אם הפיד ברשתות החברתיות של חובבי מוזיקה הוא עדות למשהו, אז התיקון לרשימת 500 האלבומים הגדולים בהיסטוריה שפרסם אתמול המגזין האמריקני "רולינג סטון" הוא הנושא הבוער כרגע, כמעט כמו רשימת ההגבלות של הממשלה בסגר. בשני המקרים, אין הסכמה בין הצדדים והאמוציות עולות. ולא רק שם. מי שנכנס לתגובות באתרים האמריקנים שנדרשו לרשימה הזאת, ימצא שם הדים למחלוקת העזה, כשאלה מאשימים את אלה בגזענות, והאחרים טוענים שמדובר בגילנות ושיכתוב העבר.
ה"רולינג סטון", אולי מגזין המוזיקה החשוב בעולם, פרסם את הרשימה המקורית שלו ב-2003, עם עדכון מינורי ב-2012. גם במקור היא לא הייתה מושלמת ועוררה בשעתו לא מעט ויכוחים. היא שיקפה את הקו של עורכי ומבקרי המגזין בתור הזהב שלו, וכללה בעיקר הרכבים וזמרים לבנים עם שיער ארוך וזקן שפעלו בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה. זה גם מה שהקוראים שלהם אהבו לשמוע והוגדר פעם כ"רוק קלאסי". כשעוברים על הרשימה המעודכנת, זה נראה כמו שריד מעידן אחר, ויש שיוסיפו: וגם טוב מאוד שחלף.
התקשורת האמריקנית, ולא רק היא, מתה על רשימות כאלו. מי שגולש באתרים ובלוגים של מוזיקה נתקל בכל יום בכמה וכמה רשימות כאלו, ובמגוון נושאים: מהבסיסטים הווירטואוזיים בהיסטוריה, דרך אלבומי הבכורה החשובים שיצאו אי פעם ועד לדירוגים בכל ז'אנר ותת ז'אנר מוזיקלי אפשרי. מרבית הרשימות האלו עוברות מתחת לראדר, ולאלו שכן טורחים להיכנס אליהן – בסוף הן נשכחות אחרי קריאה שאורכה כשתיית אספרסו קצר. לרשימה של ה"רולינג סטון" יש מעמד מיוחד, כמעט תנ"כי. עכשיו החליטו כותביו ועורכיו לנסח את הברית החדשה.
רשימה כמו זו אמורה לעמוד מעל טעם אישי, ולא רק לשקף הצלחה רגעית או לדוג בכוח זמרים שהפציצו בלהיט אחד ונעלמו, אלא לשרטט באמצעות ציוני דרך את ההיסטוריה הקצרה של המוזיקה הפופולרית. עכשיו ההיסטוריה שוכתבה. אם פעם כדי להרכיב רשימה כזאת היה צריך רק לפסוע בין צלילים, היום צריך ללכת בזהירות בין הטיפות מחשש שמה תעליב מישהו. היום אין כמעט זכר לרוק מתקדם (לקינג קרימזון אין אפילו אלבום אחד ברשימה); שאקירה והרכב סול זניח כמו בויז טו מן דחקו החוצה יצירות מופת כמו Quadrophenia של דה הו; ג'נט ג'קסון הצליחה להכניס לרשימה יותר אלבומים מפטי סמית' ומדונה (שאחד מהאלבומים הבודדים שלה כאן הוא בכלל אוסף); והמשקל הסגולי של קניה ווסט מתגלה ככבד יותר מזה של בוב דילן.
יש עוד המון עוולות, כמו העובדה שלגאוני פופ כמו הפט שופ בויז יש רק אלבום אחד ברשימה (וגם הוא רק במקום ה-437), בעוד שלדאפט פאנק יש שניים ובמקומות גבוהים הרבה יותר; After the Gold Rush של ניל יאנג נמצא רק במקום ה-90; The Dark Side of the Moon של פינק פלויד, שהוא גם אחד האלבומים הנמכרים בהיסטוריה, שובץ במקום ה-55, כשג'יי זי ואאוטקאסט מקדימים אותו; "זיגי סטארדסט" של דיוויד בואי השתחל בקושי ל-40 הגדולים ו"סרג'נט פפר" של הביטלס, שהגיע במקור למקום הראשון, אפילו לא הצליח להיכנס ל-20 הגדולים של 2020. ומי נמצא שם במקומם? קנדריק לאמר, נוטוריוס ביג, ושוב - קניה ווסט. לפחות למייקל ג'קסון סלחו לרגע והתירו ל-Thriller שלו להגיע למקום ה-12.
הבעיות ממשיכות גם כשנתקלים בכמות הגבוהה יחסית של אלבומי האוסף ברשימה. הדוגמה המגוחכת ביותר לכך היא במקרה של בוב מארלי, שעורכי הרשימה אפילו לא התאמצו למצוא שלושה אלבומי אולפן שלו (ויש לו) והסתפקו בשניים ואוסף להיטים. גם הייצוג הגבוה יחסית לאלבומי ג'אז מעט תמוה, כמו גם החנופה למיליניאלס שמפתיעה בעוצמתה, עם ייצוג גבוה לאלבומים שיצאו רק בשנה שעברה – Fine Line של הארי סטיילס, When We All Fall Asleep, Where Do We Go של בילי אייליש ו-Norman Fucking Rockwell של לנה דל ריי. שלושתם אלבומים נהדרים, אך חלקם בקושי חגגו יום הולדת שנה, כך שעוד מוקדם לבחון את תרומתם להיסטוריה.
הרצון של עורכי המגזין להעמיד רשימת אלבומים יותר מעודכנת – ובעיקר הרבה יותר תקינה פוליטית – מובן ומבורך. המוזיקה הפופולרית לא הסתיימה עם מהפכת הפאנק או בואו של הגראנג', ולא בכל שיר צריך להיות סולו גיטרה באורך חמש דקות. למעשה, כדי לכתוב שיר לא צריך אפילו לדעת לנגן, מספיק לבחור כמה סימפולים מהמחשב ולבקש מהמפיק באולפן שייתן עד הסוף באוטוטיון, ואז יוסיף עוד קצת. וכן, הז'אנר הפופולרי באמריקה בעשורים האחרונים הוא ההיפ הופ, ובפופ שולטות דווקא הנשים ולא להקות רוק כבד או הרכבי ניו וייב.
השינויים האלו מבורכים - וחבל למשל שאין להם הד גדול יותר גם בארץ – אבל אי אפשר למחוק את העבר. בניגוד לסערה שעוררה HBO אחרי שהסירה משירותי הסטרימינג שלה את הסרט "חלף עם הרוח", אין באלבום ההופעה המופתי של האולמן ברדרס (שדורג במקום נמוך יחסית) או ב-O.K Computer (שלא נכנס ל-40 הגדולים) שום עידוד לעבדות. ייצוג חסר הוא אכן בעייתי, אבל כשמקדשים את ההווה ומעניקים משקל יתר לפוליטיקת זהויות, דוחקים לא מעט גאונים מהעבר לאחור, כמו למשל ג'ימי הנדריקס.
הבעייתיות ברשימה מגיעה עד לעשירייה הראשונה שנפתחת עם אלבומה של לורן היל, שלא באמת עשתה הרבה בשנים האחרונות. גם הצימוד בין Nevermind של נירוונה (מקום שישי) ל-Rumours של הפליטווד מק (שביעי) נראה כמו ניסיון לחיבור בין-דורי כל אמריקני. ואז מגיעים למקום הראשון ול-What's Going On של מרווין גיי. יצירת המופת הזו שיצאה ב-1971, כיכבה גם ברשימה המקורית של המגזין במקום השישי, ובצדק. זהו בהחלט אחד מראשוני האלבומים הפוליטיים שיצאו באמריקה הסוערת של תחילת הסבנטיז והוא נותר בועט גם היום, ואחד האהובים עליי באופן אישי. הכי חשוב בהיסטוריה? ממש לא בטוח.
