לפני כמה שבועות, כשהשמש עוד זרחה בשיא כוחה והתהלכנו חופשיים ברחובות, ויקטוריה חנה צללה לים המכתבים הישנים השמורים במכון גנזים. במיוחד לכדו את עיניה כמה פתקים שכתבה המשוררת זלדה למשוררת יוכבד בת מרים. קצרים אומנם, כמעט מינימליסטיים, אבל רבי משמעות. "יש משהו מצמרר בלראות את הפתקים האלה. הכנות שלהם, הניקיון שלהם, כתב היד הזה וגם לראות איך הם מתקשרים פתאום לזמן שאנחנו נמצאים בו היום", ויקטוריה חנה מספרת. אז היא הלחינה אותם, הקליטה ויצרה קליפ יחד עם המפיק והעורך גיא מוזס והבמאית נטע מוזס. אתם מוזמנים לצפות בו כאן.
"רציתי פתאום" - ויקטוריה חנה על פי זלדה
(צילום: נטע מוזס, נגינה, עיבוד והפקה: גיא מוזס)
"רציתי פתאום" נוצר במסגרת הפרויקט המרענן "גנוזים: מעירים מכתבים ישנים" של אנסמבל עיתים, בשיתוף מכון גנזים של אגודת הסופרים העברים וספריית בית אריאלה. בין היצירות הנוספות, שישודרו הערב (ב') בצפייה חופשית החל מ-21:00, ניתן למצוא גם את תגובותיהם של מאור כהן, דרור קרן, מרים זהר, רנה ירושלמי ואחרים למכתבים של לאה גולדברג, עמוס קינן, אורי זוהר, דוד אבידן - והרשימה נמשכת. האירוע מתקיים בתמיכת משרד התרבות ומחלקת האמנויות של עיריית תל אביב-יפו.
"בפתק יש משהו נורא אינטימי. אתה לא כותב פתק לכל אחד, זה לא כמו מכתב. זה קצת כמו ההבדל בין ללחוש למישהו באוזן לבין לדבר", אומרת ויקטוריה חנה. "ניסיתי לתרגם את הדבר הזה להלך רוח רגשי מסוים, באמצעות המוזיקה והביטוי הווקאלי. יש בזלדה משהו רגשי מאוד, חשוף אבל מאופק. זה מה שמייצר את הקסם. תפס אותי במיוחד המשפט 'רציתי פתאום להגיד לך שלום בימים הקשים האלה', שמאוד הדהד לי את מה שקורה היום. שאלתי את עצמי אם יש מישהו שאני רוצה לבוא ולהגיד לו שלום בלי שאני מכירה אותו'".
במהלך צילומי הקליפ, שהתקיימו ימים ספורים בלבד לאחר הלחנת הפתקים, היא הבינה לפתע משהו נוסף. "תוך כדי ששרתי שם בין הווילונות והצללים, הבנתי שאולי אני מדברת לעצמי בכלל ושלעצמי אני רוצה להגיד שלום, מבלי להכירי ממש. הרי גם כשאנחנו רוצים להתקרב למישהו רחוק - אנחנו בעצם רוצים להתקרב גם לעצמנו. משהו בבן האדם הזה כאילו קורא למשהו פנימי בתוכנו", היא אומרת.
בימים כתיקונם היא רגילה להופיע על במות וללמד שיעורי שפה פנים אל פנים, אך בחודשים האחרונים היא נאלצת להסתגל לתקשורת מסוג אחר, ממוסכת, בדיוק כמו כולנו. על אף שהיא מוצאת בתקופה הזו היבטים מעניינים, "כי כשאתה מדבר עם המחשב, אתה בעצם נאלץ לתקשר קודם כל עם עצמך", היא מוטרדת מהאופן שבו אנו מנצלים את השפה. "אני אוהבת מאוד מילים, אבל לא כל כך אוהבת פטפוטים. למשל, אנחנו נמצאים בתוך 'סגר' ו'ריסון מהודק'. כל המילים האלה משתלטות לנו על השפה ומסתירות את היופי הפשוט שלה. הוא עדיין נמצא שם, צריך רק לראות אותו".
אדיבה גפן, מנהלת מכון גנזים, אומרת כי בלב המיזם, בניהולם האמנותי של צבי סהר וענת ספרן, עמד הרעיון "להביא את התיאטרון לארכיון". "צבי בא לבקר אותי וכדרכי בקדוש גררתי אותו דרך כל האוצרות ובסוף הורדתי אל הגנזך. קרה לו שם מה שקרה לי - הארכיון התנפל עליו. הוא אמר, 'וואו, אני רוצה לעשות מזה תיאטרון', ואמרתי לו, 'התקבלת'", היא מספרת.
כשהחודשים חלפו, המעורבים הבינו שבשל הגבלות הקורונה ייאלץ הפרויקט לעבור התאמה לעולם הווירטואלי, והערב אפשר יהיה לצפות בקטעים מוקלטים מראש של קטעי ראפ על פי מכתב של אבידן או הצגה של ספר טיפוגרפיה שנעשה על פי מכתב של יונה וולך. הכל על בסיס אותם מכתבים ישנים. "זה האוצר הענק שלו, בעיקר בימים שלא שולחים מכתבים אלא אימוג'י או ציור של פיל מחייך. הנייר סובל הכל. אדם כותב ושופך את המעיים שלו. יש אצלנו מכתבי אהבה, שנאה, קטטות, בקשות גדולות לכספים והלוואות - הכל יש שם". לקראת סוף השיחה גפן מוסיפה בהתרגשות: "קראתי מאמר יפה שאומר שארכיונים במאה ה-21 הם כבר לא הדלת בקצה המסדרון, אלא צריכים להיות החלון שמשקיף אל הגן. וזה בדיוק ככה. אני כבר לא יכולה לחכות שהצופים יגלו מה הכנו להם, אני סופרת את הדקות".
