בחג השבועות האחרון רוני סומק אמור היה לעשות את דרכו למטולה. נסיעה לא קצרה מהמרכז, אבל כזאת שמשתלמת אם אתם נהנים להתבונן בנופים הירוקים שבדרך או חובבים מושבעים של אירועים ספרותיים. רק שאז החלו להישמע פיצוצים בשמיים, מהדורות החדשות נעשו קודרות להחריד ומצאנו את עצמנו מתבצרים במקלטים למשך ימים ארוכים. המלחמה התחילה, ופסטיבל המשוררים נדחה עד להודעה חדשה.
"לא ישנתי חצי לילה. רציתי לראות איפה יש אזעקות ופגיעות וקיוויתי שזה ייגמר כבר", סיפר לי סומק ביום הראשון של המבצע הצבאי, עוד לפני שמישהו מאיתנו האמין שהמצב עשוי להדרדר עד כדי מלחמה של ממש. "הדבר הזה מחלחל עמוק. הייתה לי פעם פגישה באוסטין, טקסס, עם סטודנט שכתב עבודה נהדרת על איך משוררים מכל העולם מתארים את שקיעת השמש. הוא אמר שרוב המשוררים הצרפתים משווים את האדום הזה ליין ורוב האנגלים משווים אותו לשושן, אבל העבריים משווים את זה לדם. אם בנושא כל כך פואטי ויפה, שמצטלם טוב בסרטים, זוהי האסוציאציה שלנו - זה סימן שאנחנו עוברים משהו". כן, אפשר לסמוך על סומק שגם ברגעים הכי מעיקים יידע לשלוף מן המגבעת רצף של דימויים מנחמים.
בינתיים הרוחות נרגעו מעט (עד כמה שאפשר במחוזותינו) ובסוף השבוע הבא (3-1 ביולי) הפסטיבל ייצא לדרך עם תוכנייה כמעט זהה. בפעם האחרונה שביקר בפסטיבל, לפני שנתיים, נערך במקום משאל שבסופו הוכתר סומק, היום בן 69, בתור "המשורר הלאומי". בדרך חזרה מהפסטיבל כתב שיר שנקרא "לא אני". "לֹא רָאִיתִי צַלָּקוֹת עַל יַרְכֵי הַנָּשִׁים / שֶׁנֶּאֶנְסוּ בְּקִישִינֶב. / לֹא תָּקַעְתִּי יָרֵחַ עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ. / לֹא הֶחְלַפְתִּי גַּלְגַּל לַגִּ'יפִּים שֶׁנִּתְקְעוּ / בְּבָּאבּ אֶל וָאד. / לֹא רִחַמְתִּי עַל יַלְדֵי הַגַּן, / וְלֹא רַצְתִּי עַל גֶּשֶׁר שֶׁבָּגַד בְּיוֹנָתָן. בִּמְקוֹם זֶה / כָּתַבְתִּי עִם יוֹנָה ווֹלַךְ הִמְנוֹן לְבֵית הַזּוֹנוֹת שֶׁל פַאנִי הִיל", הוא כותב בפתח השיר. ובסופו מסכם: "מְשׁוֹרֵר לְאֻמִּי צָרִיךְ פַּטִּישׁ אַחֵר שֶׁיְּמַסְמֵר / אֶת רַגְלָיו לַקַּרְקַע / שׁוּב / וָשׁוּב. / אֲנִי שׁוֹמֵר עַל זְכוּת הָרִחוּף".
זכית בתואר "המשורר הלאומי" והתנערת ממנו מיד. למה? מה הכותרת הזו דורשת ממך?
"זה בעצם לא דורש כלום. זה לא כמו משוררי החצר באנגליה שהתבקשו לכתוב שיר כשנולד ילד למשפחת האצולה. ובכל זאת, אספר לך סיפור. יום אחד קראו לי למילואים, ונתנו לי שבוע מנוחה כדי שאכתוב מקאמה (צורת כתיבה שירית-פרוזאית שכיום נפוצה בעיקר בטקסים - י.פ) לכבוד קצין אפסנאות שפורש. אמרתי 'אני לא כותב', וענו לי 'אין בעיה, אז תשמור שבוע'. וכך הלך סמל ראשון רוני סומק ושמר על איזה משהו במשך שבוע. הרי הייתי יכול לכתוב את המקאמה הזו ברבע שנייה, אבל הרגשתי שאסור לי לעשות דבר כזה". סומק נזכר בכמה מקרים דומים, ולבסוף מסכם: "המשורר הלאומי זה צווארון לבן, ואני רוצה להיות צווארון כחול".
יש רושם שמצד אחד אתה נהנה מאהדת הקהל, ומצד שני חשוב לך לשמור על רוח מרדנית בסגנון רוקנרול. כשקראתי לאחרונה על דור הביט, שהקדימו את ההיפים באמריקה של שנות ה-50, חשבתי שאולי אתה בכלל רואה את עצמך כסוג של ביטניק. הרי גם הכרת את המשורר אלן גינסברג באופן אישי.
"אני לא תופס את עצמי כביטניק, אלא כמהנדס שרוצה לבנות את הגשר בין חנות ביטניקית כמו 'סיטי לייטס' של לורנס פרלינגטי, שהלך לעולמו לאחרונה בגיל 101, לבין המרחב השמי שבו נולד משורר כמו אדוניס. ואני בכוונה לא רוצה להגיד 'בין מזרח ומערב', כי זה נשמע כמו משפט של מדליק משואות".
"פעם קבוצה של גולים עיראקים מניו יורק בחרו אותי לאחד מ-15 המשוררים העיראקים המשפיעים ביותר", סומק מספר, "אמרתי להם שבאתי לישראל כשהייתי רק בן שנתיים, והם אמרו לי 'זה לא יעזור לך. גם אם תכתוב על מרילין מונרו, בכתיבה שלך יש סלסול של ערבסקות'. מול הסלסול הזה אני רוצה לתת את השתי-גיטרות-בס-תופים של הקבוצה האמריקנית שמאוד הושפעתי ממנה. לזה אפשר להוסיף צלע שלישית: השירה הפולנית, הצרפתית ועוד. מהבחינה הזו אני אימפריאליסט, שרוצה שהטריטוריה שלו תהיה כמה שיותר גדולה. תן לי לכבוש כמה שיותר שירות".
ויש אצלך מלחמה בין המזרח למערב, או שזה מתיישב?
"אני לא מנסה לפייס. אם אני מתייחס אל זה כאל מים ואש, אני לא רוצה שהמים יכבשו את האש, אלא שהם יפגשו בנקודת הרתיחה. זה הדבר שחשוב לי. אם תעיין באוסף הדיסקים שלי תראה שקלפטון נמצא ליד אום כולתום, ששניהם ב-C וזה טבעי לגמרי. הסולו שלו בשיר 'ליילה' שווה ל-70 הכינורות שמופיעים אצלה בפתיחה. לא עבדתי בשביל הרב-תרבותיות הזו, פשוט לא הכרתי שום מציאות אחרת. אין שמח ממני שכור ההיתוך המיתולוגי נכשל, שאי אפשר בכלל ליישם אותו בדבר כמו שירה. אני אוהב אנתולוגיות כי אני מרגיש שוב במגדל בבל, ואני חושב שערבוב שפות זה לא עונש מאלוהים, אלא ברכה. זה היה רע מאוד אם כולם היו מדברים באותה שפה".
אמרת קודם שאתה לא רוצה לומר משהו שנשמע כמו טקס הדלקת המשואות, אבל אני חייב להזהיר אותך שלפי רמות הפופולרית שלך, יום אחד אתה עוד עלול להשיא אחת.
"אם אדליק משואה זה יהיה לכבוד הנוער במצוקה שעבדתי איתו והאנשים שאני פוגש כשאני מתנדב במחלקה ד' בגהה. אני גם אגיד שיטפלו בגברים שמכים והורגים את הנשים שלהם".
אבל אתה לא יושב ומחכה לזה.
"ממש לא".
"בכל יום שלפיד לא ראש ממשלה, המדינה מפסידה"
בחודשים האחרונים חזינו בתופעה מרתקת: יאיר לפיד, שהחל את דרכו בפוליטיקה לפני כשמונה שנים כהבטחה גדולה ונקלע זמן קצר לאחר מכן למסלול התרסקות בטוח, הצליח להתרומם כעוף החול. כעת, אחרי שיצר לעצמו שם של איש עקרונות ולמד שיעור או שניים על הלכות, נימוסין וחרמות, הוא התמקם מחדש כתקווה הגדולה של גוש השמאל-מרכז. אבל עוד הרבה לפני שנכנס לתפקידו כראש הממשלה החליפי (וראש הממשלה לעתיד), חברו רוני סומק שם עליו את כל הז'יטונים (באופן מטאפורי, כמובן). כהוכחה לכך, כשהוקמה "יש עתיד" הוא ביקש להשתבץ במקום ה-120 ברשימת המפלגה.
"עד שקמה 'יש עתיד' בעד מי הצבעתי? 'הפנתרים השחורים', ויקטור תייר, תנועת האוהלים - כאלה שהאמנתי באידיאולוגיה החברתית שלהם, אבל ידעתי שאין להם סיכוי להיבחר. כשחברי הטוב יאיר הקים את 'יש עתיד' הרגשתי שהרבה מהדברים שהוא אומר מתאימים למה שאני חושב. המקום הסמלי בסוף הרשימה מאוד מתאים לי. מצד אחד, אני רוצה להגיד דברים חברתיים מחוץ לשורות הקצרות והמנוקדות, ומצד שני אני לא בנוי להיות פוליטיקאי".
תרמת לו כמה שורות לנאומים פה ושם?
"לא, אבל אנחנו מדברים הרבה. ותדע לך שיאיר הוא אחד מקוראי השירה הנפלאים ביותר שאני מכיר. בבית שלו יש את כל הספרים של ויסלבה שימבורסקה ודוד אבידן, ומעל זה תמונה של מוחמד עלי".
אתם חולקים אהבה משותפת לתרבות האמריקנית של המאה הקודמת.
"כן, אני גם מנסה לקחת את יאיר לחלק מהמקומות שלי, 'המזרחיים' יותר. הוא אחד האנשים הכי סקרנים שאני מכיר. אם אני מדבר על משהו, הוא הולך וקורא ויודע ומתווכח".
יש שיגידו שחוסר הקרבה שלו למזרחיות היא בדיוק מה שמגביל אותו כפוליטיקאי.
"זה לגמרי לא נכון. יש הרבה דברים שהוא עושה שאנשים בכלל לא יודעים שהוא עושה, וקשורים לעניין הזה. וגם אם זה נראה שהוא רחוק מזה - אני מעיד בשבועה שזה לא נכון. הוא רץ למרחקים ארוכים, וגם בספורט הזה מגיעים בסוף ל-42 ק"מ של המרתון. הוא נהג בחכמה וביושר ועכשיו הגיע הזמן שיקרע את החוט הזה שמתוח בסוף המסלול. בעיניי, בכל יום שהוא לא ראש ממשלה המדינה הזו מפסידה משהו".
בפסטיבל המשוררים במטולה, מבית היוצר של בית הקונפדרציה, סומק ישתתף בערב לזכרו של נתן זך (ויחשוף בין היתר אנקדוטה משעשעת על כותרת השיר "ציפור שנייה"), ידבר בערב שיוקדש לשירי בית ספר בהשראת האנתולוגיה "לאין שיעור" ("יש שם כמה שירים שכתבתי, גם מעמדת התלמיד וגם כמי שלימד 38 שנים באותו תיכון") ויופיע באירוע "חצי חצי" לצד אגי משעול, בו ייקרא שירים מספרו האחרון עד כה, "כל כך הרבה אלוהים".
"תמיד יש איזה פער בין המילה משורר לבין המילה פסטיבל. משורר מצטייר כמאפיה של איש אחד, מישהו שתלוי רק ברווח שבין העין שלו לנייר שעליו הוא כותב, והמילה פסטיבל היא הרבה יותר ורועשת. ובכל זאת, לפעמים אתה רוצה לצאת מתוך הווליום של המשרוקית הפנימית שלך לווליום של מגאפון או של מערכת הגברה בקיסריה", סומק אומר, "כשאני קורא שירים מול קהל אני מרגיש כאילו אני מעמיד קטר ומבקש מאנשים לחבר אליו את קרונות האסוציאציה שלהם".
בניגוד למשוררים אחרים, שמקפידים לשנע כמה שיותר אורחים לאירועים בהשתתפותם - אך נעלמים מהנוף ברגע שעמיתיהם עולים על הבמה - סומק מקפיד לדגום כמה שיותר אירועים גם כצופה, ולא רק מתוך נימוס. "אני תמיד הולך לשמוע אחרים. אני בא כמו אנתרופולוג או מגלה ארצות".
אחד האירועים השנה יוקדש למשורר אהרן אלמוג, שהלך לעולמו בחודש מאי האחרון בגיל 89. "מוריד הגשם", מבין שיריו המוכרים ביותר, אהוב במיוחד על סומק. "כשקראתי אותו בפעם הראשונה אמרתי, 'וואלה, אני מצטער שלא אני כתבתי אותו. לאורך השנים נכנסתי לאיזה עניין של התעקשות: כיוון שהוא לא נכנס לקאנון השירי, החלטתי שאלמד אותו בכל מקום שאבוא. ובאמת אין סדנה או כתת אמן או דבר שעשיתי בחיים שלי, שלא לימדתי את השיר הזה או שירים אחרים של אהרן". למה אלמוג לא נכנס לקאנון, אני שואל, וסומק משיב: "האמת היא שאני לא יודע, יש איזו סוצוליוגיה שאני לא תמיד יכול להבין אותה. אבל אני יצרתי קאנון משלי".
באחד השירים בספר החדש אתה כותב שקינאת "בילדות משכונות העשירים". יש משהו או מישהו שאתה עוד מקנא בו היום?
"יש משהו שנקרא קנאה טובה. קנאה לא חייבת להיות דבר רע, אלא יכולה להיות סוג של מטרה שאתה תולה ומכוון אליה את האקדח המטאפורי שלך. הקנאה שיש לי שמורה ליצירות טובות, שאני מרגיש שחבל שלא אני כתבתי אותן. אבל זה כנראה רק מדרבן אותי".
היחס שלך לשירה השתנה לאורך השנים? יש לך עדיין את אותו רעב?
"הוצאתי פעם אוסף שירים ותחריטים שנקרא 'הבהלה לרעב'. זה שם שהבת שלי שירלי חשבה עליו וזה מאוד התאים לי. ברגע שאאבד את הרעב הזה, כמו שחקני הכדורגל, אתלה את הנעליים. אני חושב שהרעב הוא הקופסה השחורה שמחזיקה כל אמנות. יש סיפורים על פיקאסו בן ה-80 או ה-90, שקם בכל בוקר לצייר מתוך הנחה שאם הוא יצייר הוא לא ימות, או לפחות ידחה את המוות. מבחינתי, בשירה יש את זה כל הזמן".
