ילדים וכלבים גונבים את ההצגה. עם כל הכבוד לרוח הצעירה ששורה על ערוץ כאן, אני לא רואה אותם מעלים מהדורה של "סליחה על השאלה" עם כלבים. אבל הנה, "סליחה על השאלה - ילדים" עלתה אתמול (א') למסך הקטן (ולפני כמה ימים לדיגיטל של כאן חינוכית 23) והיא בהחלט עומדת בסטנדרט של תוכנית האם.
בתור בוגרים אנחנו נוטים להיות מוקסמים מילדים שמתפעלים את העולם ומגיבים אליו כמו מבוגרים. גם הפרומו לגרסת הילדים מבטיח שהם עונים כמו מבוגרים, אבל תרשו לי להתעקש - הילדים ב"סליחה על השאלה" עונים כמו ילדים, וזה מה שמעניק לעונה הזו (לפחות לפרק הראשון) את כרטיס הפרי-וואיי אל הלב של הצופה.
הצצה ל"סליחה על השאלה ילדים"
(באדיבות כאן)
הסגנון אותו סגנון – ההגשה הרזה והלא דרמטית – שעבד כל כך טוב עם אנשים מבוגרים, כאילו נוצר עבור ילדים. רובם אמנם כבר נושקים לגילאים של נערים מתבגרים אבל עדיין קל להם יותר להשיל מעצמם מסיכות והתניות וכשמישהו בצד השני של המצלמה שואל אותם שאלות ישירות הם עונים עליהן באותה ישירות ילדית. ונכון, ילדים בגילאים האלה כבר שולבו בפרקים שונים של "סליחה על השאלה" אבל הייחוד של העונה הזו הוא לא רק בכנות ובאותנטיות שילדים מביאים איתם אלא גם בעובדה הפשוטה שילדים הם השגרירים הכי טובים של תקופת הילדות: אפשר לשאול מבוגר איך הוא הרגיש בתור ילד, אבל הרבה יותר מעניין לשאול ילד איך הוא מרגיש עכשיו.
הדור שקדם לדור הזה, ובטח הדור הנוכחי, הוא דור שעשה היכרות עמוקה עם העדשה הרבה לפני שהתייצב מול מצלמות הטלוויזיה. כל שתי דקות בערך נבראת אפליקציה חדשה שמעודדת אותם לתקשר עם העולם באמצעות סלפי או וידאו של עצמם והיומיום שלהם מתועד לעייפה. אלה ילדים שיודעים איך הם נראים ונשמעים מהצד השני של העדשה. ולמרות זאת, "סליחה על השאלה ילדים" הצליחה לעקוף במידה רבה (לא לחלוטין, אבל בהחלט באופן מרשים) את המניירות שנובעות מסגנון החיים הזה ולנקות את המרואיינים שלה מגינוני האינסטוש והטיקטוק.
הפרק הראשון בעונה (בת 15 פרקים) עוסק באחים לבעלי צרכים מיוחדים, מעורר מצד אחד התפעלות נוכח ההתמודדות של המרואיינים עם הסיטואציה ומצד שני מכמיר את הלב, כששאלות לא פשוטות ("האם ההורים שלך נותנים לו יותר תשומת לב מאשר לך?") מובילות לתשובות לא פשוטות. אפילו המחוות הקטנות בסוף הפרק (המרואיין החמוד שהציע לנקות את האולפן מהניירת) משלימות את החיבור של הצופה לילדים שעונים על השאלות ומשאירות אותו עם לב פעור לרווחה.
הפרקים קצרים יותר מאלו של המבוגרים (כל אחד מהם אורך כ-15 דקות בממוצע), כנראה מתוך מחשבה שילדים, קהל היעד של המהדורה הזו, הם בעלי קשב קצר יותר. אבל כמי שהתחילה את הפרק הקצרצר הזה כאדם בוגר ויצאה ממנו בצד השני כשלולית, אני יוצאת בקריאה נרגשת: בימי קורונה מבודדים, כשאנחנו כמהים יותר מתמיד לקרבה אנושית, פרקים ארוכים של "סליחה על השאלה", לא משנה מאיזה גיל, אינם מותרות.
