לא תהיה זו הפרזה לקבוע שאלן פארקר, הבמאי הבריטי שהלך לעולמו אתמול (ו') בגיל 76, היה אחד ממנסחיה של השפה הקולנועית בשנות ה-80. במהלך העשור הזה הוא ביים כמה מהסרטים המזוהים עימו, בהם "תהילה" (1980); "החומה" (1982), לפי אופרת הרוק של פינק פלויד; "בירדי" (1984), על צעיר הלום-קרב מוויטנאם בעל אובססיה לציפורים; ודרמת המתח הגזעית "מיסיסיפי בוערת" (1988). הוא עיצב סגנון קליפי, התמחה בז'אנרים קולנועיים מגוונים, ובעיקר הסתייע בדימויים סנסציוניים שהפכו את סרטיו, לא פעם, לשערורייתיים. סרטיו זכו ב-19 פרסי באפט"א, 10 פרסי גלובוס הזהב, ו-6 אוסקרים (הוא עצמו היה מועמד לפרס פעמיים). בשנת 2002 הוא זכה בתואר אבירות על תרומתו לתעשיית הקולנוע הבריטית.
סר אלן פארקר נולד בשנת 1944 ברובע איזלינגטון שבלונדון, והחל את דרכו האמנותית כפרסומאי ואחר-כך כבמאי פרסומות בטלוויזיה, יחד עם צעירים מוכשרים אחרים שיהפכו לבמאים מפורסמים כרידלי סקוט ואחיו טוני. סרטו הראשון לקולנוע כבר סימן אותו כהבטחה גדולה. היה זה סרט הגנגסטרים "באגסי מאלון" (1976), שייחודו היה בכך שכל שחקניו היו ילדים – כיכבה בו ג'ודי פוסטר שבאותה שנה פרצה גם עם "נהג מונית" של מרטין סקורסזה – ואת מקומם של האקדחים ותתי-המקלע תפסו בו עוגות קצפת. ואולם, על אף שהסרט לא זכה להצלחה מסחרית משמעותית, פארקר לכד את תשומת לבם של האנשים החשובים בהוליווד.
סרטו הבא, "אקספרס של חצות" (1978), עתיד היה לבסס את מעמדו כאחד הבמאים החשובים של העשור הבא. הסרט, שזיכה את אוליבר סטון באוסקר על התסריט המעובד הטוב ביותר, התבסס על סיפורו האמיתי של בילי הייז, צעיר אמריקאי שב-1970 נעצר בנמל התעופה של איסטנבול כשהוא נושא על גופו לבנות חשיש. הוא עמד למשפט ונידון ל-30 שנות מאסר. "אקספרס של חצות" גונה על שום הברוטליות שבו, תיאורם הגזעני של נציגי החוק בתורכיה, והסדיזם האכזרי שסוהרים ואסירים כאחד מגלים כלפי הייז. כצפוי, הסרט עורר זעם בתורכיה, וגרם לצניחה חדה בתיירות אליה (כמה ארצות, בהן ישראל, אף נענו בתחילה לדרישה שלא להקרינו, ובארץ הוא הוצג לבסוף אחרי שקוצצה ממנו סצינה), ואפילו בילי הייז עצמו הודה בראיון שהעניק ב-1999 כי הסרט מציג את כל התורכים כמפלצות.
הסרט המוזיקלי "תהילה", שעקב אחר חלומותיהם ותסכוליהם של צעירים בבית-ספר לדרמה, עשה בדיוק ההיפך: הוא הפך את החלום להתקבל לבית ספר יוקרתי ולכבוש את במות התיאטרון, למשותף למיליוני צעירים ברחבי העולם. בעקבותיו אף נוצרה סדרת הטלוויזיה המצליחה שרצה בין השנים 1987-1982. ואולם, כדאי להתעכב דווקא על הסרט המינורי שפארקר ביים בעקבותיו, ונדמה היה כהיפוכו הגמור של הסגנון האקסטרווגנטי שאפיין את עבודותיו עד כה. היה זה "ימים אחרונים של אהבה" (במקור, Shoot the Moon) מ-1982, שתיאר את התפוררות נישואיהם של בני זוג (דיאן קיטון ואלברט פיני), הורים לארבע בנות. עבודת המשחק והאינטנסיביות הדרמטית הפכו את הסרט לאחת היצירות הטובות, גם אם הפחות מוערכות בזמנן, של שנות ה-80. מי שהתלהבו יתר על המידה מ"סיפור נישואים" של נוח באומבך, ראוי שיצפו בסרט הזה כדי להבין איך זה צריך להיראות באמת.
באותה שנה, 1982, ביים פארקר את "החומה". קליפ באורך של סרט מלא, שהפגיז את הצופים ברצף של דימויים חזותיים מבריקים (אחד הזכורים בהם, בהשראת יצירת המופת האילמת "מטרופוליס" של פריץ לאנג, הראה שיירות של תלמידים חסרי פנים נופלים למטחנת בשר). היה זה שיתוף פעולה בלתי אפשרי כמעט בין שני אמנים בשיאם: פארקר ורוג'ר ווטרס שטען לימים כי "היו עימותים רציניים בכל מה שקשור לסגנון ופילוסופיה". פארקר נדרש להתחרות במופע הבימתי המרהיב שעיצב המאייר ג'ראלד סקארף, אבל ההחלטה המשמעותית יותר הייתה לוותר על ווטרס בתפקיד הראשי, הסמי-אוטוביוגרפי. פארקר לא התלהב, בלשון המעטה, מיכולותיו הדרמטיות של ווטרס והודה כי "כישרון המשחק שלו קרוב יותר לאלברט שפר (האדריכל הנאצי של היטלר, ש"ד) מאשר לאלברט פיני". התפקיד הוענק בסופו של דבר לבוב גלדוף, שגילם את דמותו של פינק, כוכב הרוק שדועך ואז מפציע בחלומו כדיקטטור נוסח היטלר.
מבין הסרטים הנוספים שביים באותו עשור, ראוי להזכיר את יצירת המופת "ליבו של אנג'ל" (1987). פילם-נואר מודרני המבוסס על ספרו הנפלא של וויליאם הורצברג, ומגוללת את סיפורו של בלש פרטי (מיקי רורק בתפקידו הטוב ביותר) הנשכר על ידי עשיר מסתורי (רוברט דה נירו) למצוא חייל שנעלם עם תום מלחמת העולם השנייה. העקבות מובילות אותו אל הדרום המהביל של ארצות הברית, ואל עולם של כישוף וטקסי וודו. הסרט זכור, בין היתר, בזכות סצינת סקס אלימה בין רורק והשחקנית הצעירה ליסה בונה שהופיעה בסדרה "משפחת קוסבי". הסרט זכה באמריקה לסיווג "X" המוענק בדרך כלל לסרטים פורנוגרפיים, אך פארקר עמד בהתנגדותו לקצץ את הסצינה הפרובוקטיבית. בסופו של דבר, הסכים לחתוך עשר שניות ממנה. אף שהסרט לא זכה להצלחה מסחרית וביקורתית, נודעה לו לימים השפעה רבה. כריסטופר נולן, למשל, הודה שהסרט שימש השראה ל"ממנטו".
פארקר חתם את העשור עם דרמת הפשע "מיסיסיפי בוערת", שהתבססה על סיפור אמיתי, ובה גילמו ווילם דפו וג'ין הקמן שני סוכני FBI, אחד צפוני והאחר דרומי, החוקרים את פרשת היעלמותם של לוחמים למען זכויות האזרח בשנת 1964. כצפוי אצל פארקר, גם הסרט הזה עורר מחלוקת, בעיקר בכל הנוגע להיבטים הפיקטיביים שנוספו לסיפור ההיסטורי, אבל הוא קטף שבע מועמדויות לאוסקר (בהן אחת לפארקר), וזכה בפרס על הצילום (פיטר ביז'יו).
שנות ה-90 סימנו את דעיכת הקריירה של פארקר, והסרטים שביים אז – להוציא המיוזיקל המגוחך "אוויטה" מ-1996 שבו התבזתה מדונה בתפקיד אשת נשיא ארגנטינה – לא עוררו עניין מיוחד. בתחילת אותו עשור פארקר ביים את "הקומיטמנטס" (1991), וזה היה ככל הנראה סרטו הטוב האחרון. הסרט, שבמרכזו להקה דבלינאית שמבצעת מוזיקת נשמה שחורה, הפך לתופעה ולהקת הקומיטמנטס (שהוקמה לצרכי הסרט, שהתבסס על ספרו של רודי דויל) שבה והתאחדה במלאת 20 שנה ליציאת הסרט לאקרנים. פארקר ביים באותו עשור גם את "הדרך לוולוויל" (1994), קומדיה מביכה באמת שבה גילם אנתוני הופקינס את דמותו של ג'ון הארווי קלוג שהקים את חברת דגני הבוקר המפורסמת, ואת "האפר של אנג'לה" (1999), לפי ספרו של פרנק מק'קורט על משפחה אירית המתמודדת עם חיי העוני. סרטו האחרון, הגרוע, היה "החיים של דיוויד גייל" (2003) בו מככב קווין ספייסי בתפקיד פעיל נמרץ נגד עונש המוות שמוצא עצמו בתא הנידונים.
אחרי כישלון הסרט החליט פארקר לפרוש מקולנוע. "עשיית סרטים איבדה את הזוהר שלה", הכריז בריאיון לעיתון אובזרבר לפני שלוש שנים. הוא החליט להקדיש את זמנו לציור, ובאותו ריאיון הודה כי "הייתי בר מזל למצוא פורקן יצירתי כזה בשלב כה מאוחר בחיי". יחד עם חברו, רידלי סקוט יבדל"א, פארקר ייזכר בתולדות הקולנוע כאחד הכוחות היצירתיים המשמעותיים של שנות ה-80. מי שהנחיל לאמנות הזו את האסתטיקה הקליפית שהעדיפה את הדימוי וסגנוּן היתר על פני ההעמקה הפסיכולוגית. בעבור מתבגרים רבים בשנות ה-80 הוא ייזכר גם כבמאי שכרזת סרטו הפיוטי והנוגה "בירדי" עיטרה את קירות חדרם, לצד כרזת הסרט "בטי בלו".
פורסם לראשונה: 08:47, 01.08.20
