דייב גרוהל הוא כנראה האיש הכי נחמד ברוקנרול. יש לא מעט מוזיקאים שנוהגים לרצות את הקהל שלהם, אבל גרוהל עושה הרבה יותר מזה. כשהוא מעלה ילד לבמה או כשהוא ממשיך לנגן למרות ששבר רגל, זה לא כי מחלקת יחסי הציבור שלו הורתה לו לפעול כך. מי שצפה ברגעים האלו (והיו עוד רבים כמותם לאורך השנים), מבין שאי אפשר לזייף אותם. הקלילות שבה גרוהל לוקח את עצמו המשיכה גם כשתופף בסרט של החבובות ליד אנימל ולאחרונה, בפרויקט הקאברים הביתיים שיצר לכבוד חנוכה, שבו ביצע יחד עם המפיק והחבר הטוב גרג קורסטין שירים שכתבו מוזיקאים יהודים כמו הביסטי בויז. לגרוהל, למי שתהה – אין ממש קשר לדת משה, הוא פשוט ביקש לערוך מחווה לכמה מוזיקאים וגם להפיג קצת את השעמום מהסגר.
אבל גרוהל הוא לא רק אדם סופר נחמד. הוא גם המנהיג של אחת מלהקות הרוק האחרונות שעוד פועלות במיינסטרים ומתעקשות להישמע כמו פעם, כמעט בלי סימפולים או חיבה טרנדית לקלידי אייטיז, עם מינימום אלקטרוניקה ומקסימום גיטרות, בס ותופים. זה גם מה שקורה לאורך חלקים רבים מהאלבום החדש והעשירי של הפו פייטרס, Medicine At Midnight, שמגיע ארבע שנים אחרי קודמו הדי מאכזב. קורסטין, החבר מפרויקט שירי חנוכה, נמצא גם כאן, והמגע הפופי והכיפי שלו מורגש היטב. הפעם גם לטובה.
בתחילת דרכה של הפו פייטרס היה עוד נדמה שזה סוג של סידור עבודה נוח לגרוהל, שחיפש את עצמו אחרי התאבדותו של קורט קוביין ופירוקה הבלתי נמנע של נירוונה. על הדרך הוא צירף אליו את הגיטריסט פאט סמיר, החצי-חבר בהרכב של נירוונה ששיתף פעולה עם הלהקה במופע האנפלאגד האגדי שלה. במשך השנים הלך והתברר שהפייטרס כאן כדי להישאר, ואפילו לצמוח. הם הפכו די מהר למכונת אצטדיונים יעילה עם המנוני רוק שמחים שכיף לשאוג במקהלה, בלי רמז לדיכאון, מלנכוליות או לזעם הנעורים שאפיין את נירוונה. זה קרה גם כשבוץ' ויג, האיש שחתום על Nevermind המופתי של להקת האם, נקרא להפיק אותם לפני כעשור. קוביין המנוח כעס כל הזמן ושנא את העולם, גרוהל לא מפסיק לחייך ולאהוב את כולם. בראיון לקראת צאת האלבום החדש, גרוהל סיפר שהחיבור המוזיקלי עם קוביין ועם קריסט נובוסליץ' הבסיסט היה מיידי, אך הוסיף שברמה האישית הם היו טיפוסים מאוד שונים ממנו. אפשר להבין למה.
המעבר של גרוהל ממערכת התופים שמאחורי הבמה אל עמדת הגיטריסט והסולן בקדמתה התגלה מהרגע הראשון כהברקה. הוא הפך לכוכב רוק במשרה מלאה שנהנה מכל רגע, והיטיב להעביר זאת לכל מי שצופה או מאזין לו. גם מי שלא מת על הלהקה שלו לא יכול ממש לכעוס עליו. חוץ מלהיות סופר נחמד, גרוהל לא שכח לרגע את המוזיקאי שבו, וכשיש הזדמנות הוא תמיד נהנה לשוב ולאחוז במקלות הישנים, כמו בסופר-גרופ שהקים בשעתו עם ג'ון פול ג'ונס מלד זפלין וג'וש הומי מקווינס אוף דה סטון אייג' - Them Crooked Vultures, או בשלל הופעות האורח שלו, מהפרודג'י דרך ג'ק בלאק ועד לנורה ג'ונס.
כמו בכל תחום באמנות – תחרות מולידה השראה, וגם ללהקות רוק לא מומלץ לפעול בוואקום. בכל אחת מהתקופות היפות של הרוק, היו כמה שהובילו והתוו את הקו המוזיקלי, כמה שהצטרפו בשורה השנייה והשלישית, ועוד עשרות חקיינות שחיכו לנתח שלהן. במובן הזה הפייטרס קצת סובלים – שלא באשמתם – מהירידה העצומה בקרנו של הרוק בשני העשורים האחרונים. לא פעם – וגם באלבום החדש והמאוד כיפי שלהם – הם נשמעים לא אופנתיים בעליל, במיוחד כשהם מנסים לכתוב היום המנוני רוק עם צבעים וצלילים שמהדהדים את כל מה שהוקלט בז'אנר בין שנות ה-70 לתחילת ה90 – המוזיקה שגרוהל נהג לשמוע בדרך אל האולפן ובחזרה הביתה.
את האלבום הנוכחי גרוהל וחבריו השלימו עוד לפני פרוץ הקורונה, אך הם נאלצו לדחות את יציאתו בשנה בתקווה שהמגפה תיעלם עד אז. כשמקשיבים לו, אפשר לדמיין כיצד חלק מהשירים שבו ישמעו מול קהל משולהב. כרגע, כשאין אפילו תאריך יעד ריאלי לשובן של ההופעות, לא ברור אם החיות העצומה שנושבת לאורך האלבום נתפסת כמשאלה אופטימית ליום שאחרי, או שאולי היא דווקא מעצימה את הריק ששורר כעת. טיפוס חיובי כגרוהל היה כנראה ממליץ לכם לבחור בראשונה.
לקראת צאת האלבום, גרוהל הבטיח שהוא יכלול לא מעט שירים שכיף לשיר ביחד. אמר וקיים בגדול. האלבום נפתח בתנופה עם Making a Fire ובו מקהלה ששרה "נה, נה, נה" ואקורדים שמזמינים רייב צפוף וקרוב לבמה. Shame Shame שמגיע מיד אחריו, הוא השיר הכי חלש כאן, לא מעט בגלל נגיעות הקלידים שהיו יושבות נהדר על יוריתמיקס, אך פה קצת תוקעות את השיר. ב-Cloudspotter ההארד-רוקי המצב משתפר בהרבה. בהמשך, מגיעים רגעי השיא בדמות Waiting on a War ו-No Son of Mine, שכבר יצאו כסינגלים. הראשון מזכיר קצת בלדת נסיעה של אוזי אוסבורן מתחילת הניינטיז; השני נהנה מקירות של גיטרות וריפים מדבקים שזורקים לרוק הכבד האמריקני והגלאמי של האייטיז, בואכה האלבום השחור של מטאליקה. שיר הנושא מאט במעט את התנופה הכללית, אך שומר אותה על אש קטנה. זו שבה ומתגברת ב-Holding Poison שיעלה חיוך אצל כל מי שמתגעגע לשירי גיטרות מתחילת הניינטיז. אחריו, גרוהל ושות' שוב שוברים את הקו ומגישים בלדה יפה וכמעט אקוסטית בדמות Chasing Birds.
האלבם הקצר הזה (36 וחצי דקות בסך הכל) נחתם בעוד נאמבר מנצח – Love Dies Young, שמדגים את הקסם שמתרחש בכל פעם שקורסטין הפופי וגרוהל חובב הרוק הבומבסטי מצליחים למצוא את נקודת האיזון העדינה שביניהם. בניגוד ליחסי הכוחות הפנימיים בנירוונה ז"ל – נדמה שכאן, גם החברות שבין השניים תורמת לכך ש-Medicine At Midnight הוא אחד מהאלבומים הכי מוצלחים של הפייטרס. תרופה לקורונה עוד לא מצאו, אבל הנוסחה של גרוהל וקורסטין תאפשר לכם לעבור את הימים הקרובים עם קצת תקווה בלב.
