"דיוויד קופרפילד" (1849), רומן החניכה הויקטוריאני הנושא הדים ביוגרפיים לחייו של צ'ארלס דיקנס, הוא אתגר לא פשוט לעיבוד קולנועי. רומן עב כרס, הנע מילדותו ועד בגרותו של הגיבור, במבנה אפיזודיאלי המכיל ערב רב של דמויות. מנגד, קשה להפריז בחשיבותו התרבותית, ולכן גם ברלוונטיות המתמשכת שלו לניסיונות עיבוד נוספים. האחרון שבהם הוא "ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד" (The Personal History of David Copperfield) של ארמנדו יאנוצ'י.
ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד – טריילר
הרומן ממוקם במרכז יצירתו של דיקנס – נקודת האמצע במכלול היצירה שלו, בבת עינו של המחבר, ודוגמה מובהקת לדיקנס בשיאו היצירתי. העיבוד הראשון של הרומן לתיאטרון (1851) החל להיעשות עוד לפני שכל פרקי הרומן פורסמו, ומאז נעשו עיבודים רבים נוספים, בכללם ארבעה סרטי קולנוע, חמש סדרות טלוויזיה, שני סרטי טלוויזיה ושני סרטי אנימציה. כל אחד מהם, בהתאם למקום והזמן שבו הוא נעשה, ובטיבו של המדיום שלו, בחר באסטרטגיות שונות על מנת להתמודד עם האתגר.
לעוד ביקורות קולנוע:
העלילה של הרומן מתפקדת כמעין "סיפור-על" דיקנסי: ילדות שיש בה מפגש עם רוע אנושי – אב חורג אלים, אם מושפלת, מוסד הוראה דכאני, סביבת עבודה אכזרית. אך יש גם אנשים טובים, ותהפוכות גורל אשר יובילו את הגיבור לחוף מבטחים של מציאת אהבת אמת, הגשמה עצמית וביסוס כלכלי-מעמדי.
"ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד" הוא ניסיון נועז, אך גם פגום מבחינות רבות. במשך שעתיים, סרטו של יאנוצ'י מכיל בתוכו את כל האירועים המרכזים שברומן, גם אם חלק מדמויות המשנה מושמטות (חלק מהפרטים שלהן שולבו בדמויות שמופיעות בסרט), וכמה מהאירועים העלילתיים הנפרדים שולבו יחד.
כבר בדימוי הפותח את הסרט ישנה הצהרה. זהו מראה של שמונה נשים וגברים בלבוש של אמצע המאה ה-19, המהווים חלק מהקהל שהתאסף להקראה של הרומן "דיוויד קופרפילד" על ידי המחבר הנושא את שמו. קולו של המספר בגוף ראשון נוכח ברומן, וכאן הוא מוצב בפעולת הקראה ציבורית מהסוג שדיקנס עצמו נהג לעשות. הנכחת קול המספר בדרך זו מזמינה הצגה משועשעת ומלאת מודעות עצמית של התרחשויות עלילתיות, וליווי שלהן באמצעות הטיות סגנוניות מוחצנות.
אבל ההכנה לקראת המסגרת של קול המספר היא לא הדבר המהותי כאן. שמונת הצופים בפריים הפותח מחולקים חצי-חצי בין שחורים ולבנים. בצד הלבן שלושה גברים ואישה, ובצד השחור שני גברים ושתי נשים. זה לא פקשוש בהבנת האופי ההומוגני מבחינה גזעית של אנגליה הוויקטוריאנית, אלא הצהרה על אסטרטגיית ליהוק "עיוור צבעים" שבה משתבחים יוצרי הסרט.
דיוויד קופרפילד בנעוריו ובגרותו מגולם על ידי השחקן הבריטי ממוצא הודי דב פאטל ("נער החידות ממומבאי"). קלרה קופרפילד, אימו של הגיבור, על ידי השחקנית הוולשית-שבדית מורפייד קלארק. אגנס ויקפילד, התחנה האחרונה במסע הלב של קופרפילד, מגולמת על ידי השחקנית האנגליה כהת העור רוזלינד אלאזר. אביה, מר ויקפילד, מגולם על ידי השחקן הבריטי ממוצא סיני בנדיקט וונג. את החבר הלא טוב ג'יימס סטירפורת' מגלם אנאורין ברנרד הוולשי. אימו, גב' סטירפורת', על ידי השחקנית הבריטית ממוצא ניגרי ניקי אמוקה-בירד. הסרט תובע מהצופים לראות את הדמויות תוך התעלמות מצבע העור שלהם, חרף האנכרוניזם ההיסטורי והמופרכות הגנטית.
החלטה זו מצדיקה דיון החורג מגבולותיה של ביקורת זו, יחד עם זאת לא ניתן שלא להתייחס אליה. לצד הזכות יש כאן ניסיון נאור לבסס מצב חדש, שפותח אפשרויות משחק רבות לשחקנים שחיים בחברה רב גזעית. יחד עם זאת יש הבדל בין "עיוורון צבעים" במרחב הפיקטיבי והמופשט של במת התיאטרון, לעומת מרחב "המציאות" השלמה יותר של הקולנוע.
אפשר גם לשאול מהי משמעותו של ה"עיוורון" המופגן? למשל, אף אחת מהדמויות המרושעות שמאז ומתמיד גולמו על ידי שחקנים לבנים (האב החורג אדווארד מרדסטון, ואחותו ג'יין, המעסיק המתעמר מר קריקל, הלבלר הזדוני אוריה היפ) לא ניתנה לשחקן שחור. לכן זהו "עיוורון" מאוד חד צדדי. דמויות טובות שהיו מגולמות בסדיר על ידי שחקנים לבנים תהפוכנה לא אחת לשחורות (בוודאי כשמדובר בתפקידים הראשיים), ומנגד, הדמויות "הרעות" שמורות, לפחות במקרה זה, ללבנים.
כמו כן יש הבדל בין יצירת בדיה שמתרחשת בעולם פנטזיה (למשל, להפוך את היתומה אנני מג'ינגית לאפרו-אמריקנית), לבין עולם בדיה שהוצב על רקע היסטורי הנבחן בעין ביקורתית. האלמנטים של ביקורת חברתית ומעמדית באנגליה הויקטוריאנית מנוטרלים כאשר יש הצגה של חברה רב-תרבותית שבה אלמנט הגזע הופך לשקוף. אני מבין את הכוונה הנאורה, אך לטעמי היא לא עובדת. נדמה כי כמו שימוש בשפה במגבלות ה"פוליטיקלי קורקט", זהו טיהור קוסמטי המטאטא מתחת לשטיח בעיה גזעית שעדיין נוכחת.
לצורת הסיפור בגוף ראשון עם שלל הטריקים הסגנוניים שלה, והאופי המלאכותי מבחינה גזעית של העולם המוצג, יש השלמה בבחירות נוספות המשטיחות את העולם הדיקנסי. הצבעוניות היא לא רק של צבע העור, אלא גם של התפאורות המוצגות. בשונה מעיבודים שמרניים יותר הצלם זאק ניקולסון פותח את העולם הויקטוריאני למידה רבה יותר של צבעי יסוד המקנים ממד של עליזות חושית שאינו נקשר באופן טבעי לעולם זה. הצבעוניות חוברת לסדרה של שינויים ביחס לעלילת המקור, שמרככים כמה מהאלמנטים היותר קשים מבחינה עלילתית המופיעים בו. כך, למשל, יש שינוי בגורלה העצוב של דורה, אשתו הראשונה של הגיבור (שגם היא מגולמת, באופן פרויידיאני למדי, על ידי מורפייד קלארק שמגלמת גם את דמות אימו של הגיבור).
ברומן "דיוויד קופרפילד" יש הומור ודמויות שהאקסצנטריות שלהן נחרטת בזיכרון. אך זהו גם ספר שלמתרחש בו יש הד רגשי עמוק ולא מעט רגעי עצב. נדמה כי סרטו של יאנוצ'י מפריז בניסיונו לעמעם צד זה. האירועים הרבים והזמן המועט מביאים לקצב קדחתני השולל את העומק הרגשי, ומאיץ תהליכי התפתחות איטיים למה עלול להיחוות כבליל עלילתי עבור הצופים שלא מכירים את עלילת הרומן. כשהסצנות הדרמטיות מלוות בהגזמה סגנונית "קומית", ולעיתים במשחק התואם אותה, יש כאן השטחה של הדמויות, העלילה והרגש. שני שחקנים מוכשרים במיוחד מצליחים לצאת בכבוד ממכלול בחירות אלו – טילדה סווינטון בתפקיד הדודה המטיבה בטסי טרוטווד, ויו לורי, בתפקיד התימהוני החביב מר דיק. בסצנות אותן הם מובילים נדמה שאנו פוגשים דמויות שלמות, גם אם מוקצנות באופן משעשע, ולא רק סקיצה.
