סגר הולך וסגר בא, ועולם המחול כבר יותר מחצי שנה נאבק על חייו. עולם של תנועה בלי תנועה. בלי הופעות מול קהל, עם יכולת מוגבלת לקיים חזרות עם רקדנים, ועובדים רבים שמחיים את התעשייה הזו שיושבים בבית, נאבקים על פרנסתם. אחד מקסמיו של העולם הזה הוא היכולת להתעלות על מגבלות. לנצח את מגבלות הגוף, גם כשהוא אומר שהוא לא יכול, גם כשקשה לו, גם כשנדמה שאין נשימה או שהוא לא יכול להגיע גבוה יותר – הרקדן מתעלה על הסד של האנושיות ומייצר לא אחת את הבלתי אפשרי. את הלחם והחמאה האלה של הריקוד מתרגם היום עולם במשבר לניסיונות לברוא את עצמו מחדש מתוך המגבלות, הכאב והקושי – ביצירתיות, גמישות ותעוזה.
אחד מהניסיונות האלה שייך לפסטיבל "תל אביב דאנס" של מרכז סוזן דלל, שעבר לאור ההגבלות למרחב הדיגיטלי. תשע יצירות בבכורה זמינות לצפייה בקישור, כשכל אחד יכול לבחור את היצירה והזמן המתאימים לו לצפייה במסך הפרטי שלו. האם זה משתווה לחוויית הופעה על הבמה? האם מדובר בסך הכול בריקוד מצולם, או שהמפגש בין הצילום וריקוד מצליח לייצר משהו אחר? והאם הקפיצה הזו מעל ההגבלות עלולה להיגמר בנפילה? החלטתי לנסות את הז'אנר לעת סגר.
הלכתי עם הלב והלו"ז (לכל מופע יש תאריך עלייה וסיום לצפייה), ובחרתי מבין שלל היצירות שהוצגו לפניי באזור האישי בזו של אלה רוטשילד – "פיגולים". זו יצירה המתארת סיפור תרבותי על רקע ארוחה סביב שולחן ארוך, שבו שלוש דמויות ראשיות סובלות מבדידות בלתי נסבלת ונלחמות על דרכן בין חיים למוות, כשלאורך הארוחה נחשפים סיפורים בתוך סיפורים והקשרים בין הדמויות.
בתחתית המסך של "פיגולים" הוצג לי לחצן שמאפשר לי למחוא כפיים, הפניה לצפייה בריאיון עם האמן, וגם חלון שבו אני יכולה לכתוב מה חשבתי על המופע. לחיצה על הפליי מפעילה כרוז שבאירוניה עצמית קורא לכבות טלפונים, ואז "נזכר" שאנחנו בעצם בבית – ומזמין את הצופה להתרווח על הספה ולשקוע במופע.
הנחיה לא פשוטה במרחב הזה. לא קל לשקוע במופע כשסביבך גירויי הבית ולחצן ההשהיה שמפתה אותך בכל הסחת דעת או אובדן ריכוז לקטוע את חוויית ההתמסרות, השמורה לניתוק הקיים באולם. מצד שני, השליטה החדשה פותחת אפשרות להריץ לאחור או קדימה את היצירה, או לחזור שוב על קטע מהרהר – ובכך הצופה הופך למעין שותף פעיל ברצף ותזמון המחול.
לחיצת עכבר מצניחה אותי אל תוך עולמה האפלולי של "פיגולים". ערב ראש השנה, שולחן הארוחה לא נראה מעולם עגמומי יותר. בתמונה הפותחת ליצירה עולה ומתגלם הסטריאוטיפ המאיים של ארוחה משפחתית – רקדנית סתורת שיער וחסרת פנים מתפלשת, מתפתלת סביב השולחן המשפחתי, ננזפת על ידי אם קודרת ומוסרנית, וכשדמות שלישית לצד השולחן, הנדמית לי כאחות, מצטרפת אל הטריו – הופך המחול למאבק משפחתי מיוסר הנע בין כעס, שתיקה, בדידות ובכי.
בניגוד ליצירות שבהן הכתב הפרשני מוגש על מצע מעומעם למדי, קל יחסית להתחקות כאן אחרי סיפורן הרגשי של הדמויות שמביאה רוטשילד, אבל עדיין בצורה שאינה מפורשת מדי. כך נשאר מרחב לצופה לטוות סביבן סיפור שלם משלו, ולהשליך לתוכו חלקים מנפשו. מונולוג מהפנט ונרגן, ספק פנטזיוני ספק מציאותי, שבו פצחה לפתע אחת הדמויות באמצע המופע – סדק לי נרטיב שלם שבניתי סביבו ויצר מסגרת חדשה לצפייה כזו שהטעינה אותי בסקרנות מחודשת.
"פיגולים" היא מעין טלנובלה בתנועה, רוויית יצרים, תככים ופנטזיות של תשוקה ומוות – טמונים בין רוטינות של טקסים. זו טלנובלה שנשענת בחלקים על תנועות נוקשות, מתאמצות, דרמטיות בליווי הבעות פנים מוגזמות, שכמיטב מסורת הפרפורמנס, אינן מסתפקות בתנועות הגוף לבדן למבע. כל אלו משרים לעתים אווירה מוגזמת ומעיקה, הבולטת עוד יותר על רקע תפאורה ופסקול מינימליסטיים, כשכפתור ההשהיה קורץ לא פעם – להיחלץ מתוך עולם מטריד, מציף ואכזר.
איכות התנועה של הרקדניות, המגלמות את שלוש הדמויות המרכזיות, אריאל פרידמן, קרן לוריא פרדס ועדי זלטין – היא בלתי מתפשרת. נראה שכל תנועה נשלטת ונעשית בכוונה רבה לפי "מתכון הכוריאוגרפיה", מתוך דיוק ומיקוד פנימי, אך כזה שאינו מאבד את האינטראקציה של התנועה הקבוצתית. הן גרמו לי להאמין לסיפור לא שלהן. לא ראיתי שם שלוש רקדניות, אלא שלוש דמויות אמיתיות, שגם כשמסך זמן ומקום חוצצים בינינו – יכולתי להתחבר אליהן.
חלקו השני של המופע הביא תמונה של מה שנדמה כמשתה אפלטוני מרובה משתתפים ויצרים, כמו "סעודה אחרונה" שהרגישה כנחמה מרעננת ומתעתעת מול קירות הבדידות שאפפו עד כה את שלוש הדמויות הראשיות. הרקדנים מהמסלול להכשרת רקדנים של ביכורי העתים הפכו כאן למעין מקהלה יוונית המהדהדת את קולות הנפש של הדמויות הראשיות ומרחיבה את גבולות היצירה והפנטזיה.
"פיגולים" לא תנחם אתכם לעת סגר. היא יצירה מטרידה, של מאבק אישי וקבוצתי הפוסע על קשת של רגשות מנלכוליים – וככזו היא אולי מתאימה יותר מכל לתקופה.
זו לא אמנות של וידאו-דאנס ואין כאן שימוש במלוא הפוטנציאל הטמון בחיבור המפרה בין המדיום של הצילום לזה של המחול. מדובר בעיקר ביצירת מחול מצולמת שמשתמשת בווידאו, עם שינוי מסוים של זוויות, קומפוזיציות ותנועות מצלמה מינימליסטיות – כאפשרות להתגבר על משוכה של מגבלות מערכתיות, אך לא הרבה מעבר לזה.
הקופי-פייסט שנעשה כאן מאולם ההופעות אל המסך בבית עובד באופן חלקי. הוא מסיר הגבלות של זמן, מקום, שליטה והתמקמות רק בזווית צפייה אחת, ובו בעת מציב מגבלות של השתקעות, התמסרות וחוויה רגשית שאין שני לה במפגש עם יצירה פנים אל פנים בתוך אולם. אבל תחת המגבלות, זו נחמה גדולה לעולם שיכול להמשיך להתקיים בצורה כלשהי גם כשהכול סוגר עליו, ולהשתמש בכוחו לרקוד מעבר למגבלות בימי קורונה.
