אם אתם אכולי געגועים ל"דאונטון אבי" או משתוקקים לעוד פמיניזם תקופתי סטייל "ג'נטלמן ג'ק", אם הצלחתם לצוד בזמנו את "מר סלפרידג'" שנשכחה על מדפי הערוץ הראשון (אולי תחזירו?) ועדיין מתרגשים מהרגע שמר דארסי מ"גאווה ודעה קדומה" יצא מהאגם בחולצה לבנה, כדאי שתעשו מקום ל"ברידג'רטון". הדרמה התקופתית החדשה שעלתה בנטפליקס בסוף השבוע היא מתנת חג המולד המושלמת לאחינו הנוצרים, או מתנת פרוץ הסגר השלישי, למי שחוגג.
הטריילר של "ברידג'רטון"
(באדיבות נטפליקס)
נדמה שההגדרה "ממתק טלוויזיוני" נוצרה עבור "ברידג'רטון". יש בה את כל מה שיאהבו חובבי ז'אנר הדרמות התקופתיות וגם מספיק סקס ואג'נדות כדי לספק את הצופים שאוהבים את הטלוויזיה שלהם עכשווית יותר. העלילה מתרחשת אי אז בלונדון של המאה ה-19, ברגע מעניין בשנה: הבנות שהגיעו לפרקן מוצגות בפני המלכה ונשאבות לסבב פיקניקים, נשפים ואירועים שמהם, אם הכל יעבוד כמו שצריך, תצא כל אחת מהן עם בעל מהוגן.
במרכז הסדרה ניצבים בת למשפחת אצולה מכובדת, דפני ברידג'רטון, ודוכס סרבן נישואים, סיימון הייסטינג, שמתחזים לזוג, כל אחד מסיבותיו. מכיוון שהם נועדו זה לזו הם כמובן מתאהבים, אבל שלל סיבות (חלקן הגיוניות יותר וחלקן פחו - היגיון הוא מותרות בסדרות מהסוג הזה) מונעות מהם לממש את אהבתם. את המסע המפותל והמענג שלהם ידע להעריך כל מי שדרמות בריטיות תקופתיות הן כוס התה והרקיקים שלו.
האנשים שאתם רוצים ללחוץ להם את היד ולהודות להם על שמונה פרקים של פינוק תקופתי הם שמות מוכרים, כל אחד ואחת בתחומה. ג'וליה קווין היא סופרת א-לה ג'יין אוסטין, אבל אמריקנית ובת זמננו, שכתבה סדרת ספרים על החברה הגבוהה באנגליה. הסדרה מבוססת על הראשון שבהם, "הדוכס ואני". בנוסף, "ברידג'רטון" היא הסדרה הראשונה שהפיקה עבור נטפליקס שונדה ריימס ("האנטומיה של גריי", סקנדל"), במסגרת חוזה שנחתם ביניהן, ולפי השמועה כלל סכום נאה של 150 מיליון דולר. ריימס הפיקה את הסדרה באמצעות בית ההפקות שלה, "שונדלנד", ואת הסדרה יצר אחד התסריטאים הוותיקים ששיתפו איתה פעולה, כריס ואן דוסן.
אין ספק שריימס לא חסכה על הבייבי שלה. החל מהתלבושות, דרך השחזור של לונדון האריסטוקרטית וכלה בעיבודים המוזיקליים, "ברידג'רטון" נוצרה כדי לפנק, לפנק, לפנק. היא כמובן אמורה לפנק גם את ריימס עצמה, מה שאומר שהיא שירבבה פנימה אג'נדות פמיניסטיות במסגרתן נשים מועצמות קובלות על העובדה שהן מוחלשות ומוצאות את הכוח לשנות את גורלן. החל מדפני, דרך אימא שלה ואחותה ועד ליידי ויסלדאון המסתורית, האישה שעומדת מאחורי עיתון הרכילות שמטריף את הדמויות.
ריימס גם הרשתה לעצמה להגמיש את כללי הז'אנר ככל שזה נוגע למין ושפה: לא פעם הדמויות מדברות כאילו הן חיות היום והסדרה מתעדת גם את הצדדים המופקרים והיצריים שלהם. "ברידג'רטון" מלוהקת מצוין – פיבי דינבר כדפני ורגה ג'אן פייג' הלוהט ("שורשים") כסיימון, ואם תהיתם מאיפה צץ בחור כהה-עור כדוכס באנגליה של המאה ה-19, ועוד כזה שמנהל זוגיות בין-גזעית בחברה הגבוהה של לונדון, זאת אולי החירות הגדולה ביותר שריימס לקחה לעצמה בעיבוד של הספר לסדרה.
ואולי זה המקום להמליץ לצופים להרפות מהצורך באמינות היסטורית, שרק מעכב את ההנאה. מלכת אנגליה של ריימס (שנשואה לג'ורג' השלישי) היא שחורה וכמוה גם ליידי דנברי, הסנדקית של הדוכס הייסטינג, ודמויות נוספות בסדרה. "ברידג'רטון" מתקיימת בעולם אוטופי שבו איש לא מתייחס לגזע כאל אלמנט בעל משמעות, למעט רגע אחד שמסביר איך קרה שהאזרחים האפרו-בריטים זכו למעמד שהם היו יכולים רק לחלום עליו במאה ה-19. מהבחינה הזאת, ככל שזה נוגע לגיוון אתני, ריימס ונטפליקס רואים עין בעין, וחוץ מזה, ריימס היא ריימס - כל מה שיכול לגרום לצופה לחבב את הסדרה מושלך לקדירה, מבלי להתייסר במחשבות על אמינות. אם זה בכל זאת מפריע למישהו, זה עדיין מחיר פעוט לשלם עבור דרמה תקופתית מהנה. אולי לא בעלת רקמה אנושית עשירה כמו "אחוזת דאונטון" אבל עדיין שנונה, חושנית, מושקעת וסוחפת.
