החודשים האחרונים לא היו אלה שתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם תרצה לנצור. מצד אחד המציאות סיפקה את אחת העלילות המרתקות ביותר, או לפחות סיטואציה ייחודית שכל אדם יצירתי היה עושה ממנה בונבונים. מצד שני, לך תרים הפקת טלוויזיה כשאסור לך לצאת מהבית או לעמוד פחות משני מטר מכל אדם שהוא לא מהמשפחה הקרובה שלך. אבל הנה, HOT הרימו את הכפפה ובשיתוף עם חברת "קסטינה" ועם הגמשה קטנה של הנהלים הצליחו, לייצר 13 סרטים קצרים תחת הכותרת "במרחק 100 מטר", שאורכם בין 10 ל-30 דקות, ושארבעה מתוכם שודרו אתמול (ד').
מתוך "נא להתנהג בהתאם", סרטו של מאור זגורי
(באדיבות HOT)
המוצלח מבין הארבעה הוא כנראה גם המדובר שבהם, "נא להתנהג בהתאם", סרט שתיסרט וביים מאור זגורי ("זגורי אימפריה"). הסרט עוקב אחרי תקווה גדעון, הזוכה האחרונה של "האח הגדול" שייזכר בעיקר כ"האח הגדול - קורונה". הוא חובר אליה ברגע בו היא יוצאת מהבית אל השגרה שבחוץ, שהיא הכול חוץ משגרתית ובעיקר שונה בתכלית מזאת שגדעון עזבה כשנכנסה לבית האח שלושה חודשים קודם לכן. המפגש שלה עם המציאות מתנקז בעיקר לעימות עם נהג מונית חרדי (שולי רנד המעולה), שמייצג את ישראל השנייה, אם תרצו, ומתעקש להוריד לגדעון ולהמעיט בערך ההישג שלה.
זגורי, שזכה לתהילה חוצת שכבות עם הקונפליקט המזרחי-אשכנזי שהוא הביא ל"אימפריה", מנחית פה דווקא את הגזענות העם-ישראלית כלפי העדה האתיופית. הדיאלוג ביניהם נשמע כאילו זגורי קיבץ את כל העימותים שמשסעים את החברה הישראלית כמו שבשלנים מגרדים לפשטידה את כל הירקות שהם מוצאים במקרר, אבל הוא נשאר טבעי וממוקד, לא מעט הודות למשחק המצוין של גדעון בתפקיד עצמה, עד כדי כך שקל להאמין שסיטואציה דומה הייתה יכולה להתרחש אחרי הגמר האמיתי. בדיוק כשנדמה שהעולם אליו יצאה גדעון מדכא ומנוכר ושעדיף היה לה להישאר בנווה אילן, צצה מחווה אחת קטנה, של אותו עם ישראל, שמעוררת בה, ובכן, תקווה.
"משק בית" של שירלי מושיוף אפילו לא יוצא מהבית – יעקב זדא דניאל הוא ע', איש שב"כ שמתבקש להאזין לשיחות של מבודדי קורונה כדי למנוע מהם להפר את הסגר, ונופל על שיחת זום בין שני צעירים שמעולם לא נפגשו. השיחה הופכת בהדרגה לשיחת סקס וע' מצרף את אשתו להאזנה בתקווה שזה יפלפל את הזוגיות העייפה שלהם. ההבעות של זאדה-דניאל כשהוא מאזין הן המגנט של הסרט. שני הסרטים האחרים חלשים מעט יותר – "ברכה" של בת אל מוסרי ("יום רגיל") על אישה שמגיעה לבית אימה (אורנה בנאי) באמצע הלילה עם מזרן כדי למצוא מפלט ומתקבלת בקרירות, ו"טיקטוקים", על אישה (לירון בן שלוש) שמנסה לצלם סרט טיקטוק עם שני הילדים שלה לטובת אימא שלה, שחולה בקורונה, כשתוך כדי הניסיונות היא מקבלת הודעה על החמרת המצב של האם.
בין היוצרים של הסרטים שעדיין לא שודרו אפשר למצוא את יוסי מדמוני, סיגל אבין, נדב לפיד ונח סטולמן, ושחקנים כמו דאנה איבגי, רועי ניק, שלום מיכאלשווילי, תומר קפון ונינט. ההיענות מן הסתם מעידה שגם הם שמחו לעבוד בתקופה השדופה הזאת. העובדה שהסרטים נוצרו והופקו תוך כדי הסגר והמשבר ולא אחריו, והיעדר הפרספקטיבה שעשויה להקל על הצופה, טוענת את הסרטים – הטובים והטובים פחות – במתח מסוים שמסייע להזדהות. אמנם עולם התרבות הוא האחרון לחזור לעצמו, אבל מתוך עולם הקורונה שאנחנו עדיין מדשדשים בתוכו ולא רואים את הסוף, יצירות תרבות הן הקו הראשון של הנחמה.
