בתקופת השיא של הקורונה, נדב לפיד קיבל תמונה מסופר בצרפת, שבה רואים שקית מתהלכת בין המדפים. לקח לו רגע להבין שמדובר באדם שכיסה את עצמו בשקיות כדי לבודד את עצמו ולא בשקיות שרוכשות עגבניות. התמונה הזאת נחרטה אצלו בראש, וכאשר פנו אליו מ-HOT בקשר לפרויקט "במרחק 100 מטר", שביקש משורה של יוצרים מובילים בארץ ליצור סרטים קצרים על תקופת הסגר, היה לו ברור שהיא תהפוך לסרט.
מתוך "הכוכב" - סרטו של נדב לפיד
(באדיבות HOT)
בסרט הקצר שלו, "הכוכב", שישודר הערב (ד') ב-HOT3 וב-HOT VOD, הבמאי הלביש את טום מרסייה בשקית והציב מולו את בת זוגו, השחקנית נעמה פרייס. מרסייה מגלם כוכב קולנוע ופרייס היא בלוגרית לקולנוע שהגיעה לראיין אותו בעיצומה של המגפה. כראוי לסרט של לפיד, זוכה פרס דב הזהב על "מילים נרדפות", גם כאן מדובר בסרט אמנותי, מעט מופשט אך מלא ביצרים, על החיים המבעבעים בצל הקורונה, מות הקולנוע והמגע האנושי שנלקח מאיתנו בן רגע.
"ב'מילים נרדפות' טום לא מפסיק להתפשט, אז אמרתי בואו נלך על ההפוך, נכסה אותו שלא יהיה לו מילימטר של עור חשוף", הוא מספר בריאיון ל-ynet על ההחלטה האמנותית. "גם עניין אותי הרעיון של הכוכב שעטוף בשקית. לטום יש כוכבות ורציתי לעטוף אותו בדבר הכי לא כוכבי שיש, קצת כמו בראד פיט שמכוסה בשקית".
הסרט מדבר על המרחק שנכפה עלינו מבני האדם. היה לך קושי כזה בתקופת הקורונה?
"אני לא יודע אם אני הבן אדם הכי נוגע וחם, אבל הקורונה הופכת את בן האדם שמולך לסכנה, לאויב. בסרט, באיזשהו מקום, האישה שם - במקום סכנה היא רואה הזדמנות לאהבה, לגאולה ולתשוקה, וכל זה עובר דרך מגע. הקורונה הפכה את המגע לאסור, אבל היא הפכה אותו למדהים כי היא החזירה את המעמד החד פעמי שלו. למשל נשיקה, אין דבר יותר בנאלי מזה בקולנוע. לפני הקורונה יכולת לצלם סצנות מין סוערות אבל הייתה תחושה שהכול כבר מוכר, ופה פתאום נשיקה הופכת לאקט חתרני ומסוכן, שגורם לאנשים להתמתח על הכיסאות. פתאום נשיקה מקבלת את המעמד שלה - שפתיים נוגעות בשפתיים, זה כאילו כולנו הפכנו לבמאים איראניים".
פרייס כאמור מגלמת בלוגרית לקולנוע, אישה נשואה עם ילד בן שנה וחצי (אותו מגלם הבן של לפיד ושלה, נח בן השנה וחצי). היא כמהה למגע ומחפשת אותו דרך הכוכב, אבל לצעד שלה יש משמעות גדולה יותר, והיא קשורה בין השאר למצב הקולנוע העולמי שהוקפא עקב המגפה. "היא חושפת ומצילה את הכוכב, ובאיזשהו מקום היא מצילה את הקולנוע. אני תמיד חושב שבלוגרים או עיתונאי קולנוע הם דמויות קצת פסיביות - במאים משחקים, שחקנים משחקים והם יושבים בבית וכותבים על זה. אבל פה יש עיתונאית שהיא קצת גיבורת-על, היא מצילה את הקולנוע".
ומה אתה חושב, הקולנוע ישרוד את התקופה הזאת?
"אני לא יודע. מה שמטריד אותי זה שאני מרגיש שהקורונה האיצה מגמות שהיו קיימות. אם הייתי מרגיש שאנשים יושבים בבית, מחזיקים את עצמם ולא מסוגלים לעמוד בייאוש הזה שבתי הקולנוע סגורים - הקורונה לא הייתה מדאיגה אותי בכלל. אבל זו לא הסיטואציה. הנסיגה הזאת במעמד של אמנות הקולנוע, שבעיניי היא אחד ההישגים הכי גדולים של האנושיות, קיבלה עכשיו האטה או לגיטימציה. אבל אפשר להיות אופטימיים, אולי דווקא עכשיו הריחוק יקרא למגע. דווקא במקום הישיבה הבודדת מול מסך מחשב בבית אנשים יגידו 'אנחנו נוהרים לסינמטקים, אנחנו מוכנים לחיות ולמות למען הקולנוע'".
באיזשהו שלב טום רוקד למרות השקיות שעליו. זה מסמל את ניצחון החיים על המגבלה מבחוץ?
"זה נכון. אבל אין מה לעשות, אם אתה מביא את טום לסרט אתה חייב שהוא ירקוד, גם אם אתה עוטף אותו בניילונים. יש המון דרכים להסתכל על זה, בעיניי זה סרט מאוד רומנטי, אפילו הכי רומנטי שביימתי. כל הסרטים שלי רומנטיים במובן הזה שאנשים הולכים עד הקצה. פה זה נשיקה בעידן הניילון, אני חושב שזה כמו אגדת קורונה כזאת".
באחד הרגעים בסרט, דמותה של פרייס זורקת עקיצה על במאי קולנוע שעוברים לביים בטלוויזיה, מגמה שהולכת וגדלה בשנים האחרונות. לפיד אומנם עוד לא ניתב את ההצלחה העולמית שלו לבימוי במדיום הטלוויזיוני, אבל גם הוא מבין שמדובר בצעד אפשרי בעתיד. "יש עקיצה, אבל אני נמצא עכשיו בתהיות על הדברים האלה כי בחו"ל היו כמה הצעות שקשורות בטלוויזיה. אני חושב שאני אדם קצת מיושן, יש סדרות נהדרות ומעולות והכל טוב ויפה, אבל קולנוע הוא מעשה חד פעמי. סדרה זה משהו שחוזר על עצמו בווריאציות שונות. זה יכול להיות מדהים אבל זה לא יכול להיות קדוש כמו הקולנוע".
הבן שלך נח משתתף בסרט, איך היה לביים אותו?
"היה לי קונפליקט בין האב לבמאי, כי היו רגעים שנראה לי שהוא שמח למלא את תפקיד הילד והיו רגעים שנראה שהוא פחות שמח".
היה ברור שתיקח אותו?
"כן, זה קצת קשור לעניין של הלא להתחכם. זה ללכת עם החיים. אני מניח שאת ההופעה הבאה שלו, אם תהיה כזאת, הוא יעשה בגיל מאוחר יותר ולא בהכרח אצלי. ואולי הוא בכלל יתעסק בדברים אחרים. יש המון מקצועות נהדרים, אז אולי הוא ימצא מקצוע נהדר אחר".
הקורונה תפסה את לפיד בשלבי העריכה הסופיים של הסרט הרביעי שלו, שנקרא בשלב זה "הברך", ועוסק בבמאי קולנוע שמגיע להקרנה של סרטו בעיירה נידחת במדבר הישראלי, שם הוא מוצא את עצמו שקוע בשתי מלחמות חסרות סיכוי - מות החירות האמנותית במולדתו ומות אימו. שני נושאים אישיים עבור לפיד, שאיבד את אימו, העורכת ערה לפיד, לפני כשנתיים, וביקורת של נציגי הממשל על סרטיו לא זרה לו. אף שהסרט הושלם, עקב מצב הקולנוע העולמי ייקח זמן מה עד שנראה אותו והחלומות על בכורה בקאן יצטרכו לחכות לשנה הבאה. "אני שם אותו במקרר לשנה עד לפסטיבל קאן הבא", הוא מספר, "אנחנו מחכים שעולם הקולנוע יחזור לתפקד, המפיקים בחו"ל לא משוכנעים שיש טעם להוציא אותו עכשיו, והם צודקים. אז לצערי העמוק הוא יחכה".
אתה רגיל לטוס המון בעולם, איך השהות הממושכת בארץ משפיעה עליך?
"במילה אחת - לרעה (הוא צוחק). מאז הסרט הראשון הארוך שלי החיים שלי מתנהלים על הקווים של ישראל-אירופה, ישראל-ארצות הברית. היו אמורות להיות לי פגישות חשובות בארצות הברית לפני שהכול התחיל והייתי אמור ללוות את הסרט שלי לכל מיני מקומות. אז כן, אין לי לאן לברוח. אתה מוצא את עצמך עומד מול החיים והמציאות וזה קשה. אני בהחלט מחכה לזה שיהיה אפשר לברוח".
