דרמות תקופתיות הן האסקפיזם המושלם. למה לברוח להווה כשאפשר לברוח מאות שנים אחורה? למה לפשפש בדילמות של ימינו כשאפשר להתבשם מנימוסים עתיקים, שמלות משגעות ועתירות בד וחוקים חברתיים שזמנם עבר? והנה, שונדה ריימס העניקה למנויי נטפליקס את האסקפיזם המופתי, "ברידג'רטון", בו הצליחה לשלב את הבלינג של המאה ה-19 באנגליה עם קונספטים עכשוויים (מי אמר MeToo#?) ולא חסכה גם בסצינות מיניות בטוב טעם.
"ברידג'רטון" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
כל היופי הזה התאפשר הודות לעובדה שהסדרה מהווה עיבוד לסדרת הספרים של ג'וליה קווין - שם העט של ג'ולי פוטינגר - סופרת בת זמננו שמתמחה בכתיבת רומנים תקופתיים. המשמעות המיידית היא כמובן של"ברידג'רטון" מצפות עוד עונות רבות, משל הייתה "משחקי הכס" של המאה ה-19. קווין עצמה העניקה את ברכתה לפרשנות של ריימס וכריס ואן דוסן (שיצר את הסדרה), וציינה שהעיבוד מדויק למדי. אבל הצופים חדי העין ודאי שמו לב להבדלים בין הספר הראשון, "הדוכס ואני" ובין עלילת הסדרה. הנה ההבדלים הבולטים בין הסדרה לספר(ים), עם ערימת *ספוילרים* נאה, כמובן, שלא תגידו שלא הזהרנו.
נפגשנו כך
אם בסדרה דפני נתקלת בסיימון במסיבה, במהלך הימלטות מהטפרים של נייג'ל ברברוק, בספר מתוארת הפגישה הראשונה שלהם דווקא בחצר הבית. סיימון משוטט בגינה ואז מאזין לשיחה בין ברברוק לדפני. הוא מסתתר ומצותת לה, צופה בדפני הודפת את ברברוק באגרוף ואז בא לעזרתה. בסדרה עצמה, האירוע הזה מתרחש מעט מאוחר יותר. כמו כן, בספר דפני כבר נמצאת בסיבוב השני של החיפושים שלה אחרי בן זוג, ולכן היא עצבנית למדי ולחוצת חיתון. היא לא מוצגת בפני המלכה והאחרונה לא מגדירה אותה כ"יהלום של העונה". ואם להתקדם במהירות לקצה השני של הסדרה - גם סצנת האיחוד של סיימון ודפני בסוף העלילה מעט שונה: בספר דפני נופלת מסוס כדי לשבור את הדיסטנס בינה ובין סיימון, אבל בהפקה של שונדה הסתפקו בריקוד קצר שלה בגשם.
בוא מכות
התחביב הפוטוגני של סיימון, להתאגרף כדי לפרוק את האגרסיות שלו בזמן שהצופים מתענגים על הגוף הפנתרי שלו, הוא תוספת חמודה של הסדרה שלא קיימת בספר כלל. יחד עם זאת לא בלתי סביר שסיימון היה נהנה מהספורט הזה במהלך חייו. בתקופה בה מתרחשת הסדרה, בשנים 1811-1820, ענף האגרוף הבריטי נמצא בשיא הפופולאריות שלו, ואלוף האגרוף באגרופים חשופים בבריטניה היה גם אלוף העולם.
אנתוני ברידג'רטון, תנוח
הדמות של אנתוני, אחיה של דפני, קיבלה בסדרה אפיונים של אח מגונן ושתלטן - אטיטיוד שגם עלה לדפני במחזרים - אבל בספר הוא לגמרי אח חמוד ומשתף פעולה. למעשה דפני וסיימון של הספר אפילו חושפים בפניו את הזוגיות המפוברקת שלהם, והוא מסכים לה בשלושה תנאים: הסוד לא ידלוף, סיימון ודפני לעולם לא יהיו לבד האחד עם השני, והאיום ש"אם אי פעם אתפוס אותך מנשק את היד הארורה שלה ללא מלווה, אני אתלוש לך את הראש". רק אחרי שאנתוני מגלה שכלל מספר שלוש הופר, הוא זועם ומזמין את סיימון לדו קרב.
הציפורים והדבורים
אחת הסצנות הבולטות בסדרה, עתירת סקס ככל שתהיה, היא סצנת הסקס המתרחשת כשדפני מבינה שסיימון משתמש בשיטת המשגל הנסוג ושאין לו שום מגבלה גופנית שתמנע ממנה להיכנס להיריון. בספר סיימון מגיע ערב אחד הביתה שיכור ועייף, ודפני - בואו נקרא לילד בשמו - אונסת אותו. למעשה, תיאור הסצנה הזאת בספרים הוא מזעזע – סיימון לא מודע לחלוטין למה שמתרחש, והעניין עורר דיון ער וזועם בנושא מין בהסכמה בקרב צופים וקוראים באשר הם. בסדרה העניין רוכך מעט – סיימון לא נוצל בהיותו שיכור וחסר הגנה, אלא כשהוא פיכח ולוקח חלק באקט. דפני, אגב, מעולם לא התנצלה בפני סיימון על הניצול - בספר או בסדרה - והסדרה מעולם לא רמזה שמדובר במעשה פסול.
גורלה של מרינה תומפסון
הקרובה-רחוקה של הפת'רינגטונים שזוכה להצלחה מפתיעה בקרב גברי הבון-טון ואז לכלימה בעקבות ההיריון הבלתי רצוי שלה, מוזכרת ברפרוף רק בספר החמישי, והסיפור שלה טרגי למדי. בספריה של קווין, מרינה היא קרובת משפחה רחוקה של הברידג'רטונים וגם אשתו המנוחה של האהוב של אלואיז, פיליפ קריין. תחילה היא הייתה אמורה להינשא לאחיו של פיליפ, שנהרג במלחמה, סבלה מדיכאון וניסתה להתאבד על ידי טביעה באגם. פיליפ הציל אותה אבל אלוהים כנראה התעקש, ומרינה חלתה בקדחת בעקבות ניסיון ההתאבדות ומתה, משאירה אחריה את פיליפ ושני הילדים שלהם. בסדרה קיבלה מרינה תומפסון קו עלילה שונה לגמרי, כשבעקבות ההתעברות על ידי ג'ורג' קריין היא ניסתה להונות את קולין ברידג'רטון כדי שיינשא לה, ובסופו של דבר נישאה לאחיו של ג'ורג' המנוח - נרטיב ששירת את הרצון של היוצרים לכרוך את הסדרה בנושאים כמו סקסיזם, שנאת נשים והתפתחות המין הנשי.
הדמויות החדשות שהביאה הסדרה
כמובן שההבדל הכי בולט בין הסדרה לספרים הוא העובדה שלא היו בני אצולה שחורים במאה ה-19 באנגליה (למעשה, הספר מדגיש שוב ושוב את עיניו הכחולות כקרח של סיימון). אבל מעבר לזה הסדרה המציאה או הרחיבה דמויות קיימות לקווי עלילה שונים. סיינה רוסו, זמרת האופרה ואהובתו האסורה של אנתוני ברידג'רטון, לא קיימת בספר הראשון ולא קיימת כלל באופן שהיא מופיעה בו בסדרה. זמרת אופרה בשם מריה רוסו אומנם מופיעה באחד מספרי ההמשך, והיא אכן מאהבת לשעבר של אנתוני, אבל היא מופיעה רק במספר עמודים מצומצם וכל התפקיד שלה הוא לעורר קנאה באשתו לעתיד של האח לבית ברידג'רטון, קייט.
אליזבת, לפניך
המלכה הקסומה שרלוט, שכל מה שעניין אותה היה בידור טהור ולדעת אם בעלה, המלך ג'ורג' השלישי (ג'יימס פליט), כבר מת, לא הופיעה כלל בספרים ובוודאי שלא הייתה כהת עור. מה שכן, היא התקיימה ועוד איך בחיים עצמם. המלכה שרלוט שלטה באנגליה ואירלנד לצידו של בעלה, המלך ג'ורג', החל מאמצע המאה ה-18 מעל לחמישים שנה ומתה בגיל 74, מבודרת למשעי. כמו כן, אין בספרים שום נסיך יפה תואר שמסחרר את דפני כמו הנסיך האוסטרי הבלונדיני פרדריק; אב משפחת פת'רינגטון מוזכר בספר לעיתים נדירות אם בכלל, וכל קו העלילה שלו, שנוגע להתמכרות להימורים והתרוששות המשפחה, לא קיים.
התופרת דלקרואה, שלזמן מה נחשדה על ידי אלואיז שהיא היא ליידי ויסלדאון, היא אחת הדמויות הבולטות שנעדרה מהספרים. האישה שאוחזת בעסק משלה וגם במערכת יחסים עם בנדיקט ברידג'רטון היא תוספת שקיימת בסדרה בלבד. האישה היחידה שהבן האמצעי של המשפחה חיזר אחריה בספרים הייתה סופי בקט, משרתת וחדרנית. כך שאין לדעת אם בנדיקט עומד להמשיך ולממש את המשיכה שלו לבנות המעמד הנמוך יותר בעתיד או שמדובר בחלופה. ואפרופו בנדיקט, גם החבר הליברלי שלו, מר גרנוויל, שחי את החיים הבוהמים ואוהב גברים, לא קיים בספרים.
