זה היה תענוג גדול מאוד. חבורה צעירה וסופר-כשרונית, מעלה באמצעים הפקתיים צנועים אך עם קולות רעננים וחזקים, אופרה בת 300 שנים. והתוצאה: האופרה העתיקה זוכה לחיים חדשים, באשד מוזיקלי עשיר עם תחושת עומק ורלבנטיות, ועל-בסיס מופע בימתי חינני, קל תנועה ומשכנע.
האופרה "אורפיאוס" מאת המלחין בן המאה ה-17 גאורג פיליפ טלמן – אינה מסוג היצירות שזוכות לעלות לעיתים מזומנות על הבמה. אך אמש היא עלתה על הבמה (אולם צוקר, היכל התרבות) בזכות חבורת מוזיקאים צעירים יחסית שמשתוקקים לעשות אופרות עתיקות ומחויבים למה שמכונה "ביצוע תקופתי". "אנסמבל אופרה אורפיאוס", בניצוחו של יאיר פולישוק המעולה, הוקם כדי להפיק אופרות מתקופת הבארוק בביצוע אותנטי שמשחזר את סגנון השירה והנגינה של התקופה ההיא ומשתמש בכלים שנהגו אז (כמו צ'מבלו וכלי קשת בארוקיים).
אורפיאוס ואאורידיצ'ה
זהו אחד מהסיפורים הנודעים במיתולוגיה היוונית. אורפיאוס - מוזיקאי-שמיימי שבכוח שירתו ונגינתו הוא בוקע את האדמה ומרכך את הקשים שבלבבות – יורד לשאול כדי לחלץ משם את אשתו-אהובתו המתה אאורידיצ'ה. יש אין ספור ספרים, מחזות ושירים שנכתבו על-בסיס הסיפור הזה שעוסק באהבה, בהקרבה, בחיים ובמוות. אך הוא שבה במיוחד את ליבם של מלחינים, לאורך אלף שנים של היסטוריה מוזיקלית, שהרי כוחו של הגיבור במוזיקה שלו. ויש אכן עשרות יצירות מוזיקליות, מז'אנרים שונים, המתבססים על הסיפור הזה, ובכלל זה לא מעט אופרות. זו ששמענו אמש – יצירתו של גיאורג פיליפ טלמן - אינה הידועה שבהן (בוודאי פחות מאורפיאוס של גלוק ושל מונטוורדי), אך היא מופלאה לעצמה, גם במוזיקה שלה וגם בגרסה הסיפורית הייחודית לה.
במרכז האופרה של טלמן יש דמות שאינה מופיעה בסיפור המיתולוגי וגם לא באופרות אחרות: מלכה בשם אורזיה, שמתאווה לאורפיאוס באופן אובססיבי ובקנאתה כי רבה היא מביאה למותה של אאורידיצ'ה. זה אינו סתם טוויסט בעלילה אלא מקנה לאופרה מימד עומק אחר לחלוטין: לא עוד סיפור על אהבה אידילית של גבר המסתכן בשל אהבתו בירידה לממלכת המוות, אלא סיפור על נקם, וסיפור על סוגי אהבה שונים בתכלית. יש אהבה שבבסיסה התמסרות עד כלות, ויש אהבה קנאית שגוררת מוות ונקם. אצל טלמן אורפאוס ילך גם הוא לעולמו והמלכה הקנאית, דמות טרגית אף שנוראה, תיוותר חיה ואומללה – עדות לכך שנקם לעולם פוגע בסופו של דבר בנוקם עצמו. למותר לציין שכותרת המשנה של האופרה "היציבות הנפלאה של האהבה" היא אירונית לגמרי.
טלמן חי 86 שנים (1681 – 1767) - חיים ארוכים במיוחד לתקופתו, והיה מלחין פורה מאוד. הוא היה ילד פלא שבגיל 12 כבר כתב אופרה וחיבר בימי חייו קרוב לאלפיים יצירות תזמורתיות וכליות בסוגות שונות, מאות קנטטות ועשרות אופרות. השפע הזה הניב כמה משיאי המוזיקה הבארוקית ולא בכדי טלמן נחשב לאחד מבכירי מעצביו של העידן המוזיקאלי הזה. אבל כל-כמה שנחשב בימי חייו לגדול מלחיניה של גרמניה, זמן לא רב לאחר מותו הוא נשכח. נשכח למאות שנים. אחרי ימיו הייתה נטישה גורפת של הרכיבים המוזיקליים הכבדים והמסובכים של תקופת הבארוק, והמוזיקה הלכה לכיוון אחר, קליט יותר והרמוני. טלמן נמוג ויצירותיו אבדו. ורק במהלך המאה ה-20 עם הפופולריות הגוברת של אסכולת הביצוע ההיסטורי של יצירות עבר – הוא נשלף מהשכחה וחזר לבמות. עם זאת, עדיין, עבור חובבי אופרות מן הזן של ורדי ופוצ'יני, האזנה לאופרה בארוקית היא תובענית ונתפסת לעיתים כחד-גונית ולא קליטה.
שירת הבארוק של טלמן גדושה במלודיות ארוכות, דיסוננסים פתאומיים ושפע אלמנטים קישוטיים ווירטואוזים ביותר, בעיקר בקולות הנשים. למרבה השמחה כל הזמרות אמש עמדו בהן בסולמות הוירטואוזיים הללו בהצלחה מופתית. והתזמורת המלווה, כדרך תזמורות הבארוק, קטנה מאוד בממדיה ועל טהרת הכלים האותנטיים. לכלי הקשת מיתרי גיד (לא מתכת) רפויים יחסית, עם גשר נמוך. הצליל שלהם פחות נוצץ וחד מזה המוכר לנו ועמום יותר. כלי הנשיפה עשויים מעץ, עם שבעה חורים, וגם להם צליל כהה וחם, יותר מלחלילים או האבוב המודרניים.
(מתוך המופע)
אנסמבל רענן, כישרונות לוהטים
הבמה שראינו אתמול הייתה כאמור לוהטת. בזכות הניצוח העירני והדינמי - תיאום הדוק בין הכלים לאנסמבל השר. והקולות – תענוגות. אין לי שום סיבה לשבח מישהו מהזמרים הצעירים יותר או פחות מרעותו. כולם היו משובחים. לדניאלה סקורקה (סופרן) בתפקיד אאורידיצ'ה, קול חם ועמוק וגדוש בהבעה רגשית; להדס פארן (סופרן) בתפקיד אורזיה, קול עז ומיומנות מובהקת בשירה עתיקה; לטל גנור (סופרן) בתפקיד כפול של פיה ורוח, קול צלול ושירה מדויקת והיא בולטת בקלות הוירטואוזית שלה. והגברים – טובים לא פחות. לעודד רייך (בריטון) בתפקיד אורפאוס, קול חם, עשיר, רב-הבעה; לאיתן דרורי (טנור) בתפקיד כפול של חברו של אורפאוס ומשרתו של הדס, שירה רגישה ומבע נעים; ופניני גרובר (בס) עשה תפקיד משעשע בדמות הדס אל המוות, עם קול גמיש שלא כדרך הבסים בדרך-כלל. ואפילו יאיר פולישוק (בעצמו זמר בריטון) הצטרף פה ושם, בעיקר בקטעי האנסמבל, והיתה לו נוכחות של ממש בקטע המסיים הקצרצר - רביעיית א-קפלה שמיימית.
ומילה טובה גם לבמאית שירית לי וייס שהצליחה להפיק מזמריה מופע תיאטרלי של ממש, שלא כדרך האופרות בדרך-כלל. אצלה הייתה במה יפה, עם תנועה והבעות אנושיות. ואף שאיני שלם לגמרי עם הפרשנות שלה, החוויה הבימתית שחוללה הייתה מספקת בהחלט.
אז מה למדנו אמש? שאפשר לעשות אופרה שלמה על טהרת אנסמבל של קולות ישראליים, ובאמת שאין צורך לייבא קולות מחו"ל (אגב, רב הזמרים בהפקה הזו שרים גם באופרה הישראלית ומקצתם הם בוגרי הסטודיו שלה); שאפשר להרים באמצעים צנועים יחסית אירוע מוזיקלי חודר-לב ואין צורך בבמת ענק עם תפאורות גורדות-שחקים (אולי בכלל נסתיים עידן הבמות הללו); שמוזיקאים חדורי להט וכשרון יכולים להזרים את הלהט הזה אל שומעיהם; ושחובה לתת לאמנים צעירים הזדמנות לממש את חלומותיהם המוזיקליים. כולנו מתעשרים מכך. כשחברי האנסמבל הקימו אותו, הם עשו קמפיין מימון המונים באמצעות הדסטארט ובהיותם גוף עצמאי, הם תלויים לחלוטין בתמיכה של מוסדות. כעת האנסמבל עובד לקראת הפקה חדשה, אתגר כלכלי תובעני במיוחד מבחינתם.
אני רק מקווה שזה אינו מופע בודד ושתמצא הדרך לשוב ולהעלות את ההפקה הזאת עוד כמה פעמים. ההפקה הזו התאפשרה בזכות מיזם לעידוד הפקות של מוזיקאים עצמאיים של עמותת פליציה בלומנטל למוזיקה. במסגרת מיזם בלומנטל יעלו השנה עוד כמה וכמה קונצרטים בתחומים של מוזיקה קלאסית, עתיקה וחדישה. יש למה לצפות.
