עולם הרוק ידע לא מעט גיבורי גיטרה לאורך השנים. אדי ואן היילן, שמת אתמול (ג') מסרטן בגיל 65, היה אחד מהגדולים שבהם. גם מי שלא התחבר לרוק הנפוח שהלהקה שהנהיג יצרה - בעיקר מסוף שנות ה-70 ולאורך שנות ה-80 - לא היה יכול להתעלם ממה שהאיש ידע לעשות עם עשר אצבעות מאוד מהירות על גיטרה אחת. והוא ידע.
בעידן שקדם לוואן היילן, מרבית הגיטריסטים הגדולים נשענו על הבלוז ורק הפכו אותו בהדרגה למהיר וכבד יותר. ואן היילן הכיר כמובן את כל מה שעשו האבות המייסדים, אך הצליח לטעון את המושג "סולו גיטרה" במשמעות חדשה ובעיקר, בצבע חדש. הוא הושפע רבות מאריק קלפטון וסטיב האקט, הגיטריסט של ג'נסיס, שאומנם היה וירטואוז אדיר, אך מעולם לא קיבל יותר מדי קטעי סולו ראוותניים - ההפך מוואן היילן, שמעריצי הלהקה הגיעו במיוחד כדי לשמוע את הגיטרה האימתנית שלו.
היה רוק כבד גם לפניו, אבל כל מי שהקשיב לאלבום מטאל שיצא מאמצע שנות ה-80, התקופה שהז'אנר הפך למצליח, ידע שארוכי השיער שיצרו אותו הקשיבו לא מעט למה שוואן היילן עשה.
בלהקות רוק מתקיים תמיד מתח מסוים בין הסולן לגיטריסט. זה יצר לא מעט מיתולוגיות ולא פעם הוביל לקיצור חיים של להקה שהייתה יכולה למשוך עוד. לא אצל ואן היילן. למרות שהיה לה סולן אדיר וטווסי (דיוויד לי רות') שהוחלף בהמשך בסמי הייגר (אז זה כבר עבד פחות טוב), היא הייתה בעיקר הלהקה של אדי. לא סתם היא נקראה על שמו ועל שם אחיו אלכס שישב מאחורי התופים.
כמעט כל שיר מהתקופה הטובה של ואן היילן הוא בית ספר לגיטרה. מיומנויות נגינה גבוהות יש להרבה נגני אולפן - אך אלו בסופו של דבר לא יותר מטכנאים מוכשרים. גיטריסטים שיצרו צליל מובחן שאפשר לזהות בשניות אפשר למנות על 10 אצבעות. ואן היילן היה אחד מהגדולים שבהם. חזרנו לרגעים הגדולים בקריירה שלו.
Eruption (1978)
אלבום הבכורה של ואן היילן הוא אחד המצליחים בהיסטוריה ונמכר כמו לחמניות חמות. הוא הגיע בדיוק ברגע הנכון, כשהדור הראשון של הלהקות הכבדות (לד זפלין, דיפ פרפל ובלאק סאבת') כבר איבד גובה. בה בעת, הפאנק הסבנטיזי די סלד ממיומנויות נגינה גבוהות, כך שהצעירים שחיפשו גיטרות עם הרבה בשר נפלו על אלבום הבכורה האדיר של ואן היילן שיצא ב-1978, וקיבלו את כל מה שרצו.
Eruption, הקטע השני באלבום, נמשך רק 1:42 דקות, אבל הוא הרגע שבו הגיטרה החשמלית נולדה מחדש - אחרי שלא מעט אנשים כבר טרחו להספיד אותה. ההתחלה נשמעת מבטיחה אבל לא מפילת לסתות. ואן היילן מתחיל את הסולו שלו פחות או יותר באותן גבולות גזרה שג'ימי פייג' או ריצ'י בלקמור פעלו, אבל מהר מאוד הוא מגיע למקום אחר לגמרי בזכות הטאפינג - טכניקה שפיתח והפכה למזוהה ביותר איתו. האצבעות שלו רצות על צוואר הגיטרה - נוגעות, לוחצות, מרפות ומרחפות.
Ice Cream Man (1978)
ואן היילן אולי המציאה את הרוק האמריקני מחדש באלבום הבכורה שלה, אך לקראת סופו היא חזרה למקורות. Ice Cream Man נפתח כתמונת מראה לתשע הרצועות שהופיעו לפניו. הקאבר לשיר הבלוז הוותיק של ג'ון ברים נפתח עם גיטרה אקוסטית, ורק בהמשך נטען במכת חשמל עם סולו אדיר. זה היה הרגע שבו ואן היילן הדגים שגם כשהוא מנגן ברוח הענקים שהאזין להם כנער, הוא מצליח בו זמנית להצדיע להם וגם להכריז שהעולם השתנה ויש שריף חדש בעיירה.
Spanish Fly ( 1979)
האלבום השני של ואן היילן הצליח לשמור על המומנטום שיצר קודמו: שירי רוק קצרים וקליטים יחסית, שירה שחצנית ויחידת בס תופים יעילה. אבל גם כאן הכין ואן היילן הפתעה למאזינים בדמות Spanish Fly - דקה קסומה שבה הוא מנגן על גיטרה קלאסית בסגנון ספרדי, בה הוא מדגים כי גיטריסט גדול צריך לדעת גם לצאת מאזור הנוחות שלו כדי לא להפוך לקלישאה.
Beat It (1982)
עם כל הכבוד לאלבומים המוקדמים של הלהקה, הרגע שבו ואן היילן הפך לגיטריסט מוכר בכל בית היה כשהוזמן לנגן במה שיהפוך לאחד מהלהיטים הגדולים בהיסטוריה - Beat It של מייקל ג'קסון. ואן היילן סיפר בריאיון ל-CNN כי הקליט את הסולו בעקבות בקשה אישית של המפיק קווינסי ג'ונס. לא רק שהוא ניגן כאן סולו אגדי, אלא ממש ישב עם ג'ונס, כדי לשנות את מבנה השיר כך שלתפקיד שלו שם יהיה ערך מוזיקלי אמיתי, ולא רק גימיק שבו ג'קסון מנפנף בכסף שלו כדי לשלם לאחד הגיטריסטים המהירים בעולם. ואן היילן אומנם לא הופיע בקליפ של השיר בגלל עניינים משפטיים, אבל הייתה לו תרומה חשובה להפיכת Thriller לא רק לאלבום הנמכר בהיסטוריה, אלא גם לאחד הרגעים החשובים שבשבירת המחיצות בין הרוק הלבן לפופ השחור.
Drop Dead Legs (1984)
האלבום 1984 שיצא - איך לא - בשנת 1984, היה רגע השיא המסחרי של ואן היילן, ובמידה מסוימת גם סופו של תור הזהב שלה. אולי בהשפעת Beat It, להקת הרוק הכבד נשמעה מעט יותר פופית במטרה להרחיב את הקהל שלה. למרות הקריצה להמונים, היא הצליחה לשמור על הגחלת ומה שוואן היילן עושה בסוף של Drop Dead Legs, כשהוא לוקח פיקוד על השיר, הופך לאחד הרגעים הטובים שלו. "ניגנתי מה שהתחשק לי כמו בג'אז", הסביר פעם גאון הגיטרה על השיר הזה, "כל מיני תווים שגויים פה ושם - אבל זה עבד". ועוד איך עבד.
Jump (1984)
השיר שהיה להיט אייטיז עצום והצליח בענק גם מחוץ לאזורי המטאל האמריקני, התקבל תחילה בהרמת גבה כשוואן היילן הציג אותו לחבריו ללהקה. נדמה שאף אחד מהם לא הבין מה יש לחפש לגיבור גיטרה ליד סינתיסייזרים. כדי להפיג את החשש שלהם הוא הבטיח להם שיהיה גם סולו קלאסי בשיר. הוא קיים בענק.
