בסוף השבוע מגיעה למסך העונה השנייה של "המנדלוריאן", סדרת המדע בדיוני/הרפתקאות הנפלאה שמתרחשת ביקום של "מלחמת הכוכבים", הנכס הגדול והמדובר ביותר של שירות הסטרימינג דיסני פלוס, היהלום שבכתר. אבל פרט לכל המחמאות הללו - ומחמאות נוספות להן זכתה הסדרה מאז עלתה בנובמבר 2019, כמו גם לגדודים של מעריצים - ישנן עוד שתיים, שידרשו הסבר: "המנדלוריאן" היא היצירה הכי פחות "מלחמת-הכוכבים"ית בקאנון של זיכיון שהחל ב-1977, והיא כנראה היחידה שיכולה להציל אותו מעצמו.
תחילה, בואו נידרש לעניין הזה של "להציל אותו מעצמו". כי את מה בדיוק צריך להציל? הרי שלושת סרטי הטרילוגיה החדשה בסדרה, זו שהופקה על ידי דיסני לאחר שרכשה את לוקאספילם מג'ורג' לוקאס ב-2012 (ואיתה את כל הזכויות לזיכיון), הרוויחו הון עתק. הראשון מתוכם, "הכוח מתעורר", הוא הסרט הרביעי המצליח בכל הזמנים, והסרט הרווחי ביותר אי פעם בארצות הברית עם יותר מ-936 מיליון דולר. שלושתם יחד – "הכוח מתעורר", "אחרוני הג'דיי" ו"עלייתו של סקייווקר" – גרפו יחד כמעט חמישה מיליארד דולר מסביב לעולם. והיה גם את "רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים", סרט ה-Stand Alone הראשון בסדרת "מלחמת הכוכבים" שיצא בשלהי 2016 והוסיף לסכום העצום הזה יותר ממיליארד דולר בזכות עצמו (היה עוד סרט, אבל נגיע אליו). והמספרים הללו הם רק מקופות הקולנוע. ממכירת צעצועים, משחקי מחשב וקונסולה, מוצרים נלווים ושאר אלפי רבדי המרצ'נדייז, דיסני הרוויחה עוד מיליארדים רבים. את ארבעת ומשהו מיליארד הדולרים ששילמה על לוקאספילם היא החזירה שוב ושוב, ואז שוב. אז מה בדיוק יש להציל פה?
ובכן, מה שיש להציל זה את העתיד. בדצמבר 2015, כשיצא "הכוח מתעורר", ההצלחה הקופתית העצומה לה זכה הסרט לא מנעה ממבקריו לטעון שהוא מדגים בעיקר את השעבוד של יוצר הסרט ג'יי ג'יי אברהמס לטרילוגיית סרטי "מלחמת הכוכבים" המקורית. את ממדי ההצלחה של הסרט ניתן לייחס לבאזז העצום שאפף אותו – באזז שמן הסתם נבע מהמעמד המיתי של הטרילוגיה המקורית, ומהסטטוס הנלווה של "מלחמת הכוכבים" כתופעת תרבות בינלאומית. "אחרוני הג'דיי" מ-2017, בבימויו של ריאן ג'ונסון (ובהפקת שותפו, רם ברגמן הישראלי), כבר פרץ את סכר הביקורת ויצר מרמור עז בקרב רבים מהמעריצים, שנתנו לו ציונים מעליבים באתרי שקלול הביקורות. גם ברמת הקופות, ולמרות המספרים העדיין-אסטרונומיים, ניכרה החולשה: "אחרוני הג'דיי" הרוויח 734 מיליון דולר פחות מ"הכוח מתעורר".
"עלייתו של סקייווקר", שיצא שנתיים אחר כך ואמור היה להיות אקורד הסיום המפואר של הטרילוגיה החדשה, הרוויח 260 מיליון דולר פחות מקודמו. וגם ברמת הביקורות, "סקייווקר" הותיר טעם מר. באתר Rotten Tomatoes זכה הסרט לציון מעליב של 51 אחוזים - מרחק גלקסיה מקודמיו לטרילוגיה שהתחילה בבום, והסתיימה בקול ענות חלושה.
ובכל זאת, למרות האכזבה החלקית מרף ההכנסות היורד ולמרות המעריצים שהלכו והפכו לקולניים יותר בנוגע לאכזבתם, הסכומים הללו עדיין מצדיקים את קיומו של הזיכיון. ובדיוק בגלל זה הגיע הזמן שנדבר על הכישלון האמיתי, הגדול ביותר של "מלחמת הכוכבים" בעידן החדש שלו – ובעצם הגדול ביותר בכל 43 שנות קיומו: "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", סרט ה-Stand Alone השני בזיכיון שיצא ב-2018 וביקש לתאר את מקורותיו של האן סולו, אותו הפך האריסון פורד לאייקון בטרילוגיה המקורית (אלדן ארנרייך, אפילו לא חיקוי חיוור, גילם אותו בסרט החדש).
"סולו", שעל פי הדיווחים עלה צפונה מ-300 מיליון דולר, זכה לביקורות פושרות במקרה הטוב והרוויח בקופות הקולנוע העולמיות סכום של כ-393 מיליון דולר. לכאורה נרשם פה רווח, אבל רק לכאורה מאחר ועל פי השיטה ההוליוודית – המשקללת את עלויות ההפקה, השיווק וההפצה – בלוקבאסטר מסוג כזה צריך להרוויח לפחות פי 2.5 מעלותו על מנת להצדיק את עצמו. אפילו לא כדי לרשום רווח, אלא רק כדי להחזיר את ההשקעה. כך ש"סולו" נרשם ככישלון ענקי, עליו הפסידה דיסני יותר מ-50 מיליון דולר (ולפי חלק מהמקורות, יותר מ-80 מיליון).
אבל אפילו יותר מההפסד הכספי הצורב, "סולו" היווה סיבה לדאגה עבור דיסני. הוא הוכיח שגם הזיכיון המפלצתי הזה, בו השקיעה החברה מאות רבות של מיליונים בעלויות הפקה ושיווק, פגיע. שלושת סרטי הטרילוגיה אומנם הרוויחו המון כסף, אבל את הסכומים הללו ניתן כאמור לייחס לבאזז ולנאמנות של המעריצים הוותיקים. "סולו", שהיווה ניסיון השתרשות נוסף של הזיכיון אחרי "רוג אחת", המחיש שייתכן והבסיס פשוט רעוע מדי.
במקביל, במהלך כל התקופה הזאת הפציעו ברשת שלל דיווחים על הבעיות שמאחורי הקלעים. תחילה, היה זה הבמאי הצעיר ג'וש טראנק שפוטר מהסרט שתכננה דיסני להפיק אודות צייד הראשים בובה פט, בשל כישלון סרטו "ארבעת המופלאים" ודיווחים על אופיו הבעייתי. אחר כך היה זה הבמאי גארת' אדוארדס שנדחק מהשלמת צילומי "רוג אחת" אותו ביים, בעוד שדיסני מביאה יוצר אחר, הבמאי והתסריטאי טוני גילרוי, לכתוב סצנות חדשות ולצלמן. בהמשך, במהלך סופר מתוקשר, היו אלו צמד הבמאים פיל לורד וכריס מילר ("רחוב ג'אמפ 21", "סרט לגו") שפוטרו, עמוק לתוך צילומי "סולו", והוחלפו בבמאי רון האוורד. הסיבה? הטון ההומוריסטי שהביאו לורד ומילר לפרויקט, והתנגדותה של קת'לין קנדי – מנהלת חטיבת לוקאספילם בדיסני – לגישה שלהם. זה לא נגמר שם: ב-2017 הצהירה לוקאספילם שקולין טרוורו, במאי "עולם היורה" שאמור היה לביים את "עלייתו של סקייווקר", לא יביים את הסרט ובמקומו הובא ג'יי ג'יי אברהמס, שהוביל את "הכוח מתעורר" להצלחה גדולה. שנתיים אחר כך, היו אלו הצמד דיוויד בניוף ודי.בי ווייס ("משחקי הכס") שנטשו את התוכנית הגרנדיוזית לכתוב ולביים שלושה סרטים נוספים בסדרה.
צרות בצרורות, בקיצור. ולא בכדי, שכן מדובר בעסק של מיליארדים רבים, כאמור, וחוסר הנכונות של לוקאספילם-דיסני לקחת סיכונים הוא מובן. אבל הבעיות בזיכיון של "מלחמת הכוכבים" עמוקות יותר מהממון הרב שעולים התכנים שבו, והממון הרב שהם מייצרים. בניגוד למארוול, חטיבה נוספת של דיסני שרושמת אינספור הצלחות ונהנית משקט תעשייתי, ל"מלחמת הכוכבים" אין את קווין פייגי. פייגי, הבוס היצירתי של מארוול, הוא מפקח העל של ההפקות הנעשות במסגרתה - אבל התרומה שלו היא אמנותית, בעיקרה; הוא שומר על הטון והרוח של סרטי הזיכיון, מקנה להם את האופי המשותף והמטרה המשותפת.
קת'לין קנדי, לעומתו, לא נהנית ממעוף יצירתי רב. המפיקה הוותיקה, שהחלה כעוזרת של סטיבן ספילברג, הפכה למפיקה הצמודה שלו יחד עם בעלה והתקדמה לאורך השנים עד למעמדה הרם הנוכחי, לא מגיעה ממקום של יצירה, אלא ממקום פרוצדוריאלי-לוגיסטי-פיננסי. היא אשת חזון כלכלי, לא אמנותי, וזה ניכר באופי של הזיכיון שהיא מנהלת ואף ומאיים על עתידו, שכן עכשיו, עם סיומה של הטרילוגיה החדשה ועם הפנים אל העתיד, לא נותר אלא לתהות איזה מין עתיד זה הולך להיות; מה עוד יש ליקום של "מלחמת הכוכבים" להציע לצופים, והאם - שלא כמו שלושת סרטי הטרילוגיה החדשה - יהיה זה משהו שאפשר לבנות עליו, להבדיל ממשהו שבונה על תהילת עבר.
סדרה שיודעת בדיוק מה היא - ולא מעוניינת להיות שום דבר מעבר לזה
וכאן אנו מגיעים ל"המנדלוריאן", ולישועה הגדולה המתגלמת בו. בואו נחזור רגע להתחלה ולהכרזה שלנו על כך ש"המנדלוריאן" היא היצירה הכי פחות "מלחמת-הכוכבים"ית בקאנון של הזיכיון. מה אין בה שיש באחרות? ובכן, אין בה ג'דיי, אין בה אף דמות שהכרנו בעבר ביצירות המסונפות לזיכיון ואין בה את הפאתוס. זאת אומרת, יש בה פאתוס – אבל לא את אותו הפאתוס המשותף לכל סרטי הסדרה, של מאבק בין כוחות האופל לכוחות האור, הקרבה אישית וגורל גדול מהחיים. ייתכן שחלק מהאלמנטים הללו או כולם מתגלמים ב"המנדלוריאן", אבל הסדרה מסרבת לעשות מהם ביג דיל, ומעדיפה להתמקד במה שדומה כי סרטי הסדרה כבר שכחו: לספר סיפור טוב, ולספר אותו טוב.
"המנדלוריאן", עונה 2 - טריילר
(דיסני פלוס)
הנכס הבולט ביותר של "המנדלוריאן" הוא קנה המידה שלה, והמיקוד. ביחס לסרטי הסדרה האפיים מדובר בסיפור קטן, קטנטן אפילו, העוקב אחר צייד ראשים מכת אגדית של ציידי ראשים מובחרים – "המנדלוריאן" הוא כינויו, ומגלם אותו פדרו פסקל ("משחקי הכס", "נרקוס") – הבוחר להציל את אחד ממטרותיו: יצור קטנטן ומתוק בטירוף שהפך לאייקון תרבות כמעט ברגע הופעתו, וזכה לשם "בייבי יודה". כעת, כשפלגים משוטטים מהאימפריה המרושעת בעקבותיו (הסיפור מתרחש בתקופה שבין סוף סרטי הטרילוגיה המקורית לבין תחילת הסיפור של הטרילוגיה החדשה), מנדו ובייבי יודה משייטים ברחבי הגלקסיה, תרים אחר מפלט, מוצאים בעלי ברית ואויבים, ובמהלך הדרך יוצרים זה עם זה חיבור מיוחד ומשובב. וזהו. זה הכול, נקי ובהיר ובעיקר מהודק – שוב, ביחס לסרטי הסדרה העמוסים והדחוסים עד קצותיהם בקווי עלילה משניים ודמויות לא נחוצות. "המנדלוריאן" היא סדרה שיודעת בדיוק מה היא, ולא מעוניינת להיות שום דבר מעבר לזה. והקרדיט על המיקוד הזה מגיע ליוצרה, ג'ון פאברו.
פאברו, שחקן חינני (שמגלם את האפי, עוזרו של איירון מן/טוני סטארק בסרטי מארוול) ובמאי מחונן ("איירון מן" וצמד עיבודי הלייב אקשן ל"ספר הג'ונגל" ו"מלך האריות"), הוא מעריץ ותיק של "מלחמת הכוכבים", שביקש ב"המנדלוריאן" לשחזר את מה שכל כך עשה לו את זה כשהיה ילד וצפה לראשונה בסרטיו של לוקאס. כך, הסדרה שלו משחזרת נאמנה את התחושה המחוספסת, הפיזית (להבדיל מהדיגיטלית) שנלוותה לטרילוגיה המקורית. "המנדלוריאן" כולה נראית כמו החלק הראשון של "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" מ-1977, המתרחש בכוכב המדברי והמאובק טטואין.
יש דגש על אסתטיקה ריאליסטית, אבל מה שבאמת מעניק לסדרה את האפיל שלה היא הבחירה של פאברו להעניק לסיפור אופי של מערבון עם אלמנטים מיתיים. מנדו הוא גיבור קלינט איסטוודי, אקדוחן קשוח ומסתורי ללא שם הפועל באזור ספר שכוח אל, ומגלה להפתעתו – ולמרבה העונג של הצופים – שיש לו לב זהב, ושזה מעמיד אותו בסכנה. גם הלוקיישנים בהם מתרחשת הסדרה מהדהדים את הבחירה הז'אנרית שלה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, וכך גם נעימת הנושא הנפלאה שהלחין לודוויג גוראנסון, שקורצת בבירור למערבוני הספגטי של סרג'ו לאונה ומרעיו.
מעבר לכך, הפורמט הטלוויזיוני מאפשר את רוחב היריעה העלילתי הנדרש, להבדיל מסרטי הטרילוגיה החדשה שהתארכו כולם עד אין קץ ובכל זאת היו דחוסים להפליא בדמויות וקווי עלילה. המעבר למסך הקטן מהווה מהפכה של ממש עבור הפורמט של היצירות השייכות לזיכיון "מלחמת הכוכבים", שאומנם הוכיח בעבר (בסדרות האנימציה "מלחמות המשובטים" ו"מלחמת הכוכבים: מורדים") שהוא מסוגל להתפרס בכיוונים הללו – אבל מעולם לא בלייב אקשן. ואם החבר'ה בלוקאספילם ישכילו ללמוד משהו מההצלחה של "המנדלוריאן", ובעיקר ממה שגורם להצלחה הזו, המהפכה הזו עוד עלולה לבשר על עתיד חדש לזיכיון. לא בהכרח על המסך הקטן, אבל עם הטמעת הלקחים מההרפתקה המפוקפקת של הטרילוגיה החדשה, כפי שזו נוהלה בחמש השנים האחרונות.
האימפקט התרבותי העצום של "מלחמת הכוכבים" לא חייב להמשיך ולהתבטא בדמויות ובגיבורים שכבר פגשנו והכרנו בעבר, או כאלה שאינם אלא השתקפות שלהם. אם כך ימשיך הזיכיון להתנהל - לא מצפה לו עתיד מבטיח במיוחד. כדי להמשיך ולשגשג, העולם שברא ג'ורג' לוקאס צריך להוות כר שעליו בונים סיפורים חדשים המכירים לנו גיבורים חדשים, כי את הסיפור המקורי כבר שמענו, ואז שוב, ואז שוב. וכך יוצא שבאופן סימבולי משהו, "המנדלוריאן" מהווה תקווה חדשה. הראשונה מאז 1977.
