פעם הכל היה פשוט עבור סיה ומאדי זיגלר. המוזיקאית האוסטרלית הייתה כותבת שירים ומלחינה אותם, והרקדנית הייתה קופצת ועושה גלגלונים לצליליו על הבמה ובקליפים. כך היה למשל בלהיט "שנדליר" משנת 2013, שהזמרת נהגה לבצע כשפניה מכוסות בפאה. גם בקליפ נשארה מאחורי המצלמה, תחת חסותו של הקולנוען שלצדה דניאל אסקיל. מלאת כוונות טובות, החליטה סיה ברוכת הכשרונות לקחת את המיומנויות האודיו-ויזואליות שלה לשלב הבא עם הדרמה המוזיקלית "מיוזיק" שביימה על פי דיאלוגים ופזמונים שכתבה בעצמה. יחד עם זיגלר בתפקיד ראשי כשחקנית, יצאו השתיים להפיץ בשורה חיובית בנוגע לחוויית האוטיזם וההתמודדות עם מגבלותיה. אבל עכשיו הדברים כבר לא פשוטים כל כך, כמו לפני שבע שנים. הסרט אומנם זכה במועמדות לשני פרסי גלובוס הזהב, אבל בקרב הקהל הוא התקבל בבוז רב ובמחאה, שהתרסקו על ראשה של הזמרת כמו שנדליר מצלצל.
הטריילר של Music, הסרט של סיה
התלונות הראשונות על הסרט הופיעו ברשתות החברתיות עוד לפני שהופץ בשבוע שעבר בפלטפורמות הסטרימינג השונות. הליהוק של מאדי זיגלר לתפקיד הגיבורה מיוזיק, נערה אוטיסטית, התקבל בחוסר הבנה מצד רבים בציבור האמריקני. בעידן של תקינות פוליטית, הם קבעו, גם לאוטיסטים מגיע ייצוג הולם בתעשייה. לפיכך הדרישה בדיעבד הייתה ללהק לתפקיד שחקנית על הספקטרום, וזאת למרות שלדמויות אוטיסטיות אין בהכרח מאפיינים חיצוניים כמו של דמויות אפריקניות או אסיאתיות, או להבדיל אנשים נמוכי קומה (יש מי שזוכר את סקנדל "שלגיה והצייד" מ-2012 לו לוהקו כשבעת הגמדים שחקנים בממדים טבעיים). אל מול מתקפת הציוצים, ניסתה סיה להתגונן כשהסבירה שאווירה לחוצה של הפקת קולנוע מהווה מקור למתח ולחץ עבור שחקנים אוטיסטים, כפי שהתברר לה באודישנים. אבל התירוצים הללו רק סיבכו אותה יותר, והפרשה החלה להסתחרר ולצאת משליטה.
בנוסף לשאלת הליהוק, שעלתה כאמור עוד לפני הפצת הסרט, במהלך מסע הקידום שלו ואחרי צאתו הואשמה סיה בעיצוב הדמות הראשית באופן תבניתי ונטול מורכבות. העוויתות של זיגלר, המבט המזוגג בעיניה והקולות שהיא משמיעה נתפסו בעיני רבים כקריקטורה. יתרה על כך, שילוב של סצנות בהן הדמות מרוסנת בכוח נתקלו במחאה מצד משפחות אוטיסטים ומטפלים. סיה הודתה בטעותה והודיעה כי תשמיט את הסצנות המדוברות מהגרסה המעודכנת של הסרט. "התייעצתי עם מומחים, אבל הקשבתי לאנשים הלא נכונים", התנצלה. זה לא ממש עזר להימלט מחימת הציבור, ובינתיים הופצה עצומה התובעת ממארגני טקס גלובוס הזהב להסיר את המועמדויות של הסרט בקטגוריית הקומדיה והסרט המוזיקלי הטוב ביותר, וכן את מועמדותה של קייט הדסון לשחקנית הטובה ביותר. היוזמה הזאת תופסת תאוצה בימים האחרונים ולא פחות מ-50 אלף איש חתמו עליה עד כה.
גאולה לכולם מלבד לעצמה
תרשו לי להניח לאחרים לתקוף את "מיוזיק" בשל ההיבטים המוסריים של ההפקה, מטעמים של פוליטיקלי קורקט או צדקנות יתר, ולהתמקד בכשלים העלילתיים של הסרט, גם כן מטעמים של פוליטיקלי קורקט וצדקנות יתר. לכאורה, מיוזיק היא הדמות המרכזית הנמצאת בלב ההתרחשויות, אבל כנערה אוטיסטית השקועה כל כולה בעולמה הפנימי, היא תקועה במקום בעוד כולם סובבים סביבה. אחותה הגדולה והאלכוהוליסטית (בגילומה של הדסון) עוברת שינוי אדיר במהלך הסרט בהשראת מיוזיק, וכך גם השכן האפריקני המגיע להשלמה עם עברו. לעתים נדמה שאפקט הדומינו הזה משפיע על כולם מלבד על מיוזיק עצמה, שאינה מתפתחת. במישרין או בעקיפין היא מביאה גאולה לכולם מלבד לעצמה. והיא ממשיכה לחייך. השורה התחתונה של הדרמה המתקתקה והשגרתית הזאת היא שאי המודעות, התמימות וחוסר הישע אינם מהווים מקור למצוקה עבור אוטיסטים, אלא תיקון לסובבים אותם.
על אף היותה הדמות הראשית, שעל שמה נקראת הדרמה, מיוזיק מסיימת את הסרט כפי שהיא מתחילה אותו - עם חיוך על שפתיה, מבט חולמני בעיניה ואוזניות על אוזניה. אנחנו עורכים איתה הכרות כשהיא פותחת את שגרת יומה בבית סבתה האוהבת. היא אוכלת חביתה לארוחת בוקר ויוצאת לסיבוב ברחוב תחת השגחת השכנים. כולם אוהבים את מיוזיק וכולם לוקחים חלק באחריות לשלומה בכל רגע נתון. מי שאינה לקוחת חלק בחייה היא זו, אחותה הגדולה והאלכוהוליסטית, פושעת קטנה וצינית שחיה מהיד לפה. אף אחד לא יופתע מכך שדי בתחילתו של הסרט הסבתא מילי (מרי קיי פלייס) מחזירה את נשמתה לבורא ומוסרת לזו את האחריות על אחותה. מתוך תחושת חובה, או תקווה כלשהי בנוגע לצוואה, היא מופיעה בדירה והופכת למטפלת הצמודה של מיוזיק חסרת הישע.
אין צורך לגולל את כל העלילה מכאן ואילך, בעיקר כי אתם יכולים כבר לדמיין לעצמכם את תהליך ההתפתחות והתיקון שזו עומדת לעבור: ממצב של תלות בסוחר הסמים שלה לאישה עצמאית וחזקה, המהווה משענת עבור אחותה התלויה בה. במקביל, מערכת התמיכה האוהדת והנחושה, החל מאיש האחזקה המזדקן של הבניין (הקטור אליזונדו) ועד לבנו כבד המשקל של השכן ממול (בטו קאלביו) נותרת יציבה. אבו האפריקני מהדירה ליד (לסלי אודום ג'וניור) אף קושר את גורלו בזה של זו, ויחד עם מיוזיק הם יוצרים מעין משפחה חדשה שמביאה גאולה לכולם, חוץ ממי שעבורה התכנסנו.
לזכותה של סיה יאמר שהיא מנסה לפצות על הקלישאות העלילתיות באמצעות חדירה לתוך עולמה הפנימי של מיוזיק. כפי שאפשר להסיק משמה, הגיבורה חווה את המציאות בצלילים, ואלו צצים שוב ושוב בקטעי שירה וריקוד מלאי תנועה וצבע שמוטמעים לאורך הסרט אך מנותקים ממנו - ממש כפי שהדמות האוטיסטית מנותקת מסביבתה. זהו עיקר התרומה המקורית של סיה ליצירה. זה נשמע מצוין, זה נראה לא רע, אבל אחרי פעם, פעמיים או שלוש, גם התעלול החביב הזה ממוצה ומאבד מערכו.
בהתחשב בקטעי השירה והריקוד הרבים בסרט, שמתכתבים עם הקליפים של סיה, אפשר להבין מדוע זיגלר לוהקה לתפקיד אף שהיא אינה מצטיינת בגילומה של מיוזיק האוטיסטית כדמות ריאליסטית. כשחקנית יש לה נוכחות פיזית מוגזמת, וכנראה שאנחנו לא מפסידים הרבה מכך שהיא לא מדברת. זה לא עניין של פוליטיקת זהויות: זיגלר מתאמצת מאוד לגלם דמות אוטיסטית, בדיוק כפי שהדסון בת ה-41 מזיעה (ובוודאי הזיעה עוד יותר בהכנות לצילומים) כשהיא מגלמת מישהי שצעירה ממנה בעשור לפחות. שתיהן מוכשרות מאוד ונראות מצוין, אך ניכר שהן מנסות להיות משהו שהן לא. כך זה גם במקרה של סיה, כוכבת פופ מבריקה ומוזיקאית מיומנת מאין כמותה, שמתגלה כקולנוענית מוצלחת פחות, לפחות לפי בכורת הבימוי שלה.
