"אז אתה מוכן?" שואל אותי המפיק, "עוד דקה לשידור."
"כן, מוכן," אני עונה. הלב שלי דופק. לא הייתי צריך להסכים. אם עירית הייתה בחיים היא לא הייתה נותנת לי לעשות את זה. לפחות אני עורך את הריאיון הזה מהבית. הריחוק הזה טוב לי. דני הבטיח לי שלמרות שמאוחר שם באמריקה הוא והחברה החדשה שלו יישארו ערים כדי לצפות בשידור.
"ותסתכל ישר אל מסך המחשב כשאתה מדבר, לא אל מצלמת הרשת," הוא אומר בטון שהוא בוודאות נזפני.
עינת כבר הסבירה לי הכל. גם איך מתחברים וגם איך מדברים. "אני מצטערת שאני לא יכולה לבוא לעזור לך," התנצלה ולפני שאמרתי לה שברור ואין לה על מה להתנצל היא הבטיחה שתצפה ותתקשר מיד אחר כך לספר לי איך היה. בניגוד לדני, שאני לא בטוח שיעמוד בהבטחתו (ולא רק בגלל הפרשי הזמן) על עינת אני יכול לסמוך.
"משהו מסוים שחשוב לך שאדגיש?" אני שואל ומרגיש את הלב שלי מתחיל להלום.
"פשוט ספר את האמת," הוא עונה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
בסך הכל עשרה ימים חלפו מאז אותו רביעי בלילה. ישבתי בסלון וקראתי את התקנות החדשות שפרסמה הממשלה כשהטלפון צלצל. כל יום אני מחכה לרגע הזה. כמו שאנשים פותרים תשבץ, אני קורא את התקנות כדי למצוא בהן חורים, מצבים שלא חשבו עליהם, פרצות, לקונות. מידי יום זה הופך להיות קשה יותר. החבר'ה שם משתפרים. ועדיין אני מצליח, פה ושם. למרות שכבר פרשתי מהמקצוע, למרות שבשנים האחרונות אף לקוח אינו מתקשר, יש דברים שטבועים בך אחרי שלושים שנים עבודה כעורך דין.
בכלל, כל העסק הזה עם הקורונה סיפק לי הרבה חומר קריאה. בהתחלה קראתי באדיקות את המסלולים שעברו החולים. הייתי משרטט אתרים, מצליב מידעים, מנסה לפענח מי מהחולים מכיר זה את זה, מי אולי הדביק את מי. אם עירית היתה בחיים היא בטח היתה אומרת שפיתחתי אובססיה לעניין, ואני בוודאי הייתי מסכים. עכשיו, כשמספר החולים עלה ממאות לאלפים, הפסיק משרד הבריאות לפרסם את הנתונים ואני נותרתי רק עם התקנות.
אני לבד. לפני כן עינת באה לבקר אותי פעמיים בשבוע, אבל מאז הודיעו לה שנדבקה היא לא מגיעה ורק מתקשרת כל יום לשמוע מה שלומי.
לפני חודש הודיע לי דוקטור לוריא שבגלל המצב בבית החולים הם לא יוכלו להמשיך את הניסוי הקליני. חברת התרופות הפסיקה לספק והוא דרוש בבית החולים כדי לטפל באנשים צעירים. ולמרות שאמר שהוא מקווה שבקרוב המצב ישתפר וששמע שבדרום קוריאה אולי מצאו חיסון, לשנינו היה ברור שהמשמעות היא גזר דין מוות עבורי. הסרטן שאוכל את גופי לא יחכה לדרום קוריאנים ולחיסון שספק בכלל אם קיים.
"עורך דין ברגר?" שאלה מעברו השני של הקו אישה שאת קולה לא זיהיתי.
"מדבר." מאז שפרשתי אף אחד כבר לא מכנה אותי כך.
"כאן דליה מגל," היא אמרה ודמי קפא.
"אשתו של אמנון..." המשיכה כאשר לא הגבתי.
"כן, כמובן," ניסיתי לייצב את קולי.
"ראיתי בחדשות ש..." כחכחתי בגרוני שהיה יבש פתאום, "מאוד הצטערתי לשמוע..."
"עצרו את אייל. הבן שלנו. הבן היחיד שלנו. הם מאשימים אותו ברצח," היא קטעה את הגמגומים שלי, "הם אומרים שהוא עשה את זה."
*
תמיד אחזה בי התרגשות לפני דיון בבית המשפט. אפילו כעורך דין ותיק. גם אחרי אלפי תיקים. דיון בבית משפט הוא תמיד צעדה אל הלא נודע. "אתה יודע איך אתה נכנס, אתה לא יודע איך תצא," אמר לי סנגור ותיק לפני יותר משלושים שנה, מילים שהיו נכונות גם אחרי שלושים. התקווה לניצחון, הפחד מתבוסה, גרמו לפרץ אדרנלין בכל פעם שנכנסתי לאולם.
אלא שהפעם, משום מה, התרגשתי יותר. חמש שנים חלפו מאז הופעתי בפני שופט. חמש שנים מאז החלטתי לתלות את הגלימה ולהתמסר כל כולי לטיפול בעירית ובמחלה הארורה שתקפה אותה. היא לא רצתה שאעזוב, שאמכור את הפרקטיקה ואת המוניטין של המשרד לפרקליט הצעיר ששכרתי כדי לעזור לי ולעירית וזינב בנו מהרגע שנכנס. הגורל שלי נחרץ, אמרה לי עירית. אבל אני סירבתי לשמוע. כעסתי על התבוסתנות שלה. אנחנו ננצח את זה, הבטחתי לה. כשעינת נכנסה לחיינו והחלה לטפל בעירית, הייתי בטוח שנוכיח לכל הרופאים שטעו. היום, לצערי, אני יודע שהיא צדקה.
לפחות לידיים זיכרון משלהן, ולא עברו מספר שניות והעניבה השחורה עם סמל לשכת עורכי הדין הייתה קשורה היטב על צווארי. הבטתי בעצמי במראה ולחשתי "מוכנים לקרב," כמו שאמרתי תמיד לעירית לפני שהיינו נכנסים יחד לבית המשפט. אלא הפעם לא היה מי שיענה לי או שיעיר לי. מעניין מה הייתה אומרת אם הייתה רואה אותי עכשיו. על מי אני עובד? היא לא הייתה נותנת לי להתייצב ככה מול השופט עם חליפה שגדולה עלי בכמה מידות, עם שיער פרוע שלא ראה ספר כבר חודשיים ("תבקש מעינת שתספר אותך," שמעתי אותה בראשי. "מאז הלכת ממני עינת כבר לא עובדת פה," עניתי לה. "לא יהיה לה אכפת, רק תבקש ממנה," היא השיבה לי. "עינת חולה בקורונה. היא לא יכולה לצאת מהבית." סגרתי את הדיון. רק אחרי שעירית נפטרה, אני זוכה לומר את המילה אחרונה).
מה שבטוח הוא שעירית לא הייתה נותנת לי לחזור להופיע כעורך דין פלילי במשפט רצח אחרי שעברו יותר מעשרים וחמש שנים מאז עבדתי כסנגור.
די, נזפתי בעצמי. יש לך תפקיד לעשות. חטא לכפר עליו. אתה חייב לשכנע אותם שאייל לא עשה את זה. חייב. כל מה שעשית, כל מה שביקשת לתקן ייחרב, אם הבחור הזה ילך לכלא.
הטלפון הנייד שלי צלצל. רב פקד ארנון לוי. ראש הצח"מ.
"חבל שאתה מתעקש, עורך דין ברגר," פתח.
"אתה לא יודע כמה פעמים שוטרים אמרו לי את זה, בסוף הם היו אלה שהצטערו," אמרתי משפט שנדמה לי שעורכי דין תמיד אומרים בסדרות טלוויזיה.
"הוא עשה את זה, הקליינט הזה שלך," אמר.
"הלקוח שלי טוען אחרת ואני מאמין לו," ניסיתי לשמור על קור רוח.
"התיק הזה סגור, עורך דין ברגר. יש לנו ראיית זהב," המשיך.
"איזו ראיית זהב?" לא הבנתי.
"אתה תראה, ברגר, אתה תראה," לוי צחק.
*
רק לאחר שקפצתי לדום כמו כלב מאולף נזכרתי שבגלל המצב מה שהשופט רואה אצלי עכשיו הוא את רוכסן המכנסיים. פני האדימו רק מהתהייה האם רכסתי את מכנסיי.
"אפשר לשבת," שמעתי את השופט והתיישבתי מול המחשב. הנחתי ידי על מבושיי ונשמתי לרווחה. הכל בסדר.
"טוב, בהתאם לתקנות שעת חירום החדשות והחשש מהדבקה, אנחנו מקיימים את הדיונים האלה באמצעות תקשורת מקוונת," אמר וקירב את ראשו למסך עד שזה התמלא כולו בחוטמו. לאחר מכן התרחק ומהמרקע ניבט מה שנראה כמו חדר עבודה. במקום דגל ישראל וסמל המדינה מעל ראשו היה תלוי פוסטר ממוסגר של הריקוד של מאטיס. "חוסר טעם," שמעתי את עירית בראשי.
"אדוני, אני רוצה למחות על העובדה שהמשטרה לא נתנה לי להיפגש עם מרשי, ואני מבקש שבית המשפט יורה מיד..." פתחתי. תמיד טוב לפתוח בהתקפה.
"עורך דין ברגר שוחח עם מרשו בטלפון כמקובל," התובע המשטרתי דחף את ראשו ואת שלל סנטריו למסך.
"בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי..." המשכתי.
"בהתאם לתקנות שעת חירום..." ענה לי השופט.
"תקנות שעת חירום לא יכולות לגבור על החוק... השיחה הטלפונית הזאת לא נתנה לי אפשרות נאותה.."
לא ויתרתי. לפני שעזבתי את הדין הפלילי הייתי סנגור לא רע.
"טלפון זה מה שיש, עורך דין ברגר, תתקדם," קטע אותי השופט.
"עם כל הכבוד, אדוני, לא סיימתי לטעון, אני מבקש שיינתן לי הזמן הראוי...."
"מדו"ח המשטרה אני מבין ששכנים העידו שבבוקרו של אותו היום היתה מריבה קשה בין האב לבנו," השופט התעלם ממחאתי.
"הורים וילדים רבים, זה לא אומר ..." אמרתי בביטול. האם זו ראיית הזהב עליה דיבר לוי? על שולחנו של השופט קפץ עתה חתול ג'ינג'י שגורש על ידי כבודו באלימות מפתיעה.
"ואני מבין גם שטביעות האצבעות של החשוד נמצאו על הספסל סמוך לגופה," המשיך השופט ומתנועת הגוף ומהיללה שנשמעה בעקבותיה היה ברור שהוא מנסה לסלק את החתול בבעיטה.
"כמו טביעות האצבעות של אנשים רבים נוספים. האם כולם נאשמים ברצח? האם כולם היו שם באותו הלילה? אם כן, זו בהחלט הייתה התקהלות לא חוקית."
"תן לי לסיים, עורך דין ברגר, אני מגיע לנקודה העיקרית. אני אומר את זה כי הזמן קצר ואני רוצה להיות ענייני. העדות שנתן הלקוח שלך למשטרה, לפיה היה בבית בשעת הרצח, שקרית. בהתאם לדו"ח שהמשטרה הגישה לי, עולה שהשב"כ מיקם את מר מגל ליד אביו באותו זמן."
לא האמנתי למשמע אוזניי. בשיחת הטלפון עם אייל הוא לא אמר לי דבר על כך. נכון, לא שאלתי. ועדיין, הוא לא אמר דבר. איך זה יכול להיות?
"אני שומע שתיקה מצידו של אדוני," השופט נכנע וליטף עכשיו בגלוי את החתול.
רגלי החלה לקפץ בעצבנות מתחת לשולחן. טוב שאף אחד לא רואה אותי.
"אני לא יודע אם המידע של השב"כ נכון או לא," התעקשתי, "אבל בכל מקרה הראייה הזאת חייבת להיפסל. בהתאם לתקנות שעת חירום, אין להשתמש במידע שנאסף לצרכי המלחמה בנגיף לשום מטרה אחרת. הראייה הזאת, שספק אם היא נכונה, אסור שתוגש על ידי המשטרה... ההכללה שלה בדו"ח היא פשוט..."
"כן. אני יודע, עורך דין ברגר, ועדיין, יש לנו כאן מידע..."
"פסול לחלוטין, שדגל שחור מתנופף מעליו, אדוני כבוד השופט," הרמתי את הקול.
"שהוא רלוונטי," תיקן אותי.
"רלוונטי או לא. מסירת המידע היא בלתי חוקית ופוגעת בפרטיות!"
"בוא לא נהיה כל כך דרמטיים. בזמנים קשים כאלה, כשכולם נלחמים בנגיף, כשהמשטרה קורסת תחת העומס, לא נורא, עורך דין ברגר, לא יפלו השמיים, אם היא תקבל קצת עזרה."
"inter arma silent leges?"
"יש בעיות בקו, עורך דין ברגר," קירב השופט שוב את חוטמו למסך, "לא הבנתי מה אמרת."
"בזמן המלחמה נאלמים החוקים. זו העמדה של בית המשפט?" אמרתי בקול שקט. בראשי שמעתי את עירית אומרת לי "השתחצנות מיותרת."
"לא ברור לי מאיפה הבאת את זה, עורך דין ברגר, אבל..." התחיל השופט לומר.
"זה לא אני אומר, זה קיקרו. ונראה שזה נכון עכשיו כמו שזה היה נכון אז."
"בשום פנים ואופן לא, עורך דין ברגר. אני מבקש שתחזור בך מיד."
"אדוני, אני עדיין חושב שהפגיעה בפרטיות..."
"תחזור בך ומיד!" המסך התמלא באצבע של השופט, "או שתואשם בביזיון בית משפט."
שתקתי.
"ביזיון בית משפט!" הוא חזר.
"אני חוזר בי," אמרתי, מובס.
"יפה," השופט חייך בפעם הראשונה, הרבה יותר מדי קרוב למסך ועם הרבה יותר מידי שיניים. "אם כך ואם אין לך משהו נוסף לומר, הדיון תם. אני מאשר את בקשת הארכת המעצר של המשטרה, יש פה יותר מחשש סביר לביצוע העבירה, הרבה יותר מחשש סביר..."
"אדוני, עוד לא סיימתי..." קראתי בקול רועד למול המסך הכבוי.
*
"אל תתקרב אליי, אני חושבת שנדבקתי," אמרה לי דליה מגל כשפתחה לי את הדלת, כפפות על ידיה ומסכה מכסה את פניה. היא לא ציפתה לראות אותי.
"אני בטוח שיש לי סרטן," עניתי.
"אז מה את עושה כאן?" נחרדה, "נדבר בטלפון!"
"אני בלאו הכי הולך למות," אמרתי וצעדתי לתוך הדירה בעוד היא נסוגה לאחור. ניסיתי לתקן עוול אחד ויצרתי עוול אחר. לאחר הדיון בבית המשפט הווירטואלי החלטתי לבוא ולדבר איתה ישירות.
"אתה בטוח?"
הנהנתי.
"לא ידעתי שעברת לשכונה, אף פעם לא ראית אותך בקפה. אתה יודע שיש לי בית קפה במרכז אשכול?" " היא הוליכה אותי לעבר מטבח הדירה.
"כן, אני יודע, אבל לאחר שאשתי נפטרה, אני פחות..." פתחתי, אבל השתתקתי. לא מגיע לי לנסות ולחלץ ממנה אמפטיה.
"משהו לשתות?" שאלה וניגשה לעבר מכונת האספרסו.
הנדתי בראשי לשלילה. לא הייתה לי כוונה להישאר לאורך זמן. אתוודה, אנסה להסביר מדוע - אם זה בכלל יעניין אותה - ואצא.
"כאשר הודיעו לי שאייל נעצר, אתה הראשון שעלה לי בראש," הניחה למולי על השולחן שתי צלחות ועוגה.
"אני שמח שהתקשרת," שיקרתי.
"כל כך עזרת אז לאמנון," היא הרימה את הסכין בצורה מסורבלת, בגלל הכפפות, פרסה שתי פרוסות והניחה אותן על שתי צלחות.
"על זה בדיוק רציתי לדבר אתך. מה שקרה עם אמנון בשעתו..." נשמתי עמוקות. אין מה להתמהמה. אני חייב לספר לה.
"חשבתי שאם הצלחת לעזור לאמנון, שהיה אשם, אז בטוח תוכל לעזור לאייל, כי הוא חף מפשע," אמרה וקירבה אלי את הצלחת.
"כשייצגתי את אמנון במשפט בזמנו, הבנתי..." המשכתי ורק אז הבנתי מה ששמעתי. הבטתי בה בזעזוע. קשה היה לפענח את הבעת פניה כשכל מה שניתן היה לראות מהן היו עיניה מאחורי זגוגיות המשקפיים.
"מה זה משנה? הוא כבר מת." אמרה בשלווה למראה פני ההמומות, "אני יודעת שהאמנת לו, שנלחמת עבורו, שבזכותך הוא יצא זכאי, אבל אמנון תקף את החיילות ההן."
לא ידעתי מה לומר. השיחה שתכננתי היתה אמורה להתנהל אחרת.
"את בטוחה?" שאלתי.
היא הנהנה, הבעתה עדיין מוסתרת מאחורי המסכה. לא הצלחתי להבין אם היא באמת שוות נפש כמו שהיא נשמעת.
"ואת ידעת?" רעדו המלים בפי.
"אחרי שעצרו אותו הוא הודה בפניי."
"את אמרתי לי אז שהוא לא... שבחיים לא..." התפנית הותירה את ראשי סחרחר.
"מה יכולתי לומר?" היא השפילה את עיניה לראשונה, "אייל היה בן שלושה חודשים. אמנון נשבע בפני שהן התחילו אתו, שתיהן, שהן רצו את זה. שהוא היה... מתוסכל כי לפני שאייל נולד הייתי בשמירת הריון ומאז שהוא נולד... הוא הבטיח שלא יעשה את זה שוב... איזו ברירה היתה לי?"
"ונשארת איתו כל השנים?" לא הצלחתי להבין. החיילות בבסיס נאנסו באלימות קשה.
היא לא ענתה.
"איך יכולת?" המשכתי. "הבחורות האלו, מה שקרה להן אחר כך... ידעת ולא אמרת כלום?"
"אני מצטערת שהעליתי את זה. זו הייתה טעות. כמו שאמרתי, זה לא משנה כלום. אלו דברים שקרו לפי יותר מדור. מה שחשוב עכשיו זה איך אנחנו מוציאים את אייל מהצרה הזאת."
"את חושבת שאייל ידע? במשטרה אומרים שהייתה בינו לבין אמנון מריבה בבוקר של יום הרצח."
"אני לא יודעת על שום מריבה. אם הייתה כזו מישהו מהם היה מספר לי. בטח שלא אייל. וחוץ מזה, למה שידע? זה קרה כשהוא היה תינוק, אני מזכירה לך. ומאז אמנון לא עשה שום דבר. הוא עמד בהבטחה שלו אליי, אני בטוחה."
"היית פה איתם באותו הבוקר?" לא הרפיתי.
"לא, אז עוד עבדתי בבית הקפה והכנתי משלוחים. ואני שוב אומרת לך – תרד מזה, הוא לא ידע. מאיפה לו? תראה, אמנון, גם בלי הסיפור העתיק ההוא, היה אדם לא קל. אדם כוחני. יש לאייל כל מיני סיבות לכעוס עליו. אבל אני מכירה את הבן שלי, הוא לא היה פוגע באבא שלו!" דליה הרימה את קולה.
"אפשר כוס מים?" שאלתי, והרגשתי איך הראש שלי מסתובב.
הכל אמור היה להיות הפוך. אני הייתי אמור להיות זה שמתוודה בפניה.
"הוא לא ייצא מזה, אייל," אמרתי לאחר שלגמתי במהירות את המים שבכוס שהניחה בפניי.
"מה אתה אומר לי? איך אתה יודע? אתה בטוח?" היא נתנה בי מבט מבוהל.
"הוא שיקר במשטרה ונתן אליבי מפוברק. השב"כ איכן את הנייד שלו. הוא היה לא רחוק משם בזמן הרצח. המריבה ביניהם מספקת מניע."
"אין שום דבר שאפשר לעשות?" הקול שלה היה צווחני מייאוש עכשיו.
הבטתי בה, בכוס המים, בשתי פרוסות העוגה ואז בסכין המטבח. סכין רגיל לחלוטין. חד מאוד. מהסוג שיש בכל בית.
"רק את יכולה לעזור לו, דליה. לא רק לעזור לו אלא גם לכפר על מה שעשית, על השתיקה שלך כל השנים," אמרתי והקול שלי חרק.
"אני?" היא נראתה מבולבלת, למרות המסכה, "איך?"
*
בשנייה הראשונה הוא לא זיהה אותי. לא רק שהיה חשוך בפארק אלא שעבר כל כך הרבה זמן מאז נפגשנו. הוא היה הניצחון הגדול ביותר שלי. הוא היה גם התבוסה הגדולה. גם אני ידעתי שהוא אשם, שאמנון ניצל את המעמד שלו בצבא, את הדרגות, כדי לאנוס את החיילות האלה.
גם בפני אמנון הודה לאחר שעימתי אותו עם עדויות החיילות, עם הדו"חות הרפואיים. אמרתי לו שצריך לנסות להגיע לעסקת טיעון. הבטחתי לו שאדבר עם התובע הצבאי. כבר כמעט יצאתי לפגישה עם התובע, כאשר טלפון מבית הכלא עצר אותי. אמנון התחרט והורה לי לעצור.
ביקשתי מהשופט הצבאי להשתחרר מהייצוג שלי כסנגור, אך הוא לא הסכים.
המשכתי ולא אמרתי מילה.
בתום המשפט ובניגוד לכל הסיכויים, אמנון זוכה. הספקות שהטלתי בגרסאות של המתלוננת במהלך החקירה הנגדית, מצד אחד, וחוסר היכולת של הפרקליטות הצבאית לראות את מה שאני ראיתי, גרמו לפרקליט הצבאי להציע לי עסקה: זיכוי אך שחרור מוקדם. אמנון עוד התעקש על פנסיה תקציבית, שגם אותה קיבל.
במהלך השנים סיפרתי לעצמי שהיה זה החיסיון שמנע ממני לדבר, לספר מה שידעתי. זו חובתו של עורך דין. היו גם תקופות ששכנעתי את עצמי שאני עושה את זה בשביל עירית, בשביל דני. אם עירית הייתה יודעת מה עשיתי היא לא הייתה סולחת לי.
גם לאחר שאחת מהחיילות התאבדה שתקתי. גם לאחר שגיליתי שהשנייה הידרדרה לסמים.
בשנים האחרונות, אני מודה, חשבתי על אמנון פחות ופחות.
הכל חזר אליי בגלל הקורונה.
בתקשורת דיווחו שחולה מספר 725, צעירה בת עשרים ותשע, הותקפה מינית. בשבילם, בשביל משרד הבריאות, האנשים האלה הם מספרים. בשבילי, חולה מספר 725 היא עינת, האחות שטיפלה בעירית עד לרגע האחרון, האחות שלמרות שעירית נפטרה ממשיכה לבוא לבקר אותי ולהתעניין בשלומי.
היה לי ברור שמשהו נורא קרה כשבאה לבקר אותי .היא הרי גרה איתנו באותו בית חצי שנה, ולמדתי לאהוב אותה מאוד ולהכיר אותה היטב. בהתחלה היא לא רצתה לומר לי מה קרה. אבל בסוף נשברה וסיפרה לי שלפני שלושה ימים הותקפה בדרך חזרה מהעבודה בבית החולים. היא אמרה שהמשטרה חוקרת אבל בינתיים לא מצאה דבר.
בשבוע לאחר מכן היא לא באה לבקר אותי. היא התקשרה וסיפרה לי שייתכן שמי שתקף אותה גם הדביק אותה בקורונה. "הם בדקו מיד את כל הצוות והמאושפזים בפגייה, וכולם שליליים לנגיף. לפחות זה." שמעתי את החיוך העצוב בקולה. אחרי שעירית נפטרה עינת החליטה שהיא לא יכולה יותר לעבוד עם קשישים. זה היה קשה לה מידי, ללוות עוד ועוד אנשים למוות וודאי.
מאותו הרגע הפכתי אובססיבי לנסות ולמצוא את האנס. שרטטתי עם נעץ ועיפרון כמו שלימדו אותנו כשהיינו ילדים, רדיוס של מאה מטר מהמקום שבו הותקפה. לאחר מכן עברתי על העדויות של כל האנשים שנדבקו והיו באזור ביום התקיפה. הגעתי לשניים שיכולים היו לתקוף את עינת: חולה מספר 437 וחולה מספר 476.
בעוד שהיה ברור שחולה מספר 437 גר בטבריה, היה גם ברור שחולה מספר 476 גם בעיר שלנו. ולא רק שהוא גר כאן, היה פרט נוסף שצד את עיני: מקום שאליו הקפיד ללכת, כל יום, לפחות פעם אחת ביום. בית קפה במרכז אשכול.
"אז אני רואה שאני לא היחיד שמפר את התקנות," אמנון אמר לי באותו לילה בפארק.
הוא ישב על ספסל ונראה נסער. כשראה אותי קם לרגליו.
"כן, מסתבר," אמרתי. בגללו עזבתי את המשפט הפלילי. בגללו כיליתי את חיי בוויכוחים עקרים בין יורשים בבית המשפט על פרשנותן של צוואות.
"אתה רואה, בסוף נכנסתי לכלא, כמו שרצית," הוא חייך לעברי חיוך שנראה לי עצוב.
הבטתי בו לא מבין.
"הקורונה, ברגר, הקורונה, זה כמו בית כלא, לא?"
"אתה חולה, נכון?" יריתי לעברו.
"מודה..." הנהן, "אבל מה זה משנה, את מי אני יכול להדביק בשלוש וחצי לפנות בוקר?"
"אתה חולה מספר 476, נכון?" שאלתי והרגשתי שעוד מעט מהלחץ אקבל התקף לב.
"אתה עוקב אחריי?" שאל בזלזול.
"אתה גם אנסת את הבחורה הצעירה הזאת לפני שבועיים, נכון?" המשכתי, מתעלם מהשאלה שלו. העובדה שלא הכחיש שהוא חולה 476 נתנה לי כוח להמשיך.
"בחורה צעירה? על מה אתה מדבר?" הוא גיחך לעברי. "אני כבר לא עושה דברים כאלה."
"קוראים לה עינת. היא אחות. היא טיפלה באשתי לפני שהיא מתה, היא עכשיו קצת מטפלת בי. היא אחד האנשים המקסימים ביותר שני מכיר. אתה תקפת אותה לאחר שיצאה מבית החולים. אתה ריסקת אותה."
"צר לי לאכזב אותך, ברגר. זה לא אני," הטיח לעברי, אך יכולתי לראות בפניו שמשהו בביטחון העצמי שלו נסדק.
"אני בטוח שזה אתה, עשיתי הצלבות בין המסלולים, אתה ... " הטחתי בו.
"בדיוק כמו המשטרה," קטע אותי, "הם באו אליי, אתה יודע? אבל הם מחפשים בחור צעיר. נתנו בי מבט אחד והלכו."
"מעניין אם היו הולכים כל כך מהר, אם היו יודעים על העבר שלך. המרשם הפלילי שלך נקי אז הם לא היה להם מושג מי עומד לפניהם. לא כמו שאני יודע."
הוא לא ענה לי.
"אני יודע שזה אתה, ממש כמו לפני שלושים שנה..." התקרבתי אליו.
ואם עשיתי את זה?" גיחך אמנון לעומתי, "אז מה? נראה לך שלמישהו יהיה אכפת? תסתכל סביבך, ברגר. סוף העולם הגיע. לא רק הסוף שלי. שום דבר לא משנה כבר."
"הפעם לא תצליח להתחמק," התקרבתי עוד צעד לעברו ומיששתי את הסכין שבכיסי.
אם הייתי צעיר יותר, אם היה לי זמן, הייתי מספר לעינת שאני יודע מי תקף אותה, הייתי הולך איתה למשטרה, הייתי נלחם איתה, מכפר על מה שעשיתי פעם. לא נותן לעורכי דין לעשות מה שאני עשיתי לאותן החיילות. אבל אין לי זמן. בזה אמנון צודק. סוף העולם הגיע. הסוף שלי בכל אופן.
"מי יעצור אותי, אתה?" הוא לא נסוג. הוא היה בריא וחזק, ואני בוודאי נראיתי לו זקן ומקומט.
הוא לא העריך את עצמת השנאה שחשתי כלפיו, את הרצון של אדם חולה לסיים את חייו בעשיית צדק, בתיקון עוול שעשה.
*
"ועכשיו הסתבר שזה לא היה הבן, אלא אמו." שמעתי את מגיש החדשות.
באתי לדליה מגל להודות שרצחתי את אמנון. אבל כשסיפרה לי שהיא ידעה מה עשה, ששיקרה עבורו, ששתקה כל השנים, שלא הביעה על כך חרטה, החלטתי שכמו אמנון, גם היא צריכה לשלם.
דליה מגל התנגדה בתחילה בהצעה להצעה שלי. "הם לא יאמינו לי, הם יאמרו שאני עושה את זה כדי להגן על הבן שלי," חזרה ואמרה.
"תגידי להם שגילית שאמנון אנס את חולה מספר 725, שהדביק אותה בקורונה," החוויתי בראשי לעבר סכין המטבח.
בסופו של דבר היא נכנעה. קיוויתי שזה היה בגלל שגם המצפון שלה הציק לה כל אותן שנים ולא רק כי רצתה להציל את אייל. בכל מקרה, היא לא שאלה מאיפה אני יודע שזה אותו סוג של סכין ואני לא עניתי. היא גם לא שאלה מה באתי לומר לה מלכתחילה.
"בוקר טוב, עורך דין ברגר. תודה שאתה מצטרף אלינו לשידור".
ערכה: נועה מנהיים.
ליעד שהם, סופר ועורך דין, כתב 18 ספרים שתורגמו לשש שפות. ספריו עובדו לסדרות טלוויזיה ותיאטרון. ספרו האחרון עד כה הוא המותחן המשפטי "הערעור האחרון", שכתב יחד עם יובל אלבשן. אתם מוזמנים לקרוא אותו כאן.
