"השומרים", הדור הבא?
שנתיים אחרי שהודיע על פרישה מעולם הקומיקס, אלן מור, יוצרם של ספרי הקומיקס המופתיים "השומרים" ו"וי פור ונדטה", חוזר ובגדול. אבל הפעם, בפרוזה. מור בן ה-67 הודיע שחתם על עסקה שמנמנה (שש ספרות, תודה ששאלתם) במסגרתה יפרסם חמישה כרכי פנטזיה חדשים, המוגדרים מראש כ"פורצי דרך" ו"רבי חשיבות" עוד לפני שראו אור. הספרים יתפרסמו בהוצאת "בלומסברי" (ששיחקה אותה לפני כ-20 שנה כשהחליטה, בניגוד לכל השאר, לפרסם את סדרת ספרי "הארי פוטר"). אחד הפרויקטים ייקרא Illuminations (בתרגום חופשי, "הארות" או "מאורות") ויתרחש בעולם פוסט-אפוקליפטי. הפרויקט האחר ייקרא Long London (נאמר, "לונדון הארוכה") וינוע בין לונדון של שנת 1949 לגרסה דמיונית ומופרעת של העיר, שבה רצח, קסם וטירוף משתלבים זה בזה. בהוצאה אמרו ש"אלן מור הוא פשוט אגדה, והיה תענוג להקשיב לו משוחח על היצירות השאפתניות שלו". נשמע כיף, לא? ואם מור יצליח לשחזר את הברק של ספרי הקומיקס שלו, בעוד כמה שנים סביר להניח שנראה אותם גם בקולנוע או על מסכי הטלוויזיה. אולי אפילו נטלי פורטמן תחזור לחיינו בתפקיד ראשי, מי יודע. אבל מספיק עם הפנטזיה.
הסופרים מגיעים לירושלים
וכעת, בשורות משמחות ביותר: פסטיבל הסופרים הבינלאומי של משכנות שאננים, התשיעי במספר, נפתח היום (ב') ויימשך עד יום חמישי הקרוב (3-6 במאי). השנה, כבכל שנה, יכלול הפסטיבל שורה ארוכה של אירועים מסקרנים - שיחות ספרותיות, הופעות מוזיקליות, פיקניקים, סיורים, סדנאות, תערוכות ומה לא. בשל מגפת הקורונה, חלק מהאירועים יתקיימו באופן מקוון - ובחינם. בין האירועים הבולטים בפסטיבל השנה: מפגש ספרותי-מוזיקלי בין אתגר קרת ושולי רנד, שיחה בין בני הדודים מאיר שלו וצרויה שלו, פיקניק ספרותי בהשתתפות איתי מאוטנר, רוני סומק ושות' ופיקניק נוסף בהשתתפות נועה מנהיים, אפרת בן-צור וחברים. מי שמעוניין לשמוע כמה מהסופרים הגדולים בימינו ישמח לשמוע שדויד גרוסמן וסלמאן רושדי ישוחחו בפאנל בהנחיית ליעד מודריק, הרלן קובן יחליף חוויות ותובנות עם דרור משעני, ג'ונתן ספרן פויר ידבר עם אסף אבידן בפאנל בהנחיית אנה בורד - וזוהי רק ההתחלה. בקיצור, מדובר ברצף של אירועים מענגים לכל חובבי הספר באשר הם. את התוכנייה המלאה אפשר למצוא כאן.
מסך של מילים
במקביל, פסטיבל אפוס הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות יתקיים בפעם ה-12, יוצא לדרך במוזיאון תל אביב לאמנויות. הפסטיבל יתקיים בתאריכים 5-8 במאי, וחלקים מהסרטים שיוקרנו בו (למעלה מ-50 בסך הכול) קשורים בספרות: "ליידי צ'טרלי עומדת למשפט", החוזר לשנת 1960, אז תבע הכתר הבריטי את הוצאת פינגווין על כוונתה להוציא לאור מהדורה של "מאהבה של ליידי צ'טרלי", ספרו השנוי במחלוקת של ד.ה. לורנס; סרטים קצרים על קינת דוד, ביאליק, זלדה, עמיחי, אלתרמן, רביקוביץ ואחרים; הסרט "אלתרמניה" של אלי כהן, שחוזר למשורר האלמותי ומציג את שלל מעריציו - ועוד. והנה התוכנייה המלאה.
עגנון על מירון
האסון רב ההרוגים במירון מהדהד אסון קודם שאירע במקום, בשנת 1911. ש"י עגנון, אז עוד כותב בראשיתו דרכו בן 23 בלבד, נכח במקום אך לא נפגע. בקבצי כתביו התפרסמו דברים שכתב על האירוע. "ארוכה הייתה הנסיעה לצפת ושבעתיים קשתה הרכיבה בדרך הלוהטת ומשופעת באבק מצפת למירון. בבואי למירון היו כבר מקובצים שם כמה אלפי יהודים (...) סביב למדורות אלו יצאו במחולות, בקולי קולות, והטילו את תלתלי ילדיהם - כאן גזזו להם בפעם הראשונה את שערי ראשם - לתוך להבות האש (...) עמדתי על גג בית הכנסת מודחק לתוך המון צפוף. לפתע נתמלטה צעקת חרדה מגרונות הרבה. מעקה האבן שלגג נתמוטט, אנשים הרבה נפלו ארצה, על מרצפת האבן שבחצר, ורבים מהם, גם רבן מן העומדים למטה, נפצעו ונהרגו אגב נפילה, או מחמת המפולת. אני גופי, כיוון שדחק ההמון נתמעט, נטלטלתי מרחק כמה שורות לפני אך עוד עצרתי כוח לעמוד על הגג". ובמקום אחר כתב: "הנס שנעשה לי בהילולה של הרשב"י במירון, שנפלה גזוזטרא ואני שעמדתי שעה קלה קודם לכן עם כל הקדושים נותרתי חי (...) ביני הביאו אלונקות והניחו עליהן את המתים ואני שעמדתי שעה קלה ביניה בזמן שהיו חיים נושא מתים נעשיתי". באירוע ההוא נפצעו עשרות בני אדם ונהרגו 11.
נבוקוב, ממציא הסמיילי
זה לא חדש, אבל כעת זה צף ברשת, וזה מעניין. מתברר כי בשנת 1969 ולדימיר נבוקוב המציא את הסמיילי הממוחשב או האימוג'י. או לפחות, בערך. העיתונאי אלדן ויטמן שלח לנבוקוב מספר שאלות, לצורך כתבה ב"ניו יורק טיימס". אחת מהן נוסחה בערך כך: "איך אתה מדרג את עצמך בין כותבי העבר?". נבוקוב השיב, יש שיגידו בעורמה: "לעיתים קרובות אני חושב שצריך להיות סימן טיפוגרפי מיוחד לחיוך - צורה קעורה כלשהי, זיז מעוגל ומאוזן - שהייתי שמח לשלוח עכשיו בתגובה לשאלתך". רק שנים לאחר מכן, בספטמבר 1982, ד"ר סקוט פהלמן, חוקר מחשבים מפיטסברג, כתב לעמיתיו: "אני מציע שצירוף התווים הבא יסמל בדיחות :-)", והוסיף: "תקראו את זה מצד לצד. למעשה, סביר להניח שחסכוני יותר לסמן דברים שאינם חיוכים, לפי הטרנדים הנוכחיים. בשביל אלה, השתמשו בזה :-(". בהזדמנות זו אפשר להזכיר שלאחרונה גילינו גם שדאגלס אדמס ניבא את הספר האלקטרוני, שנים לפני שהומצא.
שבחים מופרזים, עלילות מכוערות
היום לפני 20 שנה מת יז'י קושינסקי, הסופר והמחזאי היהודי-אמריקני יליד פולין, שכתב יצירות רבות השפעה ובראשן "הציפור הצבועה" ו"להיות שם". אבל לצד תרומתו הספרותית הגדולה, קושינסקי התפרסם הודות להופעותיו התכופות בטלוויזיה ואורח חייו הסוער. מלודז' לחיי הזוהר של פאתי הוליווד - רק מעטים נותרו אדישים נוכח הכותרת הזו. במאי 1991 העיתון סיפר שהאיש "שתיאר בספריו את זוועותיה של מלחמת העולם השנייה ואת כל הרוע של האנושות, התאבד ביום שישי בביתו שבמנהטן". ועוד נכתב שם כי "לילה לפני ההתאבדות נראה קושינסקי, בן 58, במצב רוח מרומם, בעת שבילה במסיבת רעים עם רבים מידידיו הסופרים. 14 שעות לאחר מכן גילתה רעייתו את גופתו הערומה של יז'י קושינסקי, מוטלת באמבטיה מלאה למחצה". תוארה גם שיטת התאבדותו, בחנק, שמוטב אולי לא לתאר. במכתב שהשאיר אחריו, קושינסקי הסביר כי התאבד בשל התדרדרות במצב הבריאותי, ואשתו סיפרה לאחר מכן כי סבל ממחלת לב חמורה (היום אנו כבר מיומנים יותר בסיקור של מקרי התאבדות, ומבהירים כי ניתן לטפל במחשבות אובדניות באמצעות טיפול תרופתי או פסיכולוגי).
כשבועיים לאחר מכן התפרסמה כתבה מעניינת ב"ידיעות אחרונות". ירון לונדון שוחח עם עמי שיניצקי, ישראלי לשעבר שעבר להתגורר בארצות הברית והתיידד שם עם הסופר המנוח. קושינסקי כתב את "משחק התאווה", ספר שגיבורו הוא שחקן פולו מקצועי. שיניצקי היה מו"ל של עיתוני סוסים, והקשר נוצר כמו מעצמו. בשיחה עם לונדון הוא סיפק שפע ציטוטים מסקרנים. חלקם מחמיאים לחברו וחלקם פחות. כמה מהם עוסקים בתחקיר שפרסם בשנת 1982 עיתון אמריקני, בו נטען כי קושינסקי שיקר כשייחס לעצמו הישגים אקדמאים לא לו ושלל סיפורים אחרים מקורות חייו. "שיניצקי אומר שידידו לא היה שקרן, אבל כשחלקו לו שבחים בשל הישגים שלא השיג, לא טרח להעמיד דברים על דיוקם. הנה כך, הניח לכל לחשוב שהוא בעל תואר דוקטור, מפני שמישהו הצמיד אליו את התואר הזה, והדברים התגלגלו מפה לאוזן, שבחים מופרזים ועלילות מכוערות גם יחד".
ולונדון מוסיף: "העלילות נגעו גם במנהגיו המיניים: בספריו יש מטענים כבדים של מיניות פרוורטית (...) כיוון שיש בספרים איתותים אוטוביוגרפיים בולטים, סברו הכל שקושינסקי התנסה בחוויות שהוא מתאר. לאמיתו של דבר, קובע עמי שיניצקי, היה קושינסקי מציצן. בלילות נהג להתאפר כדי להעלים את זהותו, לשוטט ברחובות ולחדור לכל הפינות האפלות של העיר ניו יורק. הוא חשב שבלי לצפות בבריות, בשעה שהם עירומים וחשופים, קוראים דרור לתאוותיהם, אי אפשר להבין את הטבע האנושי". בין היתר, אגב, קושינסקי טען כי בלילה ששרון טייט נרצחה על ידי חבורתו של צ'ארלס מנסון, הוא עצמו היה בדרכם לביתם של טייט ובעלה, הבמאי רומן פולנסקי. רבים לא האמינו לו. וכך, הוא מצא את עצמו מנהל מאבק שיציל את שמו הטוב. היום מדברים הרבה על עלייתו של ה"אוטו-פיקשן", הספרות-העצמית. נדמה שקושינסקי לקח את העניין לשיא, והסתבך. לשאלת המראיין "מה הריץ" את קושינסקי, השיב שיניצקי: "הקיום. הוא היה, בראש ובראשונה, האדם השורד. ההצלחה שלו רק חידדה את תחושת הסכנה שלו. הוא לא רצה להתקשר לשום חפץ לא נייד. זאת הסיבה שהוא וקיקי גרו בדירה שכורה. לארוז ולנוע, לארוז ולנוע". עד שיום אחד טרק את הדלת על חייו ולא נע עוד.
