כהונתו של יוחנן פאולוס ה-2 כאפיפיור הסתיימה עם מותו בגיל 84 באפריל 2005. תקופת הכהונה הארוכה שלו נמשכה עשרים ושש וחצי שנים ועוצבה בהתאם להשקפותיו השמרניות – איסור על אמצעי מניעה, תפיסת ההומוסקסואליות כחטא, איסור על נישואיי כמרים, והטיפול הלא נחרץ בכמרים שתקפו מינית ילדים.
יורשו הנבחר, החשמן הגרמני יוזף אלויס רצינגר, היה איש של המנגנון בוותיקן ושמרנותו הידועה זיכתה אותו בכינוי "הרוטווילר של אלוהים". תקופת כהונתו של רצינגר כבנדיקטוס ה-16 נמשכה כ-8 שנים בלבד, והסתיימה באירוע כמעט חסר תקדים של פרישת אפיפיור מהכס לפני מותו. גורם מכריע בהחלטה זו היה סדרת שערוריות וחשיפות שהתרחשו בשלהי הכהונה. דליפת המסמכים הפנימיים של הוותיקן לעיתונות (ה"ותיליקס") שביצע פאולו גבריאל, משרתו האישי של בנדיקטוס, חשפה סודות אפלים. פרשה זו הייתה חלק מהנחשול העכור של גילויים בדבר זנות וניצול מיני הומוסקסואלי בדרגים הגבוהים של הכנסייה.
האפיפיור הוא המנהיג הרוחני של 1.3 מיליארד בני אדם. אך הפער הגדול בין העמדות השמרניות של הכנסייה ומה שהתרחש מאחורי הקלעים מהווה בעיה מהותית. למרות שאף יוצר טרם העז לבצע קפיצת ראש לתוך השחיתות המינית בוותיקן, ניתן לחוש בהדים למתח זה בדמותם של אפיפיורים בדיוניים שהוצגו בעשור האחרון בקולנוע ובטלוויזיה.
ב"יש לנו אפיפיור" (2011) של נאני מורטי אפיפיור לוקה בהתקף חרדה, מתייעץ עם פסיכולוג, ואפילו יוצא מקריית הוותיקן להתערבב בקרב האנשים הפשוטים שחייהם אינם מוכתבים על ידי דוגמות כנסייתיות בנות אלפי שנים. ב"האפיפיור הצעיר" (2016), סדרת HBO של פאולו סורנטינו, אפיפיור צעיר ממוצא אמריקני (בגילומו של ג'וד לאו) מהווה ציר מרכזי בעולם התככים בתוך הוותיקן, בדרך הניתנת להבנה כאלגוריה על כוח ופוליטיקה.
"האפיפיורים" (The Two Popes), סרט נטפליקס שעלה בסוף השבוע למסכים (ושיגיע ב-20.12 למסך הקטן) מתפקד הן כבחינה של מתחים אלו, והן כמשאלת הלב של יוצריו (הבמאי פרננדו מיירלס, והתסריטאי אנתוני מק'קרטן) בדבר יכולתה של הכנסייה להיות כוח מועיל בהווה. העלילה מתרחשת בעיקרה ב-2012, זמן של טלטלה לאחר פריצת המשברים בכנסיה, וכשנה לפני פרישת בנדיקטוס ה-16. במרכז העלילה שתי פגישות מדומיינות בין בנדיקטוס ה-16, והחשמן הארגנטינאי חורחה מריו ברגוליו, מי שעתיד לרשת אותו ולהפוך שנה לאחר מכן לאפיפיור פרנציסקוס. גם מי שאינו מוטרד יתר על המידה מסוגיות של דוגמות ורפורמות בכנסיה יוכל לשאוב לא מעט הנאה מהמשחק המיומן של שני השחקנים הראשיים: אנטוני הופקינס בתור בנדיקטוס ה-16, וג'ונתן פרייס כברגוליו.
לעוד ביקורות קולנוע:
מק'קרטן התמחה בשנים האחרונות בתסריטים ביוגרפיים: "התיאוריה של הכל" (סטיבן הוקינג), "שעה אפלה" (צ'רצ'יל בתחילת מלחמת העולם השניה) ו"רפסודיה בוהמית" (להקת קווין). הדבר חייב אותו לבצע את הריקוד המורכב בין מה שאכן התרחש לבדיה לצרכי העצמה דרמטית וסמלית. דוגמה רלוונטית במיוחד ל"אפיפיורים" היא הסצנה מ"שעה אפלה" שבה צ'רצ'יל עולה על קו הרכבת התחתית המוביל אל הפרלמנט, פוגש באופן ישיר את בני עמו, ושואב מהם השראה לעמדתו הנחושה לא לנהל משא ומתן עם היטלר ולנאום "נילחם על החופים" הידוע שלו. אירוע מומצא לחלוטין כבסיס למהלך בעל חשיבות היסטורית, וסוג של אידיאל מחוזק בפיקציה על הקשר בין המנהיג ופשוטי העם. מה שנעשה בסצנה אחת ב"שעה אפלה", הוא מה שמתבצע כמעט לכל אורך "האפיפיורים".
יתכן שיש צופים שהתאכזבו לגלות שהסצנה של צ'רצ'יל בתחתית מומצאת. יתכן שיהיו קתולים שיתאכזבו לגלות כי התנועה מחילוקי דעות, לקשב הדדי, פיוס וידידות שובבה בין בנדיקטוס ה-16 וברגוליו, היא פיקציה מוחלטת. השאלה היא מהן השאיפות אותן משרתת פיקציה זו, ובאיזו מידה היא יכולה לשאת רעיונות בעלי ערך.
העלילה מתחילה בכינוס מועצת החשמנים (ה"קונקלווה") עם פטירתו של יוחנן פאולוס ה-2. בהצבעה על זהות האפיפיור הבא ברגוגליו הוא המתחרה העיקרי של רצינגר, אך למרבה שמחתו של הראשון הוא לא נבחר לתפקיד. ברגוליו, המתפקד כגיבור של הסרט, מוצג כאדם נטול גינוני שררה, חובב כדורגל ובני אדם פשוטים. הסרט להוט יתר על המידה להפגין את צניעותו והחום האנושי כחלק מהמשאלה שהוא נושא בדבר העתיד (כלומר ההווה) של הכנסייה הקתולית.
שבע שנים אחר כך ברגוליו מגיע לוותיקן כדי למסור לבנדיקטוס ה-16 את מכתב הפרישה שלו. הוא מוטס לאחוזת האפיפיור בקסטל גנדולפו ושם, בתוך הגנים המהודרים, הוא מנהל שיחה ראשונה עם האפיפיור. מהר מאוד מתברר כי בקשת הפרישה עומדת להידחות בגלל שהיא עשויה להיות מובנת כביקורת כלפי הכנסייה בתקופה רגישה. סדרת שאלות נזעמת בנושאים כמו שינוי האקלים ופערים מעמדיים חושפת את הבדלי הגישה בין השמרנות של האפיפיור לנכונות של ברגוליו להתקדם. אבל זוהי רק נקודת המוצא כשהמטרה של הסרט היא לנוע לעבר פיוס בין הדמויות, כפיוס בין דורי בכנסיה.
השיחה השנייה מתקיימת בקריית הוותיקן ביום שלמחרת, כשחלק גדול ממנה מתרחש בקפלה הסיסטינית (בשחזור מוקפד), ובחדר הקטן הצמוד אליה ("חדר הדמעות") שבו אפיפיורים לובשים את בגדיהם בפעם הראשונה לאחר הכתרתם. בשיחה שניה זו עולות כוונותיו של בנדיקטוס ה-16, הן לגבי עתיד כהונתו, והן לגבי מי שהוא כעת מייעד להיות יורשו.
"אפיפיורים" הוא בשיאו כמפגש אינטימי של שני שחקנים גדולים. מבין השניים הופקינס מצטיין במיוחד באופן בו הוא מעצב את בנדיקטוס כדמות רבת רבדים, וכזו שעוברת תהליך מורכב יותר במהלך הסרט. זהו תפקידו הטוב ביותר של הופקינס מזה שנים רבות.
החלקים החלשים יותר הם הגלישה לעברו של ברגוליו, בעיקר כששימש כראש המסדר הישועי בארגנטינה בשנות ה-70, והתקופה של "המלחמה המלוכלכת" (1976-83) שבה נחטפו עונו ונרצחו עשרות אלפי אנשים על ידי החונטה הצבאית. חטאיו של ברגוליו בתקופה זו מוצגים בכדי להיות משולבים בתהליך של כפרה על חטא שעשה בחייו, ומחילה בעידודו של בנדיקטוס ה-16, וזאת כחלק מהמהלך של הכשרת היורש. גם חטאיו של בנדיקטוס עצמו כאפיפיור עולים בשיחה, אך מטופלים באופן מאוד לא מספק.
חרף הנושאים הכבדים, "אפיפיורים" הוא סרט שיש בו לא מעט הומור. חלקו נובע מהדקויות של המשחק הממצות את מה שמציע התסריט, וחלקו מהסוג החנפני שבו שני הגיבורים זוכים לידידות אנושית מומצאת, הקשורה להנאות הפשוטות של החיים (פאנטה, פיצה וכדורגל). אין זו בחינה מעמיקה של סוגיות איתן צריכה להתמודד הכנסייה, אבל הסרט מעורר עניין כהבעת תקווה לעתידה.
