"חמצן" הוא ספר שמבקש שיצמידו לו אזהרת ספוילרים. "רק בפרק האחרון", מודיעה הכריכה האחורית, "בשעת דמדומים על שפת הים, יכולה להצטייר במלואה כל שלשלת האירועים ההרסנית עם הגורלות שנחרצו בה". ספרו השני של אמיר זיו משחזר שרשרת של קלקולים, מכות, פגיעות אישיות – בהליכה ובקפיצה לאחור. הוא מורכב מעשרה פרקים שמתקדמים בסדר הפוך. הפרק הראשון נקרא "10", האחרון "1".
- רוצים לקרוא את הפרק הראשון מ"חמצן"? לחצו כאן
זה רומן רציני מאוד, ובכל זאת הוא מצהיר מהרגע הראשון על היבט משחקי שמארגן את הקריאה. הספירה לאחור תחת הכותרת "חמצן" היא הכנה למרוץ, לפיצוץ, מין אזהרת מסע: מעכשיו הקריאה על אחריותכם. וגם הבטחה: קצב פעימות הלב ישתנה לאורך הקריאה. קחו נשימה עמוקה.
הספר נפתח בסצנה ארוכה של הסתגרות באמבולנס. כמו טריילר שקופץ מיד לאקשן. שמבהיר שתכף נעבור משקט לדרמה, לצעקות וסירנות. נער ונערה, מתנדבים במגן דוד אדום, מתכוננים למשמרת, משחקים ברופא וחולה. אחד מהם משחק עם בלון החמצן. כל אחד מהפרקים הבאים נזרק אחורה, למקום אחר בסיפור, אבל רובם משחזרים את הסצנה הזאת: גבר מול אישה. בדיקת גבולות גופנית ונפשית שניכר בה רצון להירפא ולתקוף. לתבוע בעלות. לנחם.
הגיבורה הראשית של הספר היא גבריות רעילה. גבריות שנלחמת על שמה הטוב והרע. גבריות כמנוע פעולה; כשם קוד לתביעת בעלות קפיטליסטית, השתלטות על השוק ועל הגוף הפרטי. אם ספרו הקודם של זיו, "ארבעה אבות" מ־ 2017, עסק ביחסים בין גברים לילדיהם, באשמה ובאיום שעוברים בין בני משפחה – "חמצן" מתמקד בדמותו של גבר עשיר מאוד בן 70 , תעשיין, מי שנתפס כמייסד של שושלת ואימפריה עסקית. האיש הזה מגלם כמעט באופן מילולי את הרעיון של ספוילר. קלקלן. מי שמזין את סביבתו, את בני משפחתו, ומרעיל אותם. צילו מרחף מעל הדמויות – ויותר נכון כספו, האמביציה שלו. "בקידוש הכוח ובחובה להשתייך למנצחים בכל מחיר", מהרהרת בתו.
זיו משתמש במתח, בהיקסמות, בשמחה לאיד שדמויות כמותו מעוררות - בחיים, בתקשורת, באופרות סבון. הקיסר המוטרף, הנבל, איש הברזל שעולה לגדולה וצונח מטה. מהלך החיים שלו נחשף במנות, בפרקים: נאום של שותפו העסקי מול חדר חגיגי מלא אורחים, חדר חקירות, בית חולים. בדומה לדמויות, שלאורך חייהן צריכות להתאים את עצמן לדרישות שלו, לקצב שלו, לעולם הערכים שלו – נדמה שגם הספר צמוד לעיקרון של יעילות מקסימלית שהוא מקדש.
האם "חמצן" מספק את הסחורה, כשילוב של מותחן ומלודרמה משפחתית? האם הוא מצליח להוציא לפועל את הפיצוץ ואת האצת הנשימה שנרמזים בשם הספר? אני חושב שכן. בוודאי ביחס לגל הנוכחי של פרוזה ישראלית שמתארת את המשפחה ואת יחסי המינים כזירת פשע והיטהרות. יש משהו ייחודי בגישה של זיו ככותב - בשאיפה למשוך אליו קוראים, לייצר ספרות קריאה וזכירה, אבל לרתום את הקריאה לדיון מוסרי. מוצאת חן בעיניי גם הגישה הכמעט־פורמליסטית, שמדגישה את מבנה הספר. ספק כמשחק, ספק כטריק דרמטי, ספק כעיקרון אסתטי.
זיו מטעין כל פרק, כל עימות בין שתי דמויות, בהדף מוסרי ורגשי. לכאורה, אנחנו כבר יודעים מה התוצאה של כל מפגש. כל פרק כבר כולל בתוכו חבטה שהדמויות הפועלות ספגו וכעת הן מתאוששות ממנה או מגיבות עליה (למשל, מהלך הגירושים והבגידה שנבנים בפגישה בין גבר ואישה פרודים). העיקרון הפשוט הזה, יחד עם ההתקדמות בקפיצות אחורה בזמן – יוצרים את הרושם הכפול של הישאבות לתוך האגרוף, ובו בזמן, ניסיון סמלי למנוע את הנזק. לסובב את הגלגל הצידה לפני שהסירנות והאמבולנסים יתחילו להרעיש.
"חמצן" מייצר תחושה מתגברת של מתיחות, של התמודדות, של אי־נחת משולבת בסקרנות. מצד שני, הוא נצמד באופן יבשושי לפעמים למוסכמה של מותחנים פסיכולוגיים ומלודרמות משפחתיות: הדיבוב הפסיכולוגי והרגשי של הדמויות, ובעיקר, השימוש הנדיב בפלאשבקים שנעים מהסצנה החיה לזיכרון מכונן. "היא נזכרה עכשיו בפגישה האיומה". "כעת הרגישה בושה". "היא בזה לעצמה". הנטייה הזאת מוסיפה משקל מיותר לספר, וגם יוצרת לפעמים רושם מכני או מיושן. "המילים של דפני כבר רוקנו הכל מתוכן, והזיכרון החי איבד בן־רגע את ממשותו", כותב זיו. אפשר לומר דבר דומה לגבי הקלות שבה הדמויות מנתחות ומפרשנות את עצמן ברגעים של ערפל ומתח. "איתן הבין ממה היא חוששת. במבט לאחור, ידע לומר שהיעדר הגבולות הוא מה ששבה אותו במשפחה שלה".
אני משער שהנטייה הזאת לא תפריע לקוראות ולקוראים רבים – אבל מבחינתי היא הקהתה משהו מהעוקץ של "חמצן". גם ככה, זיו מוכיח שאפשר לכתוב ספרות מלודרמטית באופן יעיל ומפוקס, אבל לא רובוטי. שאפשר לייצר שילוב נכון בין מניפולציה רגשית ויכולת טכנית כדי לתאר גופים במצבי מתח, תוקפנות והתגוננות. ובעיקר כדי להגיד משהו על המקום הרעיל שתופס בדמיון התרבותי שלנו הארכיטיפ של האבא הגדול, הארכי־פושע והארכי־נאשם – ועל כל האבות הקטנים והממשיים שעומדים בצילו.
