אם הנטל של הוצאת סרט שני אחרי שהקודם היה להיט היסטרי הוא לא מספיק כבד, הבמאית טליה לביא צריכה להתמודד עם העובדה שסרטה "אחד בלב" הוא מקורבנות הקורונה: הקומדיה הרומנטית בכיכובם של רן דנקר ואביגיל הררי הייתה אמורה לעלות לאקרנים ביוני ולהיות הארטיק המרענן של הקיץ. אבל אז אתם יודעים מה קרה ובעיקר מה נסגר.
אלא שמחוץ לישראל, תעשיית הקולנוע מנסה לקיים שגרה כלשהי, צולעת ככל שתהיה. "אחד בלב", Honeymood בשמו הבינלאומי, נכלל בתוכנייה העשירה של פסטיבל לונדון, שנערך השנה במתכונת קורונה: הרבה הקרנות דיגיטליות, כמה אירועים וירטואליים ואווירה של "אלוהים בבקשה תעשה שייגמר כבר, כדי שנוכל לחזור לגלגל שטיחים אדומים בלסטר סקוור".
אחרי שפירקה בכישרון את מוסד השירות הצבאי הסתמי והמיותר, המספריים החדים של לביא ניגשים למקום לא פחות מורכב אבל הרבה יותר אוניברסלי: הזוגיות. במרכז הסרט ניצבים חתן (דנקר) וכלה (הררי), שזה עתה סיימו להיפרד מהאורחים ולקחת את הכספת וכעת מצפה להם ליל כלולות בסוויטה מפוארת של "וולדורף אסטוריה" בירושלים. אלא שבמקום לממש את נישואיהם (כמצופה) או פשוט ללכת לישון (כי החיים זה לא סרט ולמי יש כוח), הלילה מתפתח באופן שפעם היינו מכנים "הזוי", אבל אחרי שבעת החודשים האחרונים אולי עדיף למצוא שם תואר אחר.
הציפיות הגבוהות מלביא מזכירות קצת את "משבר האלבום השני", אם לשאול משדה תרבותי אחר. התשובה שלה גם מתכתבת עם לא מעט ריאקציות של מוזיקאים לבכורה המבריקה שלהם. "אחד בלב" שומר על התכונות המרכזיות שהפכו את "אפס ביחסי אנוש" להצלחה ענקית (ההומור, הקצב, תשומת הלב לניואנסים פרטיים וקולקטיביים) אולם ברור לגמרי שהוא גם מתעקש להיבדל ממנו: הוא אומנם מהיר, אבל פחות מסחרר; מצחיק, אבל לאו דווקא בקטע נוקב; חכם, אבל לא ממש חדשני.
ייתכן שהתחושות הללו נובעות בין השאר מהשוני בזירת ההתרחשות: יצירות על ג'ובניקיות בצה"ל הן עדיין מחזה מעט יותר נדיר מעוד ניסיון לפצח את מסתורי הזוגיות, ו"אחד בלב" פותח דוכן פלאפל ברחוב שבו כל העולם בערך מוכר כדורי פלא בשמן עמוק. לכן הרגעים היפים בסרט הם כאלה שהצופה מבחוץ יזדקק לקצת יותר מתרגום לאנגלית, כגון סצנה נהדרת שבה הגיבורה נקלעת למתחם של מעון ראש הממשלה בבלפור, ומפתחת שיחה סוריאליסטית עם המאבטחים. ולחשוב שזה עוד לפני שהאזור הפך למוקד ההפגנות של הקיץ.
הליהוק של הררי (המוכרת מ"סיפור אחר", ההצגה "גדר חיה" והסדרה "מתים לרגע") ודנקר הוא עוד אחת מהמעלות של הסרט. השניים מיטיבים לגלם אישה שמשועבדת לנוירוטיות שלה מחד ואת הצוק האיתן שלא מסוגל אלא להתמזג עם הרצונות של סביבתו מאידך. גם אם לפעמים נדמה שהאפיון של הדמויות לוחץ מדי (דרמה קווין שהיא גם מורה לדרמה, במקרה של הררי) ודנקר נתקע לעתים שלא לצורך בעציות המובנית של הדמות, הכימיה בין השניים משכנעת ומשעשעת. בנוסף הם מחוזקים בצוות מסייע מיומן, כגון מאיר סוויסה ואורלי זילברשץ בתפקיד ההורים שלו, שדוגלים ב"הורות הליקופטר" הרבה אחרי שהילד היה אמור לפרוש כנפיים.
ספק רב אם "אחד בלב" ישנע מאות אלפים לקולנוע ויהפוך לתופעה, אולם הצפייה בו מותירה רושם שגם לביא העדיפה לבצע חזון שהיא מאמינה בו. התוצאה מספיק שנונה ומקסימה כדי להצדיק את הבחירה הלא מובנת מאליה. ובעיקר, מגיע ל"אחד בלב" וגם לנו להגיע ליום שבו הצפייה בו תהיה רק עניין של החלטה.
