מלחמה מאחדת וממצה את המיטב והמירב מהכוחות המתאחדים. בפרט אם אלו גופים שבימי שגרה מאתגרים זה את זה. לכן היה זה נכון לאחד כבר בימיה הראשונים של מלחמת המפרץ את גלי צה"ל עם קול ישראל לתחנת שידור אחת.
"הגל הפתוח" החל את שידוריו מאולפני קול ישראל בקריה בתל אביב. שני שדרים מנוסים ניווטו את השידור - מיכה פרידמן מגלי צה"ל, וצבי לידר מקול ישראל. אך כשהגיח "נחש צפע" הם הופתעו, נדהמו, נבוכו והשתתקו לכמה שניות (ובשידור, זה זמן ארוך). "נחש צפע" היה שם קוד לירי טילים על מדינת ישראל. בו בלילה הוברר בניגוד לתחזיות שלסדאם חוסיין יש עדיין מספיק טילים המוכנים לירי, ושהצבא העיראקי מטווח את גוש דן. אי לכך הוחלט להעביר את השידורים המשותפים לירושלים. לא שירושלים הייתה מחוץ לתחום הברנש מבגדד, אלא ההנחה הייתה שהיות ובעיר הקודש מצויים גם אתרים המקודשים לאיסלאם הסיכוי לירי טילים עליה נמוך יותר.
השידורים הפיקו 100 אחוז רייטינג. בשלב מסוים, עם עצירת "נשורת הטילים", הבינו בגלי צה"ל שהם הולכים ומאבדים את הייחודיות שלהם ונטמעים בתוך קול ישראל. המסקנה: להיפרד מהר מהתדר המשותף ולשוב מיידית לשפלה.
במצב ענייני זה, נערכה ברשות השידור חשיבה מחדש, איך משמרים את ההצלחה וגורמים לקהל המאזינים להישאר עם קול ישראל. ומכיוון שהמדינה "ננעלה" בשעה חמש בערב, ואין יוצא ואין בא במרחב הציבורי (בפקודת פיקוד העורף), ומכיוון שאזרחי ישראל הסתגרו כל אחד בביתו - מי במקלט ומי בחדר האטום, הציע יואל רקם שהיה אז מנהל התוכניות הקלות לצרף למגיש האקטואליה אמן ידוע (זמר או שחקן) שבשל הנסיבות הושבת מעבודתו, כדי לשוות לשידורי הלילה אופי פחות מכופתר. המתכונת החדשה יצאה לדרך. המגישה שנבחרה הייתה כרמית גיא. כעורך המוזיקלי הייתי אמור לארח את האמן הראשון שנבחר להגיש לצדה של כרמית. הופתעתי ושמחתי מאוד כשהתברר לי שהוא ידיד ותיק שלי. שורשה של אותה ידידות נטוע אי שם בחדר האוכל הקיבוצי.
חיים בחדר האוכל
חדר האוכל העשוי עץ היה לב לבו של הקיבוץ. כל הפעילות החברתית במשך השבוע התרחשה כאן. בין שהייתה זו ישיבה של ועדה מסוימת, ובין שהייתה זו הרצאה או הופעת נגן או זמרת. באין מבנה אחר המיועד להתכנסות תרבותית הכל התנקז לחלל הגדול שבקצהו - המטבח. אך שלושה ימים בשבוע צוינו בו במיוחד: א. במוצאי שבתות התקיימו אסיפות החברים שבמהלכן נערכו ויכוחים רעיוניים, החלטות והצבעות (וישנם כאלו שעדיין סוחבים איתם כעסים מאותן האסיפות); ב. ערבי יום שלישי יוחדו לצפייה בסרטים ממאגר מחלקת הקולנוע בהסתדרות, שאלמה רכזת ועדת התרבות, החליטה - לפי טעמה כמובן - מה ראוי ומה כדאי לנו לראות; ו-ג. לילות "קבלת-שבת" בהם בא לידי ביטוי ה"יחד" כשכל החברים והחברות לבושי חולצות לבנות, ישובים לשולחנות מכוסי מפות לבנות, שרים בצוותא בניצוחה של אלמה - שלא הייתה פנומן מוזיקלי (בלשון המעטה) - שירי שבת בדבקות חסידית. מישהו קרא פיליטון מצחיק שסיכם את השבוע שחלף ולפי סימן, מאלמה כמובן, החלו התורנים להגיש את המנות בארוחה החגיגית.
- טורים נוספים של אברהם זיגמן:
אך היו גם חיים נסתרים בחדר האוכל. הם התקיימו ברווח שבין לוחות הציפוי לקירות העץ העבש. כאן ב"ממלכת הרקב" התנהלו החיים בכוחניות ובהישרדות. נמלים שחגגו על פירורי מזון נלכדו בקורי עכבישים ועכבישים שבעים שימשו טרף לשממיות. מכאן פשטו המקקים על מחסן הפרודוקטים, ועל העכברים והחולדות השמנות אין צורך להרחיב את הדיבור, מספיק להפעיל את הדמיון כדי לדמות כיצד נראה ונשמע המקום בחושך.
בשל ריבוי אוכלוסיית החברים, ועל רקע עליבותו של חדר האוכל, החליטה אלמה שזהו זה ודי. את ארוחת ליל ראש השנה הבא עלינו לטובה נערוך לשם שינוי דווקא בחדר האוכל החדש ההולך ונבנה. לא עזרו ניסיונות השכנוע שישנם עדיין פיגומים באתר הבנייה ומדובר בסכנת נפשות, שאין טיח על הקירות וזה לא נעים לעיניים, שאין מרצפות ואפשר ליפול ולרסק איברים, שאין חשמל והתאורה תהיה דלה, שהכל פרוץ כי אין חלונות, אז לך דבר אל עצים ואל אבנים. כשאלמה מחליטה להרים פרויקט אפילו דין התנועה לא יעזור. אומרים שאריק שרון היה "בולדוזר", אבל לעומת המרץ, הנחישות והעקשנות של אלמה, אריק שרון היה אולי "בימבה" לילדים עד גיל שלוש.
ובכן, יש מקום. עכשיו צריך לדאוג לתוכנית האמנותית. כמה שניסיתי לא להיתקל באלמה באותו הקיץ בשבילי הקיבוץ, כמה שדאגתי להפצת דיסאינפורמציה על מקומי האמיתי, לבסוף היא תפסה אותי במרפאה. בתפקידה כסייעת לרופא השיניים היא גחנה מעליי יחד עם הדוקטור, ובמצב המאיים של שניים נגד אחד (זה לא כוחות) ותחת השפעת זריקה משתקת ופה מנופח לא היה לי שום סיכוי להתנגד, וכך נכנעתי ל"תרבותניקית" כשבידה הבטחה ממני לשיר שיר חדש לכבוד השנה החדשה בצמד עם מרים ג'.
לבקשתי העבירה לי מירה מאיר מילים של שיר שנכתב לא מכבר וכותרתו "גשם ראשון", אבל מיד הסתייגה והבהירה ש"הטקסט כבר נמסר למישהו מלהקת הנח"ל שלום חנוך שמו, וזכות הראשונים שייכת לו". הערכתי את הגינותה ובכל זאת הלחנתי את השיר וההצלחה בחדר האוכל "הרבע גמור" הייתה מרובה. עובדה, למחרת החג החברים שעל הדשא שרו את השיר ואפילו בקולות.
באותו השבוע הייתי בתל אביב וניצלתי את ההזדמנות כדי לקנות תקליט חדש. בעודי מעיין ברשימת השירים שעל גבי העטיפה, קלטתי בין ההמונים ברחוב פנים מוכרות. הוא מתקרב ואני מנסה להיזכר מאיפה אנחנו מכירים. אני כבר די קרוב אליו כדי להבחין בפאות לחיים ארוכות, עיניים צרות, חולצת גופייה או גופייה שמתחפשת לחולצה, מכנסי ג'ינס לבנים וחגורה הדוקה היטב שמבליטה את גופו האתלטי - ממש פרסומת לבריאות. שתי רצועות משתלשלות מכתפו השמאלית מחוברות לתיק שמשמש כארנק (זו הייתה האופנה הגברית אז) ובנעלי בד הוא מהלך בקלילות. "הולך בלועזית" כפי שהגדיר אותו יוסי צמח, במאי "שלישיית גשר הירקון". עכשיו אנחנו ממש זה מול זה. "אתה בני אמדורסקי?!" אני ספק שואל ספק קובע, "כן," הוא עונה בבס המרשים שלו, שמתערבב ברעשי הרחוב.
4 צפייה בגלריה
בני אמדורסקי, באלדי אולייר, ישראל גוריון ופאקו איבנז במופע לציון 50 שנה למלחמת האזרחים בספרד
(צילום: מיכאל קרמר)
ופתאום אני קולט שעומד מולי ב"לייב" מישהו שאני רגיל לראות במרחק-קהל מהבמה. מתוך התרגשות התחלתי לדבר בקצב של "עשרים כדורים בשנייה". האמת? בדיעבד התפלאתי על עצמי איך העזתי בכלל להגיד לו שיש לי שיר בשבילו שכתבתי עם מירה. ובני, בקול שנשמע בדיוק כמו ברדיו, אמר בחביבות שבדרכו לירושלים הוא יכנס אלינו לשמוע את השיר.
גם כשהגעתי מתל אביב לחדרי השקט בקיבוץ לאחר שמרוב התרגשות לא הרגשתי איך הדרך התארכה בגלל העומס והפקקים, עדיין לא נרגעתי. וכשכולי בהיי וגאה בעצמי רצתי לספר למירה על הפגישה המקרית וש"בני אמר שיבוא לשמוע את השיר". מירה הסתכלה עלי במבט מלא אמפתיה ואמרה בפשטות: "עבד עליך". ובאחת הוציאה לי את האוויר מהחזה. "עבד עבד", אמרתי מאוכזב ונחתתי על קרקע המציאות. לפני שנרדמתי, חשבתי ביני לבין עצמי, מה היה קורה אם אליי היה ניגש ברחוב הראשי של הכרך הגדול בחור הזוי שנראה מוזר ומציע לי שיר? בטח הייתי מתעלם ממנו. נו, אם כך עוד יצאתי מורווח, שכן בני התייחס אליי, הוא ענה לי.
במאמר מוסגר: ההיכרות של מירה מאיר עם בני אמדורסקי הייתה רבת שנים ונוספו קשרים על רקע מקצועי. בני מלבד היותו זמר, מפיק, מסעדן, מתפעל מועדון, ניסה לקדם כותבים/פזמונאים באמצעות הוצאה לאור שייסד ובתחילה היו חתומים אצלו שניים; מירה מאיר מנחשון, וחייל צעיר ממשמרות - שלום חנוך.
באותה השבת שובצתי לתורנות שטיפת כלים. אחת לכמה שבועות חייב החבר, כל אחד בתורו, לסייע למאמץ המשקי. ניקוי הצלחות, הכוסות, הסכו"ם ובמיוחד סירי האלומיניום הגדולים שהתבשלו בהם מאכלי השבת נשטפו ידנית. מי חשב אז על מכונה? אפילו בדמיון זה נראה מופרך. וכך, תוך כדי החלפת המים באחד מכיורי הפלסטיק הניידים, כשברקע רעשי המטבח והמולת חדר האוכל, אני שומע שקוראים בשמי. וכשאני נפנה אומרים לי ש"מישהו מפורסם מחפש אותך." "אותי? מישהו מפורסם?" הצצתי מבעד לחרכי החלון, וזה לא יתכן, לא, אנ'לא מאמין. בני אמדורסקי עם חברה! (בני אמדורסקי אף פעם לא לבד, או שהוא עם חברה, או שהוא עם... חברה). השתחררתי מהסכו"ם ויצאתי אליהם נרגש כמו ברחוב התל אביבי, מניח למים להמשיך לזרום ולהציף את הרצפה שהפכה למחליקה. והוא, חגיגי, שבתי, נינוח, נראה אחרת מכפי שנפגשנו. חולצת משי ירוקה, מכנסיים שחורים, נעליים מצוחצחות. חברתו מקושטת בתכשיטים, מבושמת, לבושה במיטב בגדי האופנה. ואני, בבגדי עבודה, מדיף ריח זיעה, כלור וסבון. וכשרציתי ללחוץ ידיים, רק אז שמתי לב שכפפות הגומי עדיין דבוקות לידי. התנצלתי על קבלת הפנים וביקשתי מהתורן השני להמשיך לבדו (על ערבות הדדית שמעת?) ועלינו לחדרה של מירה.
כמו גשם זלעפות ביום קציר, או כמו יום חמסין באנטרקטיקה, רק בדימויים אלו אפשר לתאר את השתוממותה של מירה, וגם הם רק קמצוץ מיכולת הביטוי להבעת פניה המופתעים. לזכותה ייאמר שמיד התעשתה ו"תכנסו, תכנסו" ומיד הגישה ביסקוויטים וופלים מ"ההספקה הקטנה" של השבוע שעבר (העוגות הרציניות יגיעו אחר כך), ו"מה תשתו?", והוציאה כמה סוגי יין מהמנזר השכן כדי שבני יחווה את דעתו עליהם. בעודי רץ להביא את הגיטרה הספיק בני לחוות את דעתו על שלושת רבעי בקבוק קוניאק. "עכשיו אפשר לשיר", הכריז. ואני שר: "גשם ראשון הוא מרקיד את נמנום יום הקיץ", והקול יוצא רועד, הפיקה בגרון תקועה, בלוטות הרוק שובתות משום מה, ויד שמאל מפספסת אקורד אחד או שניים. אבל סך הכל עבר בסדר, אפילו יותר מבסדר. ובני הבטיח להקליט את השיר בקולו ובעיבודו של אלכס וייס לפרויקט של קול ישראל.
בלילה בו שודר השיר לראשונה לא רק אני הייתי דרוך, כמעט בכל חדר בקיבוץ הורגש המתח, ורוב מקלטי הרדיו במשק התכווננו "על המילימטר" לרשת ב'. הסרט במכשיר ההקלטה של "ועדת תרבות" נעצר בדיוק בנקודה והמקליט עמד בהיכון עם האצבע על הכפתור. בחדרים בהם ההאזנה הייתה קבוצתית נשמר השקט עד הקצה, כולם חשו שרגע היסטורי עומד להתרחש. משהו משלך, שנוצר בד' האמות הפרטיות של החדר שלך, שאך לפני מספר חודשים היה שייך רק לך ולחברים על הדשא, עומד להיוולד ולקבל חיים חדשים. ואז הקריין מודיע ברשמיות את שם השיר ושמות המחברים והמבצע. הפסקה מקרית של כמה שניות בשידור מגבירה את תקתוקי הלב, תקלה? ישודר או לא ישודר? ולצלילי הפתיחה של הוויברפון המדמה את טיפות היורה, אני נושם נשימה עמוקה לרווחה והשיר "גשם-ראשון", שירי הראשון, יוצא לאוויר העולם.
וויסקי ומלחמה
הידידות בין בני אמדורסקי וביני הייתה ידידות נטו, חפה מכל מיני מניירות. היא לא הייתה על בסיס עסקי של תן וקח. לולא הייתי חושש שיאמרו שאני מדבר בשפה גבוהה, בקלישאות או מתיימר להתעסק בפסיכולוגיה הייתי קורא לזה "ידידות נפש". אחת לכמה חודשים כשהייתי מגיע מהקיבוץ לעיר הגדולה הייתי נוחת בביתו של בני בלא הודעה מראש, ואפילו בלי לטלפן. והוא תמיד, בין אם היה באמצע פגישה או חזרה, או סתם שיחה, היה מקבל אותי בחמימות ("תפאדל כנס"). וכך הזדמן לי לראות את ה"שלושרים" בהתהוותם, או להיות נוכח בהכנות של ה"דודאים" להקלטות חדשות, או לראות את הצמד בהופעה. ואם עבר פרק זמן ארוך מאז שהתראינו לאחרונה, הרי בפגישה המחודשת לחיצת היד וטפיחה על השכם מחקה כליל את הזמן האבוד וכאילו נפגשנו אתמול. וכך בדיוק הרגשנו כשנפגשנו באולפן קול ישראל ב"מלחמת המפרץ".
למנהלים לא היו ציפיות גדולות מהתוכנית שעמדו להגיש כרמית גיא ובני אמדורסקי. אולי משום שהיה זה פורמט חדש שאף פעם לא נוסה ואולי בגלל הרושם שנשאר עדיין משידורי ה"גל הפתוח" עם גלי צה"ל. להגדיר את השידור שהחל בשמונה בלילה כ"נחמד" זה היה בעצם להגיד בינוני ומטה. עד שנשלף הנשק הסודי.
"וואלה זיגמן, יודע צדיק נפש בהמתו", אמר בני ועיניו ברקו כששלפתי את בקבוק הוויסקי. מיהרתי להוציא כוסיות פלסטיק קטנות, ובני: "מה זה אנחנו נמצאים במרפאת זמנהוף? תביא כוסות!" איזו יד נעלמה של אחד מהנוכחים הרבים באולפן דחף כוס גדולה, הוויסקי נמזג, ומאותו הרגע השידור קיבל תפנית ונסק מעלה מעלה. בני העלה את חבריו לראיונות, השירים קלחו בקצב, ובאולפן ריחפו ויברציות של התעלות שכל מאזין חש בהם. הרף שהצבנו באותו הלילה לסוג זה של תוכניות היה כל כך גבוה ששום מגיש-אמן כבר לא עבר אותו.
גם בתום השידור נמשכה האווירה המיוחדת של ידידות וחברות אמת והוקרנה על כל באי האולפן שיצאו כל איש ואיש ללילו. ובני התל אביבי הלך לדרכו להמחיש לחברתו הצעירה את השראת השכונה בה גדל ואת סמטאות ירושלים העיר ששום "נחש צפע" לא יכול לה.
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.
