בשנים האחרונות נוצרו מספר סרטים שהעלו על נס את תרומתה של העיתונות החוקרת לחברה. זוכה האוסקר "ספוטלייט", סרטו של סטיבן ספילברג "העיתון", ולאחרונה גם הסרט התיעודי הרומני המעולה, "קולקטיב" (שמשודר בימים אלו ביס-דוקו) – כולם הדגישו את פועלם הנחוש של עיתונאים אמיצים שחשפו עוולות פוליטיות וממסדיות חמורות. עתה מצטרף אליהם "דממת אלחוט" (Radio Silence), שניתן לצפייה אונליין במסגרת פסטיבל סולידריות לזכויות אדם, הנערך זו השנה העשירית, בחסות סינמטק תל-אביב (3-10 בדצמבר).
אנשי תקשורת עצמאיים החושפים שחיתות שלטונית נרחבת, ראשי מדינה ופוליטיקאים הרודפים אותם ומנסים לחבל בעבודתם, ועיתונאים הנעלמים או נרצחים ברחוב, באור יום – המציאות הזאת מתקיימת אמנם הרחק מכאן, במקסיקו, אבל צריכה להדאיג כל מי שחרד לגורל העיתונות בעידן של הסתה ופייק ניוז. מבחינה זו, גיבורת הסרט התיעודי שלפנינו, עיתונאית לוחמת אמיצה בשם כרמן אריסטגואי, היא דמות מעוררת השראה. כן, המושג הזה, מעוררת השראה, שנדמה כאילו צריך לנער אותו היטב-היטב מהאבק שהצטבר עליו.
סרטה של ג'וליאנה פנג'ול מתמקד בעיתונות המקסיקנית באחת משעותיה הקשות. אריסטגואי היא אחד המקורות האמינים האחרונים בעבור מי שרוצה להיחשף למציאות הפוליטית והכלכלית במדינה, שבה פוליטיקאים משתפים פעולה באין מפריע עם אנשי קרטל הסמים, ומפלגת השלטון עומדת בראשה במשך 90 שנה, למעט הפוגה קצרה. אחרי שהיא חושפת עוד שחיתות של הנשיא המכהן, אנריקה פנייה נייטו, שבה מעורבת חברת רכבות סינית – כרמן מפוטרת מעבודתה בתחנת הרדיו שבה היא משדרת, וכך מושתק אחד הקולות הרמים והצלולים נגד השלטון, שזכה להאזנתם של מיליונים במדינה.
כרמן מקימה תחנת שידור עצמאית, אינטרנטית, אבל תוך זמן קצר מצלמות האבטחה קולטות פורצים שחודרים אל משרדי התחנה וגונבים מחשב המכיל מידע מפליל על פוליטיקאי חשוב, מבלי שיטרחו אפילו להסוות את פניהם. זהותם והמנגנון שבשמו הם פועלים – ברורים. תוכנת ריגול יקרה ומשוכללת משמשת את המדינה כדי לעקוב אחר עיתונאים. אפילו יוצרת הסרט עצמה מגלה שהיא, ככל הנראה, תחת מעקב.
קשה לצפות בסרט הזה מבלי לחשוב על הרלוונטיות שלו למדינות נוספות בעולם, כולל אחת ספציפית במזרח התיכון. מה שהוא בגדר מציאות מעוררת חלחלה במקום אחד, יכול להיות תסריט אימים שיתממש במקום אחר. זמן רב לא צפינו בסרט שמעמיד את העיתונאי כגיבור לאומי – ואמנם, כרמן זוכה להערצתם של עוברים ושבים ברחוב, ולמעשה בכל מקום שהיא מגיעה אליו. אנשים מצטלמים איתה, ניגשים אליה בהתרגשות, מחבקים אותה בחום.
ישנה מידה רבה של אופטימיות באופן שבו הסרט מתאר את דמותה של כרמן. כאילו הוא אומר שכל עוד עיתונאים כמוה פועלים, יש מקום לתקווה. העובדה שכרמן מוצגת כאופוזיציה של אישה אחת הנאבקת בשלטונות ובניסיונות ההשתקה – אינה לוקה בדידקטיות והערצה עיוורת. זוהי אישה שחיוכה הטוב, עיניה הבורקות ופניה היפים נחרטים בזיכרון, ומונעים ממנה מלהפוך למנשר מהלך.
פנג'ול, המתגוררת בשווייץ (כך היא גם הצליחה להשיג מימון לסרט), נהגה להאזין בקביעות לשידוריה של כרמן כדי להתעדכן במה שבאמת קורה במולדתה. את הסרט היא החליטה ליצור אחרי פיטוריה של כרמן, ועל-רקע המציאות שהציבה איום ממשי על חיי עיתונאים. היא שבה למקסיקו, ושם בלתה ארבע שנים בתיעוד מאבקיה של כרמן – מאבקים שאילצו את בנה לעזוב את המדינה בשל המעקבים אחריו ואחרי אמו.
"דממת אלחוט" משרטט את דיוקנה של האישה המרשימה הזו. אבל מעבר לכך, הוא עוסק בנושא חשוב. איני אוהב את השימוש במילה הזו, "חשוב", שיש בה משהו מאדיר ופומפוזי. אבל את הסרט הזה פשוט חשוב לראות.
