לא קל להיות זמר בישראל, אבל קשה שבעתיים להיות זמרת. העברית מגבילה לגבולות הארץ, הקהל מצומצם, והתעשייה הקטנה לא מגלגלת מיליונים גם בימי השיא. בהיסטוריה של הפופ והרוק העברי יש יותר מדי זמרות שסומנו כהבטחה - כסולניות או כחלק מהרכב - הוציאו אלבום בכורה מרשים ונעלמו במהירות, אבל ג'וזי כץ הצליחה להשאיר חותם על המוזיקה הישראלית.
לפני החלונות הגבוהים היא הספיקה לשחק ולרקוד קצת במחזות זמר, אבל את המדינה היא כבשה עם השלישייה המיתולוגית. כץ המשיכה להקליט לאורך שנות ה-70, אבל חלק מהפרויקטים שבהם השתתפה לא הבשילו לכדי אלבום שלם, ואלו שכן - שרדו רק זמן קצר כשברקע ההתנהלות הבעייתית של בן זוגה האישי והמוזיקלי, שמוליק קראוס. ועדיין, הקריירה שלה מוכיחה שעל אף הקשיים, לא מעט שירים שהיא שרה לפני 50 שנה נותרו חלק חשוב מהפסקול הישראלי - חזרנו לשמונה אהובים במיוחד מתוכם.
זמר נוגה - החלונות הגבוהים (1967)
1967 הייתה אחת השנים החשובות ביותר בתולדות הפופ והרוק העולמיים, שנה שבה יצאו כמה מהאלבומים הגדולים בהיסטוריה, בהם סרג'נט פפרס של הביטלס ואלבומי הבכורה של ג'ימי הנדריקס, הוולווט אנדרגראונד, פינק פלויד והדורז. בישראל הייתה זו שנת האפס. המדינה, שנחשפה באפריל אותה שנה לאלבום היחיד של להקת החלונות הגבוהים, הייתה עדיין קטנה ורצינית והתנהלה בשחור ולבן (הטלוויזיה הגיעה רק שנה מאוחר יותר). ואז הגיעו אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ ופתחו צוהר לעולם שבחוץ.
מצד אחד הם הדהדו את בשורת הפופ המהוקצע ורוח הסיקסטיז העולמית שהביאה עימה כץ, ומצד שני, הדגימו שאפשר גם בעברית. עם לחנים אדירים וביצועים מופלאים לשירי משוררות (רחל ומרים ילן שטקליס) ומיטב הכותבים (חיים חפר, יורם טהרלב, עמוס קינן וחנוך לוין), כמעט כל אחד מ-11 השירים שבאלבום החד פעמי הזה הפך ללהיט בזמן אמת. אפילו "יחזקאל", שנאסר בזמנו לשידור מחשש לפגיעה ברגשות הציבור הדתי. הניסיון לבחור שיר אחד שייצג את האלבום היא קשה למדי, אבל אם צריך, זה יהיה "זמר נוגה". רחל המשוררת התחננה שאהובה ישמע את קולה - הוא אולי לא האזין, אבל הישראלים ששמעו את הלחן הנפלא שקראוס שידך למילותיה, הקשיבו והתאהבו מיד.
מה איתי – עם אריק איינשטיין ושלום חנוך (1970)
בראשית הסבנטיז חבורת לול הייתה מקום נהדר להיות בו, אם היית גבר. נשים מילאו את תפקיד הקישוט, רצוי עם שיער בלונדי גולש ורגליים ארוכות בשמלת מיני. "מה איתי", שיר הבלבול המקסים שכנראה נכתב אחרי (או תוך כדי) סשן עישון, היה החריג שלא העיד על הכלל. השיר שהופיע באלבום "פלסטלינה" ובו שרה כץ עם איינשטיין וחנוך, מוכיח את האומץ שלה - היא לא רק שרה בו נהדר במבטא האמריקני שהפך לסימן ההיכר שלה, אלא גם זכתה לקרדיט כשותפה ליצירתו.
בלדה לעוזב קיבוץ – כיף התקווה הטובה (1970)
רוב התחנות בקריירה של כץ היו קצרות, כמו במקרה של כיף התקווה הטובה, ההרכב שבו השתתפה אחרי לול, ונחשב לסופרגרופ הישראלי הראשון עם זוהר לוי, חנן יובל, אלי מגן ושלמה מזרחי. עתיד ההרכב נראה מזהיר והשירים, בראשם "בלדה לעוזב קיבוץ" שכתב יענקל'ה רוטבליט, החלו לצבור תאוצה. ואז הגיע קראוס, מלחין השיר, ודרש להצטרף. החברים סירבו והדרך לפירוק הייתה קצרה. אבל גם אחרי 50 שנה הבלדה הנהדרת הזו נשארה כמוסת זמן שניבאה את מה שעלה בגורל הרעיון הקיבוצי - זה שעזב את הקיבוץ "עוד ישוב", כך בטוחים חבריו, אך השנים חולפות ובינתיים הוא כבר בנה לו וילה, אי שם בהרצליה.
טוב לי לשיר לעולם – הטוב הרע והנערה (1972)
בשנות ה-70 פעלו בארץ לא מעט שלישיות מוזיקליות שלא האריכו ימים, ואת השרידים הכמעט בודדים שלהן אפשר לאתר כיום רק בתוכניות נוסטלגיה שממלאות את הרדיו בשבתות או בקטעי ארכיון ביוטיוב. אחת מהן הייתה הטוב, הרע והנערה, שהורכבה מכץ ומצמד הדודאים, בני אמדורסקי וישראל גוריון. הרעיון היה פשוט - אהוד מנור יתרגם כמה שירים שכיכבו בסרטים ומחזות זמר, והשאר כבר יסתדר מעצמו. הביצוע היה חביב למדי, והמופע הונצח בתקליט ואף צולם לטלוויזיה. השיר "טוב לי לשיר לעולם" קצת סטה מהקו הזה. מנור לקח את הלחן של קראוס (כן, שוב הוא) לשיר "שישי חם" מתקליט היציאה מהכלא המיתולוגי שלו "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", והפך אותו לממתק פופ אמיתי.
אצלי הכל בסדר (1974)
ב-1974 קראוס וכץ ניסו להחזיר לחיים את החלונות הגבוהים, אבל אריק איינשטיין היה עמוק בקריירת הסולו שלו. את מקומו החליף אלי מגן והשלישייה המחודשת התמקדה בעיקר בביצועים ללהיטים שהופיעו באלבום המיתולוגי מ-1967, ועל הדרך עברה בפסטיבל שירי משוררים לילדים עם "אלישבע מה נחמדת" של מרים ילן שטקליס. אבל השוס המרכזי היה השיר החדש-ישן שקראוס כתב עם כץ עוד בימי התקווה הטובה, "אצלי הכל בסדר". קצת בלתי נתפס שעל השיר, המתאר מין קבלת שבת חילונית ונאיבית של בחורה צעירה בעיר גדולה ("קניתי במכולת מצרכים בשביל שבת"), חתומה כזו נבחרת חלומית: יענקל'ה רוטבליט, שלום חנוך, מאיר אריאל, שמוליק קראוס וכץ, כמובן.
נתפייסה – עם שמוליק קראוס (1975)
"לבד ביחד ולבד לבד" הוא למעשה האלבום היחיד שרשום על שמה של כץ. קראוס נמצא גם כאן, כזמר ומלחין כל השירים, אך זוהי בעיקר חגיגה נדירה של שלוש נשים: כץ, ילן שטקליס (משוררת הבית, שהאלבום מורכב משיריה) ואלונה טוראל, המוזיקאית המבריקה ופורצת הדרך שהפיקה אותו. על מצע של עיבודי ג'אז-רוק והמון גרוב חם, הגיש הצמד קראוס-כץ את אחד מאלבומי הילדים הראשונים בארץ. עם שירים כמו "אצו רצו גמדים", "טין טין" ומעל כולם - "נתפייסה", הם הדגימו שאפשר (וצריך) לשיר לקטנים בדיוק כמו לגדולים. האלבום קצת נשכח מאז, אבל אם יש לכם בבית ילדים קטנים, עשו לעצמכם (ולהם) טובה ותתחילו להשמיע אותו.
שוב – עם שמוליק קראוס (1976)
היחסים הסוערים של כץ וקראוס – אם לומר בעדינות מוגזמת - יכולים להחזיק כמה כתבות, כנראה גם ספר. ואיכשהו, חיי היומיום של השניים יחד כמעט ולא קיבלו ביטוי בשירים שהם שרו. "שוב" שהוקלט ב-1976, ניסה, גם אם רק בדיעבד, לברוח קצת מהתבנית הזו. "היה לי קשה, אני לא מתלוננת / כי אני יודעת ש... גם לך היה ודאי לא קל", שרה כץ את המילים של דפנה עבר הדני. בהמשך קראוס עונה לה "היה לך קשה, ואת לא מתלוננת / את הרי יודעת ש... שגם לי היה ודאי לא קל". למאזין המפוכח די ברור מי מהשניים סבל יותר.
אני סולחת (2000)
כץ זרחה בכמה מהתחנות החשובות ביותר בתור הזהב של הפופ העברי, אך לקריירה שלה יש גם טעם לוואי של החמצה. ב-1982, לאחר עוד מריבה עם קראוס, היא עזבה את ישראל ואת עולם המוזיקה. כמעט 20 שנה אחרי נעשה ניסיון לקאמבק ולקצת צדק היסטורי באוסף "התשמע קולי" שאיגד את עבודותיה. הוא נפתח בשיר חדש וחשוב שכתב גלעד שגב והפיק יפה חמי רודנר, וסוקר תחנות שונות בחייה: "אני סולחת עכשיו / על כל השנים / על כל הדמעות / ימים אבודים / אני יודעת עכשיו / זה גם בגללי / והרבה זמן עבר / התשמע קולי?", היא שרה באותו מבטא אמריקני מוכר, רק בקול קצת יותר סדוק.
פורסם לראשונה: 10:01, 13.08.20
