מה קורא אובמה?
נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה הוזכר כאן לא פעם, לאו דווקא בשל עשייתו כמנהיג העולם החופשי, אלא בשל אהבתו הגדול והידועה לספרים (הוא לא מסתפק בקריאה בלבד, אלא גם כתב כמה בעצמו). כעת הוא מפרסם את רשימת הספרים שהכי אהב בשנת 2020 (אחר כך הגיעו גם רשימות הסדרות, הסרטים והשירים). וכמו תמיד, כשאובמה מפרסם רשימות - הגבות מזדקרות. בעוד שהנשיא לשעבר, שהצהיר בעבר ש"הסמויה" היא הסדרה האהובה עליו, וקרא לקניה ווסט "דושבג", מתעקש להוכיח שהוא הכי בקיא שאפשר בתרבות העכשווית - רבים שואלים איך בכלל יש לו זמן. הרי גם האדם הממוצע מתקשה לקרוא יותר מכמה ספרים ולצפות בכמה סדרות בשנה, אז איך עושה זאת הפוליטיקאי הכי עסוק בעולם - שגם השנה היה עסוק בכתיבת ספר זיכרון מונומנטלי ותמך בסגנו לשעבר, ג'ו ביידן, במירוץ לבחירות?
ואז עולות ההשערות - אובמה לא קרא הכל בעצמו. אלה יועצי התדמית שלו שבוחרים עבורו ספרים, כדי למתג את עצמו כאדם משכיל, מעורה וכסוכן תרבות נחשק. תהיה האמת אשר תהיה, ניתן להניח שאובמה לכל הפחות מאשר את הרשימה הזו, ואולי גם זה מספיק בשביל לייצר איזה עניין. ברשימה השנה מופיעים 16 ספרים, ללא נימוקים. כצפוי, הבחירות המגוונות כוללות ספרים שזכו לתשומת לב רבה לצד ספרים ליודעי דבר, ובעיקר מביאות שלל נקודות מבט זהותיות ופוליטיות. הספרים הבולטים ביותר ברשימה הם The Vanishing Half של בריט בנט, על אחיות תאומות שנפרדות זו מזו - אחת מהן מתמסרת לחיי הקהילה השחורה, והאחרת מאמצת זהות לבנה. ספר אחר, The Splendid and the Vile מאת ההיסטוריון אריק לארסון, עוסק בבליץ על לונדון ובמנהיגותו של צ'רצ'יל. עד כה, אף אחד מהספרים לא תורגם לעברית.
פנטזיות של ראפרים
אחד מידידיו של אובמה, הראפר ג'יי זי, איל הון לכל דבר ועניין, נכנס לשוק הספרים. כנראה שגם הוא מבין שבשביל להשפיע על התרבות (ובמקרה שלו, לשלשל עוד כמה גרושים) צריך להשקיע גם בקוראים. לפני עשר שנים הוא פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, וכנראה מאז התיאבון גדל. במסגרת עסקה חדשה בינו לבין הוצאת רנדום האוס המוכרת, תפעל הוצאת בת בשם Roc Lit 101. במסגרת הסדרה יתפרסמו "ספרים בצומת הדינמי שבין בידור וספרות ז'אנרית". בין היתר מתוכננים לראות אור הספר Shine Bright מאת דניאל סמית', על נשים שחורות בתעשיית המוזיקה, ספר מאת מיק מיל על מערכת האכיפה והענישה האמריקנית (וככל הנראה, בדגש על חוסר הצדק ההיסטורי שלה כלפי שחורים) ואפילו ספר פנטזיה מאת הראפר ליל עוזי ורט.
בראש הסדרה יעמוד העורך והמו"ל כריס ג'קסון, שידוע בעיקר בשיתוף הפעולה שלו עם ההוגה השחור טא נהאסי קואוטס. "אנחנו שואפים לשאוב מתרבות הפופ - ממספרי הסיפורים המוכשרים, החדשניים והיצירתיים ביותר שלה - כדי לספק יצירות שכתובות היטב שיבדרו וימשכו קוראים, אבל גם יזרקו אור על סוגיות בוערות", אמר ג'קסון. בסוכנות הידיעות AP שאלו אם גם ג'יי זי ואשתו, אחת בשם ביונסה, צפויים לפרסם גם ספרים משל עצמם בהוצאה - אך לא זכו לתשובה.
המחבר מת, הבוט בועט
טוויטר הוא מקום מוזר שבו פוליטקאים, אנשי תקשורת, מתכנתים ומיני סקרנים אחרים מתכתשים על שטויות, ובטוחים שכל העולם מסתכל. ובכל זאת, קורים שם גם כמה דברים מרתקים במיוחד, אפילו בתחום הספרות. לא רק הסופרים שמסתבכים בצרות, משבחים זה את זה או מחליפים מהלומות, אלא גם הבוטים בעלי ההשראה, שמזכירים שלפעמים השילוב בין שפה וטכנולוגיה נראה כמו כישוף. לא פחות מכך.
מה הוא בוט בעצם? בקצרה, חשבון טוויטר שפועל על פי קוד שתוכנת עבורו, ועל פי כללים קבועים מפרסם ציוצים שנדמים רנדומליים. ולפעמים גם סוריאליסטיים, כמו בדוגמה של הבוט של הריאליזם המאגי. כן, אותה סוגה ספרותית ידועה שנולדה באמריקה הלטינית, ושמוזגת יחד מציאות ודמיון באופן שקשה סמן ביניהם גבול. בישראל הריאליזם המאגי מזוהה בעיקר עם גבריאל גרסיה מרקס, אף שהוא לא היה מבשרו הראשון וגם לא מי שסיכם אותו, וראוי לציין לכל הפחות גם את אלחו קרפנטייר ואיזבל איינדה. מה שמבריק בבוט הזה, הוא שמה שעלול להיתפס כאי-היגיון של מכונה, מקבל לפתע משמעות חדשה, קסומה. הרי גם הריאליזם המאגי המקורי צמח מאי הבנה, כאשר הילידים באמריקה הלטינית והפולשים הספרדים נפגשו, והתדהמה ההדדית ביניהם הולידה סיפורים שמלחימים בין השקפות עולם מנוגדות.
והנה כמה ציוצים לדוגמה: "תחלמי על אגוז קשיו הלילה. רגע לפני שתתעוררי, הקשיו יישכח אותך". "לילד יש חלום חוזר על דב קוטב שהורג אותו. יום אחד זה מתגשם". "סולטן קורא שיר אהבה על כלי מיתר שיכול לעוות את חוקי הפיזיקה, ומקדיש את חייו למציאתו". "יש בוול-מארט מחלקה סודית שגילה דרך חדשה ליצירת ייאוש". ואפילו: "בת ים מקיימת מגע מיני עם נטפליקס". כל אלה רק מאז תחילת החודש, וישנם אלפי ציוצים נוספים.
בוטים ספרותיים אחרים שראויים לציון הם הבוט שממציא מילים פנטסטיות (לדוגמה: "אדסנסיה, שם עצם. מחלת שמגבירה את הרגש והחשיבה"), הבוט שמתאר מסעות מומצאים ("האוקיינוס. הילדים מציירים פורטרטים של רכיכות כסופות"), הבוט שמייצר מיתולוגיות אינסטנט ("מלך-נחש הורג ואוכל כל נחש שלא מקבל את סמכותו") ואפילו זה שממציא כוכבי לכת, למי שמוצא השראה בחלל ("איקסוריון הוא כוכבת לכת אדום עם אטמוספרה רעילה. יש לו שישה ירחים והוא ג'לטיני. המרקם כמו טקסטיל"). אם בורחס היה חי, הוא היה כל כך מקנא.
2020 במשפט? "להידרס על ידי צוללת"
לאחר שהמילונים בחרו את מילות השנה שלהם ובאוניברסיטת ייל פרסמו כרגיל את ציטוטי השנה שלהם, הגיע תורם גם של כלי התקשורת. בוושינגטון פוסט פנו לאנשים מן השורה, ללא הבדל דת, גזע וקריירה - וביקשו מהם לתאר את 2020 במילה אחת. מעל 2,000 השיבו, ובתוכם גם לא מעט תלמידי בית ספר, בעידוד המורים. חלק מהתשובות היו צפויות ומתבקשות, אבל אחרות דווקא מפתיעות למדי.
למקום הראשון הגיע המילה "מתיש" (Exhausting), למקום השני "אבוד/ים" (Lost) ולמקום השלישי "כאוטי". נדמה שלגבי אף אחת מהן, אין ממש צורך להרחיב או לנמק. למקום השישי הגיע הצירוף "שריפה בפח אשפה" (Dumpster fire), שאומנם מתייחס לגל ההפגנות ששטף השנה את ארצות הברית, אבל נדמה שגם מתאר את המצוקה שחשו אזרחים רבים, בלי קשר לבלאגן ברחובות. למקום ה-11 הגיעה המילה "סיוט" (Nightmare). מילים מעניינות נוספות שעשו את דרכן לרשימה הן "סוריאליסטי", "לימבו" (המתארת מצב של תקיעות באיזור ביניים) והתיאור היצירתי הבא, שתועד מפי ילד בן תשע מבברלי הילס: "להסתכל לשני הצדדים לפני שחוצים את הכביש, ואז להידרס על ידי צוללת".
ב"ניו יורק טיימס" בחרו את ביטויי השנה שלהם בעצמם. מה תמצאו שם? דברים מתבקשים כמו Black Lives Matter ("החיים של שחורים חשובים"), "עובדים חיוניים", "לשטח העקומה" ו"למידה מרחוק", לצד מילים נדירות קצת יותר כמו "מפיץ-על", "שעה שמחה וירטואלית" (ובעברית: להשתכר בזום). עם כל הכבוד לעיתונים הנ"ל, כותב שורות אלה מנצל את המעמד החגיגי - וגאה להציג את חמש מילות השנה של "אוזני חמור": מכתזית, מטוש, פרויקטור, אקספוננציאלי וחליפי. ב-2019 הן נשמעו רחוקות ועמומות כמו קריאות עטלפים בלילה. כעת אלו הם חיינו.
המחווה של אילון
והנה משהו קטן וחמוד שנידב לנו האיש השני הכי עשיר בעולם, אילון מאסק. בזמן שאנחנו שיגרנו גיפים חמודים בוואטסאפ, הוא שיגר לפני מספר ימים חללית, ואף שירבב פנימה הלצה חביבה, יש שיגידו מרגשת. מסתבר שבתחתית ספינת החלל מופיע המספר 42, שבספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של דגלס אדמס, מבטא את "משמעות החיים, היקום וכל השאר". אכן, הבטחות גדולות ויומרניות. בפועל, אב הטיפוס ששוגר התפוצץ במהלך הנחיתה, ונדמה שיידרש עוד זמן מה עד שמאסק יצליח לגעת במאדים.
חזרה לספרייה, חזרה לאינסוף
קיבלנו השבוע בשורות טובות, עם פתיחת הספריות הציבוריות בכל רחבי הארץ לקהל הרחב. בשעה טובה. אחרי שנפתחו המוזיאונים, האוטובוסים ואפילו הקניונים, אפשר להגיע לפינות הקריאה, להשתהות מול המדפים ולהעביר את השעות הפנויות בדפדוף.
זה תירוץ טוב להיזכר בבורחס. נכון, סופרים רבים כתבו על ספריות. זה מתבקש. אבל נדמה שאין טקסט מלהיב יותר על המוסד הנפלא הזה, מאשר "ספריית בבל" של איש הספרות הארגנטינאי (המילה "סופר" קטנה עליו), החושף את האפשרויות האינסופיות המחכות לנו בין המדפים. המספר של הסיפור מתאר את קיומו, המתגלה כספרייה אינסופית, המורכבת מחדרים משושים, ובה נמצאים ספרים בכל צירופי האותיות האפשריים אי פעם. מכאן, שהיא כוללת גם את כל ספרי ההיסטוריה האפשריים, ספרים נבואיים, יצירות מופת קיימות ולא קיימות ואף טקסטים המגלים את כל רזי היקום. אפילו בורחס, איש הספר האולטימטיבי, מבין כי החלום הזה עלול להתגלות גם כסיוט. בין היתר, הוא שואל אם כל הספרים כבר נכתבו, הוא תוהה, מה הטעם בכלל להמשיך ולכתוב? אם הכל כבר ידוע, למה נותר לצפות?
ובכל זאת, יש דבר אחד שמסעיר את דמיונו של המספר הזקן והעיוור, והיא מציאת "קטלוג הקטלוגים", הספר שמתאר את כל הספרים האחרים ועושה בהם סדר. הרי אם קיימים כל הספרים האפשריים - הרי שגם הוא אי שם ישנו, והוא למעשה המפתח להבנת העולם. "אני פתילה לאלים אשר לא ידעתי את שמם, כי זכה אדם - ולו יהי אחד ויחיד, לפני אלפי שנים! - לעיין בו ולקראו. אם לא לי נועדו הכבוד, החוכמה והאושר, יהיו נא מנת חלקם של האחרים. מי ייתן ויתקיימו השמיים ולו אני יכירני מקומי בגיהנום. מי יתן ויכוני מארה ואבדון, ובלבד שלרגע אחד, בהוויה אחת, תבוא ספרייתך האדירה על צידוקה" (מתוך "בדיונות", תרגום יורם ברונובסקי, הוצאת "הספרייה החדשה").
