כאשר סרט נפתח בפריים מתוך הסרט שאותו הוא מצטט, ברור לנו ששום דבר טוב לא ייצא מזה. ואכן, "האישה בחלון" (The Woman in the Window), שעלה היום (ו') בנטפליקס, נפתח כאשר המצלמה חולפת על תמונה מוקפאת המשודרת בטלוויזיה מתוך "חלון אחורי" הקלאסי של היצ'קוק. זו, אגב ולמרבה הצער, לא תהיה הפעם היחידה שבה בטלוויזיה, "לגמרי במקרה", יוקרנו קטעים מסרטים שאותם הסרט הזה מצטט.
האישה בחלון – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
ב"חלון אחורי" (1954) מגלם ג'יימס סטיוארט צלם עיתונות שעקב פציעה מרותק זמנית לכסא גלגלים. את עודף הזמן הפנוי הוא מקדיש למעקב אחר שכניו מבעד לחלון דירתו, ובהדרגה נהיה משוכנע שאחד מהם רצח את אשתו. הסרט הפך לאחד הטקסטים המכוננים בפענוח והצגת חוויית הצפייה הקולנועית והקשריה התאורטיים המסועפים. הוא גם הציב אתגר הקשור לעובדה שהצופה, כמעט לכל אורכו, נצמד אך ורק לעמדת הידע של הגיבור, כך שאין ברשותו אינפורמציה עודפת המאפשרת לו לבסס את סיפור הרצח או לשלול אותו כפנטזיה מעוותת. באותה שנה, אגב, כיכבה ברברה סטנוויק בסרט "עדה לרצח", שבו היא גילמה אישה ששפיותה מוטלת בספק לאחר שהיא טוענת כי ראתה אישה נרצחת מבעד לחלונה. מה שמוביל אותנו אל הסרט שלפנינו.
ב"אישה בחלון" – הכותרת כשלעצמה מאותתת לסרט נפלא של פריץ לאנג מ-1944 בעל אותו השם - מגלמת איימי אדמס פסיכולוגית ילדים אגורפובית ואלכוהוליסטית המסתגרת בדירתה הניו-יורקית בעקבות חוויה טראומטית. היחיד שמארח לה חברה הוא הדייר שהיא משכנת בקומה שמתחתיה (וויאט ראסל, בנם של קורט וגולדי), שגם מספק בעבורה את הקשר עם העולם החיצון. זוג העובר להתגורר בבניין שמולה מעורר את תשומת לבה, בעיקר אחרי שבנם המתבגר משדר אותות מצוקה, ואף מתדפק על דלתה.
ערב אחד מגיעה גם האם (ג'וליאן מור), שמשהו בהתנהגותה מעורר חשד. הגיבורה המסויטת מתחילה לעקוב כמעט באובססיביות אחר הנעשה בדירה, ולילה אחד מוצאת עצמה עדה לרציחתה האכזרית של האם בעיצומו של ויכוח ער עם מישהו בלתי נראה. כאשר המשטרה מתייצבת בדירתה, מלווה בבעל (גארי אולדמן), טוען כלפיה האחרון כי דבר לא קרה וכי היא מעולם לא פגשה את אשתו, ולראיה מציג אותה בפניה – אישה שונה לחלוטין (ג'ניפר ג'ייסון לי). האם מדובר בהזיה של אישה פוסט-טראומטית או שפשע נורא אכן התרחש – זו השאלה שצופי סרטו של ג'ו רייט ("שעה אפלה"), לפי תסריט מאת המחזאי טרייסי לטס המבוסס על רב-מכר מאת דניאל מלורי (שחתם עליו בשם העט א"ג פין), יתהו לגביה.
האמת, הסיפור שמאחורי הספר עצמו, שראה אור ב-2018, אמור לעניין הרבה יותר, שכן מחברו המצליח ("האישה בחלון" הוא ספרו הראשון, והוא התמקם בראש רשימת רבי המכר של ניו-יורק טיימס) התברר, כך על פי תחקיר שהתפרסם בניו-יורקר, כמתחזה ושקרן פתולוגי, שנהג להפיץ סיפורי בדיה על מחלות ומקרי מוות טרגיים של בני משפחתו. ואם תיאור העלילה שהובא לעיל מזכיר משהו למישהו – בינגו! זהו "קופיקאט", המותחן המצליח מ-1995 שבו גילמה סיגורני וויבר פסיכולוגית אגורפובית המסייעת בלכידתו של רוצח סדרתי.
העיבוד הקולנועי, שצילומיו נערכו עוד ב-2018, הוכח כמבולבל מדיי בעבור צופים בהקרנות ניסיון, מה שאילץ את רייט לצאת לסבב צילומי השלמה. אז גם נדחה מועד היציאה לאקרנים עקב הקורונה, עד שבסופו של דבר רכשה נטפליקס את זכויות ההפצה. העובדה שסקוט רודין, ששמו עלה לאחרונה בקשר להתנהגות פוגענית כלפי עובדיו, נמנה על מפיקי הסרט ודאי לא סייעה לפרויקט. כך או כך, הבלגן סביב הסרט הוא רק הספתח לתוצאה עגומה למדיי.
שכן "האישה בחלון" הוא לא יותר מאוסף של ציטוטים קולנועיים. בכל פעם שדמותה של אדמס חולפת על פני הטלוויזיה, הדלוקה אצלה 24/7, מרצד שם איזה סרט שאנו אמורים לזהות ולרפרר אליו. הוא מבקש להכניס אותנו לתודעתה של דמות מעורערת, באופן שאיננו יודעים האם מה שמתרחש קורה באמת או שהוא הזיה – אבל הדברים נעשים בצורה כה מגושמת ומלאכותית, עד שבאיזשהו שלב העצבים, לאו דווקא הבלבול, מכריעים את הכף. האם זה אכן קורה או לא? איך אמר רט בטלר לסקרלט: אשכרה, לא 'כפת לי.
ישנן תפניות בסרט, אבל אלה נדמות בעיקר שרירותיות. סוגיות של טראומה, אשמה, זוגיות מתפוררת והורות לא מתפקדת נזרקות לחלל האוויר כמו כדורים בידיו של להטוטן מתחיל. הסיפור, במילים אחרות, פשוט לא עובד. והנה טיפ: כאשר משהו לא פועל, אין דרך זולה יותר מאשר לחתוך לאיזשהו דימוי מסתורי – הו, פתיתי השלג הארורים! – ששב וחוזר רק כדי שמשמעותו (הלא מתוחכמת) תתברר בהמשך. הנה כי כן, "האישה בחלון" התחיל את דרכו בקולנוע ברגל שמאל, ואיבד אותה חיש מהר.
