כמעט אף מוזיקאי בעולם לא מופיע כרגע – או לפחות לא כמו בעבר, מול קהל שאפשר לחוש. אבל אם בארץ היוצרים סופרים את הכסף שאין, ומתלבטים האם לזעום על הדממת הענף או לברוח מהמחאה - הקולגות שלהם בחו"ל נהנים מפריבילגיה מזהירה. כמה מהם הבינו שאפשר גם ליהנות מהקורונה, ולנצל את הזמן שהתפנה, כדי להסתגר בבית ולעשות את הדבר שלשמו נכנסו מלכתחילה לעסק הזה - כתיבת שירים.
אחת מהן היא טיילור סוויפט, שגם התוכניות שלה לקיץ הנוכחי הוקפאו, ובסוף השבוע האחרון היא שחררה בהפתעה את folklore, אלבומה השמיני. הטריק היח"צני הזה כבר מזמן הפסיק להפתיע ועדיין, כשהוא כבר שובר שיאי השמעה בסטרימינג ועומד על מכירות של יותר מ-1.3 מיליון עותקים ב-24 שעות, וכשהתוצאה כה מרהיבה (ומפתיעה) - מותר למחול על הדרך וליהנות מהמהות ומהיוצרת שמעולם לא נשמעה כל כך טוב וקרוב.
פחות משנה חלפה בין האלבום הקודם Lover, לבין החדש שנשמע כמו תמונת מראה שלו. מי שהתרגל לפופ המופק שבדרך כלל מגיע מכיוון סוויפט, עשוי להתאכזב בהאזנה ראשונה. זהו לא אלבום שממנו יוצאים להיטים שייטחנו בשירותי הסטרימינג, ירימו סיבוב הופעות גלובלי ויגרמו לעשרות אלפים לנוע ביחד באצטדיון או בפארק. אבל היות וממילא אין כאלו כרגע – ומי יודע מתי הם ישובו – גם כוכבת בקליבר של סוויפט יכולה לכתוב אלבום רק בשביל המוזיקה, נאיבי ורומנטי ככל שזה נשמע. בלי טקסטים מתריסים והפקה עמוסה שסובלת מאוטוטיון מוגזם - האלבום החדש הוא אסופת שירים חכמים ויפים באריזה כמעט שקופה, שקוראים תיגר על תעשיית הפופ ומציעים לה לחשב מסלול מחדש.
מוזיקאי תאב חיים - מצליח ועשיר ככל שיהיה - חייב מדי פעם לזעזע את הספינה ולהעז. סוויפט תמיד הייתה אישה אמיצה, עכשיו היא גם הפכה למוזיקאית כזו. ועדיין זה לא מהלך פשוט עבור אייקון פופ לאמץ איכויות של אינדי ולהצליח להישמע אותנטית ולא חלק ממהלך שיווק ציני. חלק גדול מהקרדיט על הצעד הזה מגיע לארון דנסר, איש הנשיונל, שהפיק וכתב עם סוויפט 11 מתוך 16 שירי האלבום. שק של מחמאות מגיע גם לג'סטין ורנון (בון איבר), שמשתתף ב-exile, מהרגעים היפים באלבום. בפרפרזה על ברוס ספרינגסטין, folklore הוא ה"נברסקה" של סוויפט: אלבום אינטימי, שהוקלט בבית על טייפ ארבעה ערוצים אחרי אלבום מפוצץ להיטים. מעטים נחשפו אליו – אבל כל אחד שהקשיב לו, נשבה בקסמו. אם נותר עוד קצת צדק בעולם הפופ – זה גם מה שצריך לקרות לאלבום הנהדר הזה של סוויפט.
עוד בערוץ המוזיקה:
זה לא שסוויפט הסתירה את הפן המלנכולי שלה בעבר, אבל כאן היא יורדת עמוק יותר לאפלה ועולה כמה מדרגות ככותבת וכמגישה. הדוגמה המובהקת היא the last great american dynasty שנהנה מהפקה פולקית-אלקטרונית עדינה ומתמודד על תואר השיר היפה ביותר שהיא כתבה אי פעם. גם august, שבו היא דנה בכאב בעוד רומן קיץ שהסתיים מוקדם מדי, מוצלח מאוד. וב-betty המקסים עם הגיטרה האקוסטית, הבנג'ו החרישי והמפוחית, היא נשמעת כמו התשובה הנשית ל-Carrie & Lowell של סופיאן סטיבנס.
הנסיקה האמנותית של סוויפט כיוצרת מתחדדת יותר למול הצלילה של הנמסיס שלה - קניה ווסט. ב-woman mad היא שבה לעסוק ביחסיה עם הצמד ווסט-קארדשיאן. "עכשיו אני נושמת להבות בכל פעם שאני מדברת/ התותחים שלי יורים לעבר היאכטה שלך", היא יורה וממשיכה, "הם אומרים לי 'תעברי הלאה'/ אבל הם יודעים שאני לא" - גם כשסוויפט זועמת - היא עושה את זה בחן. יותר מזה, נראה שהפולקלור האינטימי של סוויפט מיטיב להגדיר את רוח התקופה - מדובר באלבום הגדול הראשון באמת של הקורונה ובניסיון מוצלח של היוצרת לצאת מאזור הנוחות שלה.
