שנות הריאליטי הפכו את צמד המילים "האמת שלי" למפגן מאוס במיוחד של חשיבות עצמית וגם דורסנות. צעקת "האמת שלי" לא נועדה לבטא אישיות ייחודית ויוצאת דופן, אלא ניסיון לכופף את המציאות (נתונים, עובדות, הזולת) בתחפושת של "אותנטיות".
גם דיקלה רצתה שהעולם יידע על "האמת" שהיא מבקשת להוציא החוצה. אבל ב"בוחרת להיות", המניפסט המרגש של אלבום הבכורה שלה, היא מצאה את הדרך המדויקת לעשות את זה. "אני בוחרת להיות", היא שרה, "לחיות את כל האמת שבי/ לצחוק בקול/ ולממש/ לאהוב את מה שיש/ אני לוקחת את הזמן/ משחררת כל בלאגן".
ההבדל הדק בין "האמת שלי" ו"האמת שבי" הוא כמעט כל הסיפור של אחד מאלבומי הבכורה הגדולים של המוזיקה הישראלית. "אהבה מוסיקה" הוא רגע מכונן שמעט מאוד ציפו לו, אבל המונים הגיבו אליו כמעט מיד: בזכות החזון האמנותי, התחושה שנוצר פה חיבור מקורי ומסעיר בין ישן לחדש, בזכות ההתפוצצות של כישרון ורעב. "אהבה מוסיקה", שממש בקרוב יסגור שני עשורים לקיומו, הוא ה"אמת" שהתבשלה בתוך דיקלה לאורך זמן. וכשזו ראתה אור, היא לא לקחה שבויים.
דיקלה באולפן ynet מבצעת את "מסקרה שחורה"
(צילום: אלי סגל ואבי חי)
רעב ובכי
נדמה שאלבום כל כך מגובש ושלם יכול להגיע רק בסופו של תהליך ממושך וסיזיפי. דיקלה דורי התנפצה על חופי המוזיקה הישראלית אחרי שנים של ניסוי ותעייה, בלי שום ביטחון שחילוץ החלומות מהמגירה לא יסתיימו בכישלון מפואר.
ילידת באר שבע ובת למשפחה מסורתית, היא נאבקה בהוריה השמרנים על הזכות להגשים את החלומות שלה. "על כך אני מודה היום", אמרה בריאיון ל-7 ימים של "ידיעות אחרונות" בשנת 2000, "(על) שהייתי צריכה להיאבק במשפחה שלי כדי ללכת בדרך שלי... הם תמיד היו איתי, גם כשלא הסכימו והתנגדו. זה משהו מנטלי פנימי, להעביר להם מסר שיקבלו אותי כמו שאני, שיהיו רגועים, שיאהבו את מה שאני עושה...(המאבק) מוריד ממך את העודפים, המאבק עזר לי להיות מדויקת עם מה שאני רוצה להשיג, ולראות כמה אני מוכנה לעשות כדי להגשים את החלום האישי שלי".
דיקלה לא דיברה באוויר. כשעברה לתל אביב בגיל 20 וחצי, אף צייד כישרונות לא חיכה לה עם שלט "ברוכה הבאה". בלי ייחוס משפחתי או רקע בנוסח להקה צבאית, היא עבדה כמלצרית בברים לא סימפטיים והעידה לא פעם על מחסור כלכלי ואפילו רעב פיזי. "הרבה פעמים ישנתי אצל חברים, והיו פעמים שישנתי בחדר במלון על שפת הים", סיפרה, "זה פחד לישון שם, לבד, לא מכירה את האנשים, וזה לא מלונות היי-סוסייטי. ונכון שיש לי מקום הלילה לישון, אבל מה עם מחר? כל היום הסתובבתי ברחובות ובלילה שוב הלכתי למלון וכל הכסף נגמר. בכיתי, הייתי שבורה לגמרי".
אולם כבר בשנה הראשונה בעיר, היא פגשה את השותף להרפתקה שתשנה הכל.
השותף ששינה
גם היום, אחרי הופעה חריגה למדי באירוויזיון, רן שם-טוב הוא לא שם מוכר בכל בית, כך שאין להתפלא שגם בשנת 2000 הוא היה אלמוני מחוץ לחוגים ספציפיים למדי בסצנת הרוק האלטרנטיבי. הוא ניגן גיטרות בהקלטות שונות, למשל "א-ל-י-מ-ו-ת" של שלום חנוך, אבל הלהקה המצוינת שלו, איזבו, הוציאה אלבום אחד שנכשל. האלבום הבא, ב-2003, כבר ירים חתיכת מסיבה שעוד תוביל אותם בטוויסט מופלא של הגורל לתחרות השירים האירופית.
הייתה זו יהודית רביץ שזיהתה את הצליל המיוחד של שם-טוב, זה שיהפוך לחתימה האישית בכל פרויקט שיעבוד עליו, ויהיו לא מעט כאלה. יחד עם יובל שפריר הוא הפיק את האלבום של רביץ "געגוע", שלצד הלהיט באותו השם כלל שירים מצוינים כמו "בך לא נוגע" ו"אמבולנס האהבה", שנושא בגאון את הסגנון המובהק של שם-טוב: גיטרות חשמליות שנשמעות כאילו הן מושפעות באותה מידה מרוק מערבי, מוזיקה ערבית וסרטים מצוירים.
את דיקלה, כאמור, הוא פגש הרבה קודם. השניים, לדבריה, עבדו על חומרים וסקיצות, שלא זכו להתעניינות. בדיעבד, זה היה המזל של הזמרת: רק לאחר מכן שינתה כיוון והתחילה לכתוב בהשפעה של מוזיקה ערבית, שנשמעה היטב בביתה. "הרגשתי שזה הכי אמיתי", אמר שם-טוב ל"ידיעות אחרונות", "ועובדה שברגע שהיא התחברה לחלק הזה, היא כתבה בלי הפסקה".
פיצוח הנוסחה נסך גם רוגע בדיקלה. החזרה המוזיקלית הביתה, למקום שבו הרגישה בטוחה, גרמה לה להרגיש שדברים עומדים להסתדר. החוזה בחברת הד-ארצי העיד שהאינטואיציה לא פספסה.
קול מציל חיים
כבר בצלילים הראשונים של "תבלינים", השיר שפותח את "אהבה מוסיקה", אפשר להרגיש את הריח המשכר של התגלות: תיפוף של דרבוקה מרוחקת פוגש מכונת תופים, ביטים וקלידים, ערבוב לא שגרתי של נוסטלגיה ומוזיקה מעודכנת - אחרת. כשנתיים אחרי ש"נגיעות" של ברי סחרוף פירק את החומות, דיקלה נכנסה בשער.
"כשהלכתי בעיר דמיינתי איך אתה הולך אחריי", היא שרה ומותחת את סופי המילים כך שהטקסט הופך לסרט קולנוע. אבל עד שמגיע ה"לה-לה-לה", פחות מדקה וחצי לתחילת השיר, כבר ברור שהקול של דיקלה הוא הגיים-צ'יינג'ר. המיתרים שלה לא וירטואוזיים כמו שהם עזי מבע, דרמטיים וצבעוניים. כשדיקלה שרה על דמות "נרגשת", דפיקות הלב מאיימות לשבור את הרמקולים.
אולם הנוכחות הווקאלית של דיקלה לא הייתה כה אפקטיבית אלמלא ידעה לשלוט בה באופן מעורר השתאות ביחס לזמרת בתחילת דרכה. "בוקר טוב" הפך לקלאסיקה לא רק בגלל העיבוד הפנטסטי, שמחלץ חיוך גם אם בחוץ העולם דוהר לקראת סופו; זה האופן שבו דיקלה שרה את המילים "בוקר טוב". היא מוציאה אותן מהאזור הבנאלי, של יומיומיות משעממת, ומפיחה בהם משמעות של תקווה והתחדשות. זה לא "בוקר טוב" שמפטירים ביובש בכניסה למשרד. זה "בוקר טוב" שמציל חיים.
יחסית לאלבום פופולרי למדי, נשכחה העובדה ש"אהבה מוסיקה" הוא אלבום מורכב. 12 השירים שבו נמשכים 61 דקות. רק שיר אחד, "בסתנה", נמשך פחות מארבע דקות וגם הוא רחוק שנייה אחת משם. כפיצוי הוא גם מושר בערבית - ספק אם אז מרבית המדינה השתגעה על הקונספט.
אלא ש"בוקר טוב" תפס ו"אהבה מוסיקה" התקבל בהתלהבות. אם מישהו ציפה מדיקלה לשחרר להיטים בשרשרת ולהידחס בין המטאורים שרית חדד ואייל גולן, האלבום הראה שזה פשוט לא הכיוון. דיקלה ושם-טוב האמינו בעושר של המוזיקה הערבית וגם ביכולת שלהם למתוח אותה לטריטוריות חדשות, מבלי לסגת במילימטר מהרצון לאחוז במאזינים ולא לשחרר. "סיפרו לך שיש דרך אחת להגיע", שרה דיקלה ב"תזכרי", שחותם את האלבום. וזאת הייתה הדרך שלה.
אהבה. מוזיקה. חופש
"אהבה מוסיקה" הזניק קריירה מרשימה, שעדיין נמשכת כמובן. לצד ההצלחה בפרונט, דיקלה הפכה גם לכותבת מבוקשת. שם-טוב הצליח להזניק את איזבו, הפיק אלבומים לאמנים נוספים ונותר אחת הדמויות המיוחדות בנוף של המוזיקה הישראלית.
ונדמה שיותר מהכל, "אהבה מוסיקה" היה השער האולטימטיבי למילניום החדש. הרעננות, התעוזה והגיבוש שלו חשפו זרמים עמוקים שחיכו להתפרץ ופרשו את הדרך להמשך הסיפור, למשל בשרשרת אלבומי המופת של דודו טסה. אומנם האינתיפאדה השנייה כבר עוד שנייה דפקה בדלת, אבל הבשורה על פי דיקלה תנצח אותה ותשרוד אחריה. "מה הם הבטיחו לנו?", היא שרה באנרגיה המהפכנית והמדבקת שלה, "אהבה. מוזיקה. חופש". אמן.
