ההגבלות וההנחיות שהם מוצאים לנכון להטיל, בעיקר מה שכואב לי זה שהפיצויים לא מגיעים בצורה הולמת ומסודרת למי שצריך. גם אם נעשות טעויות, אני חושבת שהן נעשות בתום לב. קפיטליזם זה טוב ויפה בתקופות של שגרה, אבל גם גדולי הקפיטליסטים ואנשים שאין דבר רחוק מהם יותר מזכויות סוציאליות מבינים עכשיו שבלי התערבות ממשלתית הכול יקרוס פה. אי אפשר להשאיר הכול בידי שמיים. אנשים מאבדים את זה, אנשים משלמים מיסים, רובם ככולם, לא יכול להיות שישכחו אותם. עכשיו זו שעת המבחן".
בנוביץ' היא לא מהסוג שמגיע להפגנות באופן קבוע, אבל גם אותה הסיפורים מסביב והרצון להפגין סולידריות עם חבריה העצמאים הביאו לכיכר רבין בשבוע שעבר. "כולם נפגעים. כל מי שאין לו רזרבות נפגע", היא אומרת, ומשתדלת בכל זאת לשמור על אופטימיות. "מעודד אותי לראות שההפגנות האלה לא לגמרי הולכות לאיבוד ונופלות על אוזניים ערלות. גם אם אנחנו מאשימים את מקבלי ההחלטות בניתוק מהעם, נראה שכשהרעש מספיק חזק הם מתחברים. אני רוצה לקוות שהמגמה הזו תימשך ותתחזק".
התפקיד של מאי צבן הוא שהכול יתקתק. היא מלווה אמנים ודואגת ששום דבר לא יחסר להם. מהנשנושים לנסיעה באוטו, דרך המראה בחדר האמנים ועד למתאמים הנכונים לכלי הנגינה. היא האמא, הבייביסיטר, הפסיכולוגית וגם הכתובת של כולם לשאלות ולטענות. בין היתר עבדה עם שפיטה, תום יער, יובל דיין, בניה ברבי, כנסיית השכל ולולה מארש. יום עבודה שלה מתחיל אומנם בצהריים, אבל גם נגמר הרבה פעמים כשהשמש עולה, ובימים שאין הופעות היא זמינה ודרוכה בכל שעה.
כבר עשר שנים העסק שלה גדל, 2019 הייתה שנת שיא ו-2020 הייתה אמורה להיות טובה עוד יותר, עם תשע הופעות בחג פורים. יום חופש היה נראה לה כמו חלום שהיא מוכנה לשלם עליו הרבה. "אנחנו אנשים שרגילים לעבוד 14 שעות ביום בטירוף ולהיות זמינים 7/24, לא משנה אם את עכשיו בצימר בצפון או בחו"ל, אז פתאום ארבעה חודשים לא לעשות כלום זה מאוד קשה. לא להרוויח, לא לדעת מתי הדדליין ולא לקבל שום תשובה מהמדינה שאת משלמת לה ממיטב כספך בכל חודש. אנחנו לא עובדים במקצוע שנותן לנו יותר מדי מרחב לחסוך ליום גשום, לא משנה כמה קשה אנחנו עובדים".
החודשים הללו היו מאוד מתסכלים עבורה, "את מרגישה שקופה ואף אחד לא עושה עם זה שום דבר - ייאוש". הדרך שלה לצאת מהתסכול היא להיות פעילה במחאות ובהפגנות, ולמשוך לשם גם את מי שמסביבה. "אם זה ימשיך עוד הרבה זמן וימשיכו לא לראות אותנו, אנחנו גם נפעל בעוד כל מיני דרכים, אולי יותר רועשות".
איך את רואה את השנה הזאת? לא נראה שההופעות יחזרו ב-2020.
"לשמחתי אני בן אדם מאוד אופטימי. אנחנו מפיקים, אנשי תוכן, אמנים ומוזיקאים - זה אנשים מאוד יצירתיים, אבל אנחנו חצי צעד מלהגיע עם הגב לקיר. במצבים קיצוניים, אנשים צריכים בסופו של דבר להביא כסף הביתה כדי להתקיים. חלק מהחברים שלי עובדים בטיב טעם ובסופרים, בסידור עגלות, עובדים בוולט ועושים משלוחים. אני לא שוללת את זה, אם אצטרך למצוא משהו אחר שיכניס לי כסף. אני לא חושבת שאנשי היי-טק או רופאים או מישהו אחר בעולם היה מקבל את ההחלטה הזאת בשקט יחסי כמו שאנחנו קיבלנו אותה.
"אחד ההיבטים החיוביים של המשבר הכלכלי הוא הקמתם של איגודים מקצועיים בתעשייה שלא היו קיימים עד כה, כמו איגוד המוזיקאי/ות או איגוד פועלי הבמה. אולם האחריות על דאגה לאנשי התעשייה, במיוחד בתקופת משבר שכאלה, מוטלת בראש ובראשונה על הממשלה.
"ביטוח לאומי קיים בשביל שביום שאני לא אוכל לעבוד, אז הכסף הזה איכשהו יחזור אליי, אחרת בשביל מה אנחנו משלמים את הכסף הזה? אני אשמח שמישהו יסביר לי למה אני משלמת חצי מהכסף שלי כל חודש, בשביל מה? ברור שאנחנו מצפים שהמדינה תדאג לנו. אני לא אומרת שאנחנו צריכים לקבל 100% ממה שאנחנו מקבלים או מרוויחים כל חודש, אבל סכומים שיצדיקו את התשלומים שלנו ואת העבודה הקשה שלנו. אם המדינה לא תמצא פתרון, אנחנו נצטרך לצאת לרחובות ולמצוא לעצמנו פתרון. אף אחד פה לא יישאר חסר כל. יש את הוועד עובדים שמחלק אוכל, אנשים תרמו את המענקים לאנשים שצריכים יותר, כל מיני דברים כאלה. זה מאוד מרגש לראות מה אנשים שצריכים בעצמם כסף יכולים לעשות בשביל אחרים".
מפריע לך שיגידו שאת פוליטית?
"מפריע לי שכאילו אנחנו שמאלנים אנרכיסטים. זה כל כך לא נכון. גם כי יש הרבה ימנים שנמצאים במקום שלנו, הרבה מהמרכז. עכשיו זה נהיה דיון - מרוקאי או אשכנזי, מתחילים לחפש את כל המקומות הכי חשוכים בשביל לשסות אותנו אחד בשני במקום לדאוג לבעיות. הממשלה עובדת בשבילנו האזרחים. אנחנו שוכחים את זה לפעמים. אנחנו ממליכים איזה מלך ואנחנו הנתינים שלו, במקום שאנחנו נזכור שהוא עובד אצלנו. אם הבן אדם שעומד בראש הדבר הזה עושה עבודה לא טובה, הוא יכול להיות ימין, שמאל, הוא יכול להיות חייזר. זה לא מעניין אותי מה הוא. אם הוא עושה עבודה לא טובה אז הוא צריך להתפטר. צריך להחליף את כולם שם, צריך לעשות ריסטרט.
"לא רק שמאלנים קורסים פה, לא רק שמאלנים הם עצמאים, אף אחד לא מדבר על כמה אנשים התאבדו מתחילת הקורונה. גם לפני הקורונה היו פה הרבה דברים לתקן, והיינו יוצאים לרחובות על רצח נשים ועל אתיופים. הפגנות זה לא משהו חדש לחלקנו. אבל במצב חירום, צריך לחשוב על האזרח שלא מקבל משכורת של 50 אלף שקל בחודש, ולזכור שכולנו אחים. ערבי, מרוקאי, אתיופי - אני הולכת לכל ההפגנות ומתנהגת לאנשים כמו שהייתי רוצה שיתנהגו אליי - אין הבדל. לא משנה אם אני אישה לסבית ומאיפה אני באה בארץ. בסוף כולנו באותה סירה, וצריך לדאוג אחד לשני".
עוד בטרם הגיעה הקורונה וטרפה את כל הקלפים, היה ברור שתיאטרון הבימה נמצא בצרות בשל חובות ענק. הדבר האחרון שעובדיו רצו לשמוע זה שההצגות יבוטלו, אבל זה בדיוק מה שקרה באמצע מרץ: האולמות ננעלו והעובדים יצאו לחל"ת, בהם גם עירית חורין, פאנית ומאפרת שעובדת בתיאטרון לאומי כבר 25 שנה, וליוותה עשרות הצגות מ"בוסתן ספרדי", דרך "מקווה", "החולה המדומה", "סימני דרך" ועד ל"גבעת חלפון אינה עונה" ול"אביב מתעורר".
במקביל לעבודה בתיאטרון חורין עבדה גם בחתונות כמאפרת כלות, אבל מרביתן נדחו גם כן והיא אומנם זכאית לדמי אבטלה, אולם בעלה עצמאי והמענק מהמדינה לא מספיק לזוג שמגדל שתי בנות. "כל מה שקיבלנו לא מכסה אפילו שכירות חודשית אחת של העסק שלו. גם לא מה שקיבלתי מביטוח לאומי, ואנחנו לא גרים במרכז תל אביב. אני יכולה לחפש עבודה זמנית, אבל אני לא מתכוונת להחליף מקצוע. זה מי שאני ומה שאני טובה בו. זה הבית שלי. ההורים עוזרים לי. סיימתי כבר את כל החסכונות. אף אחד לא יודע מה יהיה. זאת מועקה".
את אופטימית ביחס לעתיד התיאטרון?
"לא. הרי גם אחרי שנחזור, בטח לא יחזירו מיד את כל העובדים. עד אמצע 2021 לא נחזור לשגרה. בקאמרי התחילו חזרות והן הופסקו בגלל הדבקה, אצלנו עוד לא הגענו למצב הזה של הכנות לפתיחה. אולמות אירועים ותיאטראות יכולים לשמור על הנחיות, על קפסולות, לחזור לשגרה לצד הקורונה".
מה שגוי לדעתך בקבלת ההחלטות?
"הממשלה אטומה. היא מתנהלת בחוסר כבוד, אין להם בושה. מה אני אמורה לעשות עם אלפיים ש"ח? זורקים לנו כסף כמו בוטנים לקופים. מדברים על כסף שנכנס, אבל אני מכירה אנשים שקיבלו גרושים או שלא נכנס להם כסף בכלל. רוצים להוריד אותנו לברכיים, שנלך לגנוב אוכל. לא רוצים לעזור לנו. אני במצב יחסית טוב, אבל יש לי חברים שאין להם מה לאכול, ואין להם הורים שיעזרו להם.
"צריך להכריז על שביתה כללית", אומרת חורין, "בואו נראה איך אנשים יחיו אם נשבית באמת את כל עולם התרבות. בלי שירים, בלי סרטים, בלי טלוויזיה. הגיע הזמן שאנשים ירגישו איך זה באמת בלי תרבות. שיראו קצת סולידריות".
כשהגל הראשון הגיע ועימו הסגר, לטל שדות (28) היו האמצעים הכלכליים לעבור אותו בשלום. בשש השנים האחרונות הוא עובד כסאונדמן, מגיש ומפעיל מערכות בחברות הגברה, בין השאר במופע הסטנד-אפ של ערן זרחוביץ', בהופעות של אביהו פנחסוב ועידן חביב, בתיאטרון בית צבי ובמרכז סוזן דלל. הקורונה אומנם סגרה את המוסדות וביטלה את ההופעות, אבל העבודות מהאולפן הביתי שלו ומחדרי חזרות, לצד השוטף-פלוס הידוע לשמצה, אפשרו לו בתחילה להחזיק את הראש מעל המים. "הקורונה לא המציאה שום בעיה", הוא אומר, "זה מגזר שהביטחון התעסוקתי בו תמיד היה שברירי".
כרגע הוא עובד מהבית, בעריכה של פודקאסטים למשל, אבל העתיד שלו נראה פחות טוב. "זה לא משהו שאפשר להתבסס עליו, כי הוא לא יציב וקבוע. צמצמתי את ההוצאות. שיערתי שבקיץ נחזור לשגרה. אין לי משפחה ואין לי הוצאות גדולות על העסק, אז יכולתי לספוג תקופה קצרה בלי הכנסה קבועה".
אז הבעיה האמיתית נוצרה עם הגל השני והשבתת המופעים?
"כן. הסגירה המחודשת פגעה בעצמאים פעמיים – כי לא רק שאין עבודות, גם אין הכנסות מעבודות מוקדמות יותר. אז עבדתי גם בדברים שלא קשורים לתחום, ונעזרתי קצת באמא. באוגוסט נגמר לי החוזה בדירה בשכונת שפירא בתל אביב. אני משלם עליה 4,000 שקל בחודש כי יש לי אולפן בבית. אני בדילמה אם להאריך את החוזה, כי אין ודאות לגבי העתיד בתחום. אני שוקל לחזור להורים לכמה חודשים כדי לחסוך".
בתור עצמאי היית זכאי למענקים? הם עזרו לך?
"קיבלתי בסך הכול מענקים של 7,000 שקל עבור חמישה חודשי עבודה, אולי יותר. זה מחושב לפי 2018, תקופה שבה הייתי סטודנט ועבדתי פחות. החישוב השרירותי של המענקים פגע בעסקים חדשים. הכלכלה מחייבת אותנו לחיות על הקצה, בלי עירבונות, ועכשיו הכול נתקע. גם את המענקים שקיבלתי יכול להיות שאצטרך להחזיר".
בחודשים האחרונים התקשורת נתנה יותר ויותר מקום לפועלי במה בכלל ולאנשי סאונד בפרט, כמו הריאיון הוויראלי של אייל אלטרץ בחדשות 13 – והביאה את הקולות שלא נשמעו. "אנחנו יכולים להיחשב מעמד ביניים כי אנחנו עצמאים, בעלי עסק, מרוויחים. מצד שני, העבודה שלנו היא עבודת כפיים. סאונדמנים עובדים קשה, בימים ארוכים ובתנאים קשים, ויודעים כבר שנים שאין להם זכויות כי הם לא מאוגדים. בניגוד לעובדי הטלוויזיה והקולנוע, שמאוגדים ויש להם מחשבון שכר מסודר, בתחום המופעים זה לא קיים.
"המגזר שלנו לא ראה את עצמו כמעמד פועלים. עכשיו המציאות קורסת על כולם ביחד. אני מקווה שחבריי למקצוע יבינו שהעתיד הכלכלי שלהם קשור לעתיד הכלכלי של כלל החברה, כולל מלצרים ופועלי בניין. אם איחוד המאבקים הזה יקרה – אפשר להיות אופטימיים".
בסטודיו לעיצוב גרפי של טליה בר היא עובדת עם חברות היי-טק, ממתגת מוצרים ומעצבת חללי עבודה, אבל העיצוב של עטיפות הספרים הוא המקום לבטא את הצד הפרוע והיצירתי שלה. את הקשר שלה עם עולם הספרות החלה לפני עשר שנים, ומאז היא עובדת עם מיטב ההוצאות בארץ: כתר, מודן, מטר, אסיף, אפרסמון וידיעות ספרים. "אני קוראת את כל הספרים שאני מעצבת, ורוב העטיפות שלי מאוירות. אני רואה את עצמי כשותפה מלאה בספר, כחלק מכל הנדבך הזה שנקרא עשיית ספר – יש סופר, עורך, מגיה ויש אותי. זה דבר שמאוד מרגש אותי".
כשהסגר החל, העבודה על כל הספרים שלה – גם כאלה שכבר עיצבה – נעצרה, וגם אם העבודה שבה במידת-מה מאז פתיחת המשק, בר מעידה שמצב הרוח הלאומי והכלכלי משפיע ישירות על המכירות, ולכן גם עליה. "בגל הראשון זה היה כמו בימי רומא, 'אכלו ושתו', עם עלייה מאוד חדה במכירות הדיגיטליות, אבל עכשיו יש באוויר תחושה של סגר נוסף, ואני לא בטוחה כמה אנשים יתפנו לקנות ספר".
למזלה, בשום שלב בחייה היא לא סמכה על עטיפות הספרים כמקור הפרנסה היחיד. "אי אפשר להתפרנס רק מעיצוב עטיפות. בחו"ל אפשר, אבל בארץ זה להיפך - יש עניין של להפחית כמה שיותר את העלות למעצב, למאייר, לעורך ולמתרגם. יש בזה משהו לא מוסרי. אנחנו נחשבים לסוג של 'פינוקי', 'אלה מעולם התרבות - מי הם בכלל? בואו נתייחס לעובדים האמיתיים'. אבל אנחנו הרוח, אנחנו המחשבה החופשית. אנחנו בשוליים. עם הספר הוא ממש לא עם הספר. ואני חושבת שזה פוליטי, אינטרס חד-משמעי של המערכת הפוליטית של שני העשורים האחרונים ליצור עם שהוא בור ונבער, כי עם בור ונבער שקורא ספרות נחותה לא שואל שאלות".
מה את חושבת שהממשלה צריכה לעשות?
"יותר תקנים לעובדות ולעובדים הסוציאליים, לאחיות ולאחים, לרופאות ולרופאים - אלה האנשים הראשונים שצריכים לקבל תמיכה. ואני מקווה שהממשלה הזו תיפול, שנסגור איתם חשבון בבחירות הבאות. זה יפה שהם מחלקים כסף, אבל זו פארסה - מבצע פה, מבצע שם, מלחמה פה, מלחמה שם, יש נתק מוחלט בין הממשלה הדפוקה הזו לבין העם. מה זה 750 שקל? זה כלום. ישראל היא מדינה נורא יקרה. אני עוד בסדר, נורא-נורא מפחדת מהמחר, אבל ליבי עם כל האנשים שפחות שפר מזלם. אני קוראת לכל האנשים שקוראים את זה לקום ולעשות בלגן".
את מאמינה שנשתקם מהמשבר הזה?
"בהיסטוריה, בסופו של דבר קבוצות קטנות מובילות שינוי. עכשיו לדעתי קורה שינוי מאוד גדול. גלי ההדף מגיעים מלמטה, וברגע שנכפה על אנשים להימנע מצרכנות כבדה, יכול להיות שהם יתפנו יותר לחשוב, ואז גם לקרוא. בנוסף, מתרחשים עכשיו מפגשים יותר מעורבבים - אתה רואה למשל את ההפגנות, זה לא שמאל או ימין. המכנה המשותף הוא כבר לא מפלס הכינרת ואם איראן הולכת להשמיד אותנו או לא, זה ירד מהפרק. המכנה המשותף שלנו עכשיו הוא 'איך נשרוד מחר?'".
כשהקורונה לא כובלת אותו לישראל, יוסי אזולאי הוא אדם עסוק. לרובכם הוא ודאי מוכר מ"מאסטר שף VIP", אבל ביומיום הוא מתפרנס בעיקר מהופעות בקהילות יהודיות ברחבי העולם, מקולומביה ועד אוסטרליה. אחרי שלושה אלבומי תפילות ולא מעט שיתופי פעולה, יש לו יומן מלא. "בקיץ רגיל יש לי בין 15 ל-20 הופעות בחודש. בחורף אין עבודה בענף האירועים, כי אני מופיע מול המעמד הגבוה".
משבר הקורונה גבה ממנו מחיר כבד. אלה לא רק ההופעות שבוטלו, אלא גם הטיסות שמונעות ממנו להופיע מעבר לים והאירועים שהוגבלו. "ההכנסה שלי ירדה מ-100% למינוס. זו לא קלישאה, אני במינוסים משום שהייתי צריך להחזיר את כספי המקדמות, ואלה מקדמות שמשולמות בדולרים". אבל זה לא נגמר שם, גם אשתו של אזולאי עובדת בתחום התרבות – כך שהמשבר תקף את המשפחה עם שלושת הילדים משני הכיוונים.
"ברמה המנטלית אנחנו צולחים את המשבר, כי גילינו אחד את השנייה והיא פרטנרית מדהימה. ברמה הכלכלית מאוד קשה, המשפחות שלנו התגייסו לעזור לנו, ההורים והאחים שלי. בגלל שההכנסות היו גבוהות מאירועים אז ההוצאות גדולות באופן טבעי, וזה הכניס אותנו למצב לא פשוט בכלל. לפני שנתיים עברנו לבית שבו הקמתי קונדיטוריה משלי בתור תחביב, זה היה העיסוק המשני שלי, ועכשיו לצערי זו הפרנסה המרכזית שלי.
"ניסיתי להקים משהו שעבדתי עליו הרבה זמן, חקרתי את תחום העוגות, והשאיפה הייתה לעשות קונדיטוריה מיוחדת לאירועים - אבל גם זה תלוי באירועים, ונאלצתי להתחיל משלוחי עוגות בסופי השבוע. ההכנסה משם היא אפסית, מתחת למינימום - אולי בעקבות הכתבה הזאת אנשים יזמינו מאיתנו, קוראים לקונדיטוריה 'דאר דיאלי', שזה 'הבית שלי' במרוקאית".
מה דעתך על המענקים מהמדינה?
"כל שקל הוא מבורך אז אי אפשר לומר שזה לא עוזר, אבל בין זה לבין מציאות שהשקל הזה אמור לכסות על עשרות אלפים שכבר אין - זה כמו טיפה בים. בגלל שהשיא של העבודה הוא בקיץ, אני הולך להיות שנה וחצי ללא עבודה, מהחורף שעבר ועד הקיץ הבא".
הלכת להפגנות?
"אני לא, אשתי כן. אני איש של מילים ולא של צעקות. אבל עם כל המצב הקשה, אני מסתכל על חצי הכוס המלאה - אני עוסק במשהו שאני רוצה לעסוק בו, האפייה והקונדיטוריה".
יואל הרצברג (56) הוא מעצב אמנותי בקולנוע ובטלוויזיה. הוא נמצא בתחום כבר 25 שנה, ועבד בהפקות גדולות כמו "בשבילה גיבורים עפים", "ביום שהאדמה רעדה", "הרמון", "ארץ פצועה" ועוד. ההפקה האחרונה שבה השתתף הייתה "טהרן", שצילומיה הסתיימו בפברואר האחרון. מאז התבטלו לו הפקות רבות, כמו סרטו החדש של דובר קוסאשווילי, שצילומיו היו אמורים להתחיל החודש.
"ממרץ כל הפרויקטים שלי התחילו להידחות או להתבטל", הוא מספר. "בסוף יוני התחלנו לעבוד על הסרט של דובר. גייסנו צוות, זה לא היה פשוט כי היו הרבה הפקות שתכננו לצאת אחרי הסגר, אבל אחרי שבועיים של עבודה נאלצתי לשחרר אותם. עכשיו אני מחכה להפקות שיתחילו בספטמבר".
מאז משבר הקורונה הוא עובד בחקלאות, ביקב המשפחתי ששייך לו ולאביו. "יש לנו כרם משפחתי ואני עובד שם. זה משהו שאני משלב עם עולם הקולנוע והטלוויזיה, אבל עכשיו אני נותן לזה משקל גדול יותר כי אין לי עבודה אחרת".
מה אתה חושב על הממשלה ועל התוכנית הכלכלית שלה?
"באופן כללי אנחנו לא טובים בתוכניות לטווח ארוך. הצעדים הראשונים היו צעדי מניעה חיוניים והכרחיים, אבל אף אחד לא לקח את הזמן ואת תשומת הלב כדי לחשוב מה יקרה אחר כך. היינו צריכים לקחת את הזמן הזה כדי להתארגן ולחשוב על תוכניות - גם איך מטפלים בהדבקה ובמניעה וגם בפן הכלכלי. אבל ראש הממשלה שלנו עסוק בהישרדות פוליטית ובמשפטים שלו. הוא יכול להגיד שהכלכלה שלנו חזקה, אבל פיד הפייסבוק שלי מלא באנשים שמנתקים להם את החשמל ואת המים ומבקשים תרומות. לא יכול להיות שעם שלם יזדקק לתרומות מאנשים פרטיים כשיש מוסדות שאמורים לטפל בזה".
אתה הולך להפגנות?
"כן, הייתי בהפגנה בבלפור לפני כמה ימים. ראיתי שם את כל קצות העם, דתיים, ליכודניקים, שמאלנים, מזרחים ואשכנזים, הכול. היו הרבה אנשים, ולהרבה מהם המניע היה כאב ומצוקה אמיתית".
אתה פסימי או אופטימי לגבי המצב?
"מטבעי אני אדם אופטימי, וזה לא בגלל שאני מאמין שיהיה טוב, אלא כי אני מאמין שאם כל אחד מאיתנו ייקח אחריות על המקום שאנחנו חיים בו ויפעל במעגלים הקטנים שלו, אנחנו נגרום לשינוי. הגיע הזמן להפסיק לחשוב במונחים של שמאל וימין, אנשים צריכים לעשות בחירות שהן לא על פי הצבעה מסורתית או שבטית. צריך להתחיל להסתכל למציאות בעיניים, מהן העובדות ואיך אפשר לפתור את הדברים. האופטימיות שלי היא שראיתי צעירים בגיל של הבנים שלי מוחים בהפגנות. ברגע שהצעירים מוחים, יהיה בסדר".
את הרומן שלה עם הצ'לו התחילה נעה אילי (32) בגיל עשר. מאז היא למדה גם באקדמיה, ועברה מהמסלול הקלאסי למוזיקה קצת שונה. בטרם עצרה מגפת הקורונה את ההופעות היא ליוותה על הבמה את רמי פורטיס, דודו טסה, ליילי והמסך הלבן, ניגנה בפרויקטים משתנים באולפנים ועל הבמה, בין היתר גם עם עומר אדם. היא אפילו הספיקה ללמד תלמידים בבתי ספר ובבית. גם אם החיים שלה היו גמישים מאוד, וכללו לפעמים ארבע הופעות בשבוע או חודשים שבהם לא ביקרה באולפן – כמו פרילאנסרים בתחומים שונים – המרחק גדול מאוד ממה שקורה עכשיו. אילי לא חזרה לבמה או לבתי הספר ממרץ.
היא נעה מהרבה געגועים לאקשן ולהופעות שהתרגלה אליהן לבין מבט חיובי על העתיד, אבל זה לא היה כך מהיום הראשון. "החודשיים הראשונים היו מאוד כואבים, זה ביטל לי המון דברים שמאוד חיכיתי להם. אבל אני מנסה למצוא איזושהי דרך אופטימית. אני מקווה שכולם יהיו בריאים, ושנמצא את עצמנו מנוהלים במשבר הזה בצורה קצת יותר הגיונית וקצת יותר רציונלית, פחות מוטה על ידי אינטרסים".
איך את מתמודדת עם המשבר הזה כלכלית?
"אני כן קיבלתי מהמדינה, לא הייתי זכאית למלוא המענקים אבל כן קיבלתי משהו. גם ביטוח לאומי עזרו לי, עם שכר אמנים שנתן לי איזשהו אוויר זמני, ואני חושבת שכמו שההכנסות משתנות אז גם ההתנהלות הכלכלית משתנה, והאופן שבו אני מוציאה כסף. הייתי מאוד בת מזל ובעל הבית שלי היה מאוד נדיב, ונתן לי במתנה יותר מחודש של שכר דירה. אפילו לא הספקנו לבקש. זה היה כמה ימים לתוך הסגר, והוא שלח לנו הודעה שלא יגבה שכר דירה. אני מרגישה שההישרדות שלי היא משהו בין מזל לתכנון מחדש".
בימים אלה היא מעדיפה להתמקד במה שעושה לה טוב – יוגה, בישולים וזמן עם בן הזוג והכלב – והיא אפילו הצליחה להתחתן בזמן הקורונה. אבל היא גם דואגת להשתתף בהפגנות ובמחאות: "אני מרגישה שלבוא ולהגיד בישראל של היום מצד אחד 'תצילו אותנו' ומצד שני 'זה לא פוליטי' - זה לא מתיישב. מישהו מנהל את המדינה הזו, והוא כושל בתפקידו. אפשר לתקוף את זה מהצד הימני של המפה הפוליטית, אפשר לתקוף את זה מהצד השמאלי - אבל העובדה היא שיש בן אדם שעסוק בשלושה כתבי אישום, והאופן שבו הוא מנהל את המדינה הוא כושל בעיניי".
מהבחינה הזו את מתחברת לדברים שאסף אמדורסקי אמר.
"במאה אחוז. ואני מעריכה ומעריצה אותו עכשיו רק יותר, אני רואה בו חבר ואני חושבת שיש לכולנו מה ללמוד ממנו ברמת האומץ ובעצם ההתבטאות. ההתבטאות של אמדורסקי חשפה כמה אנשים לא באמת מתבטאים פה".
ובעתיד, התוכנית הכלכלית של האוצר היא משהו שיכול להחזיק אותך? את התעשייה?
"צריך לפצות את העצמאים באיזשהו אופן, ואני מאמינה יותר בלפצות את כולם ואחר כך לקזז או לתת יותר למי שלא קיבל מספיק, מאשר לגרום לאנשים להתחנן ולצבוא על דלתות. הם לא מבקשים נדבה, אנחנו אנשים שמשלמים הרבה ביטוח לאומי והרבה מיסים. דבר שני, אני חושבת שיש צורך להתעסק לא רק בפיצויים, אבל גם באיזשהו מתווה. אם הופעות לא על הפרק עכשיו, אפשר להתחיל לחשוב איך באמת עוזרים לתעשייה הזו להמשיך ולקום על הרגליים. ראינו מה קרה פעם קודמת שרצו לשחרר פה מהברקסים, וזה היה פשוט השתוללות, גם זה היה בלי תוכנית או רעיון או קו מנחה. אין ספק שיש פה הרבה שיעורים שאפשר לקחת, שיעורים בענוו על מקומנו בעולם, ואני מאחלת לכולם לצאת מזה בריאים".
בשנתיים האחרונות עובדת רוני כהן כמלבישה בתיאטרון הלאומי הבימה, בין השאר בהצגות גדולות כמו "מאמא מיה" ו"הרובוטית". אבל כשעולם התרבות נסגר התיאטרון הוציא אותה לחל"ת, והיא פוטרה מעבודה נוספת שהשלימה לה הכנסה. "אני אומנם מקבלת מביטוח לאומי חצי ממה שהייתי מקבלת כשעבדתי", היא אומרת, "אבל זה עדיף כי קשה למצוא עבודה בתחום בתקופה הזאת".
בדומה לעולם המוזיקה, גם התיאטרון נסגר לגמרי במרץ, ולמעט פתיחה קצרה שאפשרה חזרות לזמן קצר, גם כאן לא ברור מתי ישובו השחקנים לבמה, ואיתם כל מי שמפעיל את התיאטרון – שכירים ועצמאים. "אני מרגישה שמזלזלים בתחום התיאטרון", אומרת כהן, "אין תחום שלא חזר לפעילות חוץ מהתיאטרון. לא נותנים תקווה. השלו אותנו פעמיים שחוזרים, ואז זה בוטל בלי למצמץ ובלי לתת פתרונות. פתחו מסעדות, פתחו חתונות, והתיאטרון פשוט בוטל כלא היה".
איך את רואה את עתיד התיאטרון?
"הבימה עוד לפני המשבר היה בחובות ענק – איך בכלל הוא יוכל לחזור אם המשבר יימשך עוד שנה? אני בבית כבר כל כך הרבה זמן, שאני מרגישה שהתיאטרון כבר לא יחזור לעולם".
מהן הציפיות שלך ממקבלי ההחלטות?
"אני רוצה שיתייחסו יותר ברצינות לעולם התרבות. זה מעליב לראות שהתרבות תמיד אחרונה בסדר העדיפויות. דוחים אותנו, שוללים אותנו, לא נותנים לנו תאריך, גורמים לנו לאבד תקווה. זה לא מותרות, זה מקור פרנסה".
ב-17 השנים האחרונות הקולנוען ירון בן חיים עבד כמקרין בסינמטק תל אביב, ושימש גם יו"ר ועד העובדים במקום. כשמשבר הקורונה התחיל, הוא יצא לחל"ת אבל זיהה הזדמנות עסקית לפרויקט שניסה לקדם בשנים האחרונות. "ב-2016 ניסיתי לייצר פורמט VOD בסינמטק, וזה לא כל כך הלך. כשהקורונה התחילה ניסיתי לנצל את המשבר בשביל הפרויקט, ובקושי רב הצלחתי. המטרה שלי הייתה להעסיק כמה שיותר עובדים מהסינמטק - יש המון עובדים שמחפשים תעסוקה, ודמי האבטלה לא בדיוק עוזרים להם. לפעמים זה לא רק עניין של כסף - הם מטפסים על הקירות והם צריכים לעשות משהו".
אתה מתגעגע לעבודה כמקרין?
"כן, ומדי פעם אני נכנס לסינמטק ומקרין לעצמי, לפעמים עם עובד או שניים או בקבוצות קטנות, כי אני לא מזלזל בקורונה ולא רוצה להפר את ההנחיות".
בן חיים מעיד כי הוא אינו סובל מהמשבר ברמה האישית - את הזמן הוא ממלא בקידום הפרויקט שלו, בקריאת ספרים ובנגינה - אבל יש לו מה לומר על ההתנהלות של הממשלה ועל התוכנית הכלכלית שלה: "זה מגוחך. הכי חשוב זה לדאוג לפנסיות של העובדים. דמי האבטלה לא מספיקים, וזה ברור שהם לא יודעים מה הם עושים. אפילו המתווה של עולם התרבות לא הצליח לעבור. ההתנהלות שלהם היא חארטה אחת גדולה".
"אנחנו מתכוונים להפגין מול משרד התרבות. זה לא מספיק להפריח תוכניות באוויר, לספר לנו שיש 200 מיליון שקל בדרך ואז לגלות ששום דבר לא עובר. יש פה אנשים שכל העתיד שלהם בסכנה. צריך לחשוב איך המדינה מעבירה את עולם התרבות לפורמטים דיגיטליים, ומעסיקה כמה שיותר עובדים בתקופה הזאת - לא שולחת לנו כסף כדי שלא נפגין".
אתה אופטימי או פסימי?
"אני אופטימי מאוד. זה משבר וזו הזדמנות. ביומיום פקידים בינוניים לא היו מעיזים לקדם פורמט כמו ה-VOD, ובכל זאת הוא פרץ החוצה. הוא לא מושלם, אבל יש לזה סיכוי. יש לנו המון עובדים מוכשרים בסינמטק שלמדו קולנוע ואמנות, והם יודעים מה לעשות. זה ישרת את הקהל, יש לי הורים מבוגרים בבית שמפחדים לצאת ובצדק. זה בדיוק הקהל שצריך לקבל את המוצר הזה. זה לא רק הם, זה משהו שצריך להגיע לכל בית".
בהכנת הכתבה השתתפו: אינה טוקר, יובל פלוטקין, רן בוקר, מאור הוימן, רז גרוס ודנית צמית.
