עוד מוקדם לדמיין את הרגע שבו נשוב לראות הופעות כמו פעם במועדון הומה, עם בירה ביד וללא מסכה על הפנים, אבל המוזיקה הישראלית ממשיכה להראות סימני התאוששות. אחד מהם הוא הפרויקט "אז. עכשיו", שבו מוזיקאים ומפיקים מחזירים לחיים אלבומי מופת ישראלים. המיזם המוזיקלי, בתמיכת Volvo Vsounds, סיפק פרנסה לעשרות אמנים ועובדי תעשיית המוזיקה, בימים שבהם רובם מצויים בחוסר וודאות. אבי הפרויקט, המפיק והמנהל האמנותי הוותיק חיים שמש, בחר שלושה אלבומים קלאסיים ומצא להם "הורים" חדשים: "עגל הזהב" היא הגרסה של רע מוכיח לאלבום "אהוד בנאי והפליטים", "שעונים" - הגרסה של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת ל"אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך ו"אתה בא אלי", הגרסה של תמיר גורדין לאלבום "קולנוע" של שרון ליפשיץ. "עגל הזהב" יוצא היום (ה'), היתר יראו אור בשבועות הקרובים.
שמש מספר כי מוכיח היה האדם הראשון שהוא פנה אליו בקשר לפרויקט. "לצד תחושת השיתוק של הסגר, הייתה באוויר גם תחושה עוצמתית של זעקה ומחאה. אובדן השליטה של הממסד המטורלל מול העיניים הוציא אלפים לרחובות, בעיקר נשים וגברים המשתייכים לתעשיית התרבות והמוזיקה. אני לא זוכר אירוע או מקרה שהוציא אנשי תרבות לרחוב בזעם כזה גדול. מכאן, הבחירה ברע הייתה טבעית. הוא מהפכן. מוזיקאי מהעמוקים והאדג'יים שיש לתרבות הישראלית בכלל ולמוזיקה הישראלית בפרט. השילוב בינו לבין הפליטים כבר על הנייר אמור לייצר ניצוצות של תקווה וזעם. היה ברור שהוא ייקח את האלבום למקום חדש, קיצוני יותר, ושהוא יספר סיפור שונה ודרמטי יותר".
מוכיח בן ה-49 הוא בנו של המוזיקאי והמעבד אילן מוכיח, אחיו הגדול של המוזיקאי תום מוכיח. את הקריירה המוזיקלית שלו החל כבר בגיל 15, כשהצטרף כמתופף ללהקת קאריזמא של מאיר אריאל בה ניגן לצד יואב קוטנר, יהודה עדר ומיקי שביב. בתחילת שנות ה-90 הוא התברג בסצנת הרוק הישראלי והיה חבר בלהקות זקני צפת, רעש ובלאגן. ב-1993 השתתף כמפיק מוזיקלי, מלחין, נגן וזמר באלבומו של ברי סחרוף "סימנים של חולשה" ששילב בין מוזיקה אלקטרונית לרוק, והוא המשיך לשתף פעולה עם סחרוף בעוד מספר אלבומים לאורך השנים. באמצע שנות ה-90 עבר לניו יורק, אך המשיך לשמור על קשר עם סצנת הרוק המקומית, ועבד לאורך השנים עם מאור כהן, יובל בנאי, יהלי סובול, שלומי שבן, ג'וני שועלי ואחרים.
בראיון ל-ynet מביתו שבניו יורק, מוכיח משחזר איך נולד האלבום המחודש. "חיים פנה אלי לפני כארבעה חודשים, בדיוק כשכמה אנשים טובים נחלצו לעזרת עולם המוזיקה, ואמר לי שיש עכשיו כמה לירות ורוצים לעשות איתם משהו, והציע להקליט אלבומי קאבר. עלו כמה רעיונות כשחשבתי על זה, אבל האלבום הזה ניצח". עם הרעיון והתקציב מוכיח הסתדר, אבל הייתה לו בעיה יותר גדולה. "שבועיים לפני שחיים התקשר שברתי את שתי הידיים שלי כשרכבתי על קורקינט. כשהוא התקשר כבר הייתי עם גבס על שתי הידיים, ועניתי לו שאשמח לעשות את זה, ומיד אחרי זה התחלתי לחשוב איך לעשות תקליט בלי ידיים", הוא צוחק וממשיך, "אבל הצורך הוא אבי ההמצאה, ומכיוון שהבנתי שלא אוכל לנגן גיטרות או לתופף באלבום, השתמשתי באוסף הסינתיסייזרים האנלוגיים שלי משנות ה-70 וה-80. למרות הגבס, האצבעות עבדו ויכולתי להשתמש במקלדת. למזלי גם זכיתי לעוזרת טכנאי אדירה, אבישג כהן רודריגז, שסייעה בכל הצד הטכני. וכדי שזה לא יצא תקליט אלקטרוני מעצבן ניגנתי הכל בלייב, בלי קופי פייסט. רציתי שזה ישמע אלקטרוני, אבל שזה גם ישמע חדש עבורי, כי התחלתי עם מוזיקה אלקטרונית מאוד מוקדם. האלבום הזה מאוד מתאים למכונות תופים ולסינתים, כי הם צריכים מחזוריות, וכמעט כל השירים בו הם באותו סולם ובלי הרבה אקורדים".
מוכיח אסף לפרויקט כמה מהמוזיקאים הגדולים של הרוק הישראלי: ברי סחרוף, שביצע לפני 20 שנה את "עיר מקלט", שר כאן את "עגל הזהב"; קורין אלאל קיבלה את "זמנך עבר" ו"פועל במה"; אסף אמדורסקי מגיש את "עיר מקלט" ו"ממשיך לנסוע"; ערן צור את "ערבב את הטיח"; אפרת בן צור את "דם"; וכפיר בן ליש פותח עם "עבודה שחורה". "לא יכולתי לשבת עם הזמרים באולפן גם בגלל הקורונה וגם בגלל מגבלות התקציב והזמן, והייתי חייב שטייק השירה יהיה מצוין, אז הלכתי על בטוח ובחרתי כאלו שאני סומך עליהם", הוא מסביר. "הפעם התחלתי מהסוף, ביקשתי מהם שישירו איך שהם רוצים עם איזשהו כלי מלווה, ואחרי זה בניתי את העיבוד. זה יצא מאוד טבעי ככה. לברי נתתי את 'עגל הזהב' בגלל שזה חיבור מדויק בעיני בין זמר לשיר, ואת היתר חילקתי - לפעמים המקריות עושה לך את העבודה".
התוצאה - כצפוי מדרך העבודה – מאוד שונה מהמקור, אך גם יפה ומעניינת. מוכיח, אגב, מודה שהוא לא יודע אם בנאי כבר שמע את הגרסה הסופית. שניים שניגנו באלבום המיתולוגי ולא יזכו לשמוע את הגרסאות החדשות של מוכיח וזמריו הם ז'אן ז'ק גולדברג ויוסי אלפנט (שגם הפיק את האלבום המקורי) והאלבום הזה מוקדש להם. את שניהם מוכיח הכיר, אך עם אלפנט הקשר היה ממש מיסטי. "בתחילת הניינטיז, כשהייתי בן 19, ניגנתי בהמון ג'אמים במועדון הלוגוס בתל-אביב, ויוסי נהג להגיע לשם והתחברנו. במשך שנה הוא ממש לקח אותי תחת חסותו, עד ליום שבו הוא מת בלוגוס, ממש מול העיניים שלי. האירוע הזה נחרט בכמה רמות, הוא היה סוג של מורה דרך עבורי ולקחתי איתי הלאה משהו מהרוח שלו. הוא נשאר איתי עד היום".
למרות שחלפו כמעט 35 שנה מיציאת "אהוד בנאי והפליטים", האלבום ממשיך להיות רלוונטי. לדברי מוכיח, "כשאתה עושה תקליט קאברים, הדבר האחרון שמומלץ הוא לחקות את המקור. לא הקשבתי לאלבום בזמן האחרון, פרט למקרים שבהם רציתי לברר איזה אקורד. התייחסתי לשירים כאל שירים חדשים, ואפילו שינתי אקורדים והוספתי הרמוניות שלא היו במקור".
האלבום של בנאי והפליטים יצא במקור במקביל לתחילת דרכו המקצועית של מוכיח, כשהצטרף כמתופף צעיר מאוד לסיבוב ההופעות "מסע הבחירות של מאיר אריאל". "ראיתי את 'מאמי' בגיל 14, ולמרות שהגעתי מג'אז מאוד התפעלתי", הוא נזכר. "היחידים שנשמעו לי אז מקוריים ולא רק חיקוי של משהו מחו"ל היו אהוד והפליטים ורמי פורטיס וברי סחרוף של 'סיפורים מהקופסה'. הרגשתי ושמעתי שם מרד, שזה באופי שלי. עברו המון שנים מאז, אבל הקשר שלי לזה נשאר חזק".
אתה חושב שעדיין יכולים לצאת אלבומים כאלו בארץ, או שהאקלים המוזיקלי והתרבותי השתנה?
"זה תקליט קשה עם הרבה מחאה חברתית. 'עגל הזהב' כבר אומר הכל - שכולם פועלים מתוך בלבול וייאוש וסוגדים לדבר הלא נכון. עגל הזהב הזה קיים עד היום בעולם של דיסאינפורמציה והסגידה לדרך הלא נכונה מתוך פחד. גם אלו שמצביעים לטראמפ או לנתניהו בוחרים בעגל הזהב. אני לא יודע אם החברה היום פתוחה למחאה והאם היא מסוגלת להביט במראה. האלבום של הפליטים יצא בתור הזהב של המוזיקה, לפני האינטרנט ובעידן יותר תמים ולא ציני, כשאיכות ותוכן היו חשובים. היום, הכל זה פופ זול. יש אמנם יותר חופש ואפשרויות ליצירה, אבל אין סינון של מידע והדברים הקלים לעיכול הם אלו שצפים. אבל אלו חטיפים, לא ארוחה בריאה או מורכבת".
7 צפייה בגלריה
מוכיח עם סחרוף עם תזמורת המהפכה במופע "סימנים של חולשה" מ-2019 בבית האופרה
(צילום: רז גרוס)
כמעט 30 שנה שמוכיח חי בניו יורק. המחשבות לחזור לארץ עולות כל הזמן, אבל הוא מודה שבגלל הקורונה "כל אחד תופס את הכיסא שלידו ומתיישב, וגם אני לא זז. אני לא יודע אם בכלל אוכל לטוס ולחזור".
איך הקורונה עוברת עליך שם?
"לפני כמה שנים השתבללתי. הפסקתי לצאת לסיבובי הופעות ועברתי לחיים ביתיים ולעבודה באולפן. אז כשהקורונה סגרה את הבסטה כבר הייתי מאומן ומוכן לעומת חברים שלי שלקחו את זה מאוד קשה כשהפסיקו להם את ההופעות. ניו יורק הפכה ליותר כיפית. התיירים הפסיקו להגיע, העשירים ברחו לבתי הקיץ שלהם, הסטודנטים חזרו להורים, והתושבים האמיתיים קיבלו את העיר בחזרה. היא נהייתה מאוד לוקאלית, בניגוד לדיסנילנד שהיא בדרך כלל. הקיץ היה מדהים, אנשים שתו אלכוהול ומסעדות הוציאו שולחנות לרחוב, דבר שלא מקובל פה כמו בארץ או באירופה. אבל נראה מה יהיה עכשיו".
מה שפחות כיף למוכיח הם הפרויקטים שנעצרו או נדחו בגלל המגפה. "אני מאוד סקפטי לגבי החזרה של העולם למשהו נורמלי, ולדעתי זה הולך לחיות איתנו עוד הרבה זמן. היום, אם אני רואה בסרט אנשים בלי מסכות לוחצים ידיים, אני מתפלץ", הוא צוחק ומיד מרצין, "אנחנו רודפים אחרי הזנב שלנו עם כל המוטציות האלו. ובתוך כל זה, יש פוליטיקאים שעושים מזה הון. העולם נמצא בכאוס ואין לי מושג איך הוא ייצא ממנו. בניגוד למלחמה, אין פה הפסקות אש כי אין עם מי לעשות אותן".
אני רואה לא פעם פוסטים שלך בפייסבוק. אתה טיפוס די כועס.
"אני קורא עיתון ורואה מה הולך בעולם, ואז הולך לפייסבוק ומתעצבן. זה המקום שלי להוציא את התסכולים, ולכן זה אולי נראה ככה, אבל עכשיו כשאתה אומר לי את זה, אולי אני צריך להיזהר קצת", הוא צוחק.
מה שלא מצחיק אותו הן השיחות שהוא מנהל עם החברים והקולגות מהארץ על מצב התרבות שמושבת פה כבר כ-11 חודשים. "אני בעיקר שומע מהם על הבוז של המערכת כלפי משמעות התרבות בחייו של עם. המערכת, שנועדה לעשות סדר בבלגן ולגבות מיסים כדי להשקיע בדברים פיזיים וגם בתרבות, לא עושה את זה. תרבות זו התשתית של הנשמה והעומק לחיים, אם תיקח את התרבות מהבן אדם לא יישאר ממנו כלום".
בשנה הבאה אלבום הבכורה של זקני צפת יחגוג 30 שנה. יש מחשבות על איחוד או על אלבום חדש?
"כל אחד מאיתנו עסוק בדברים אחרים, אז אני לא רואה את זה קורה. חוץ מזה, אנחנו השוליים של השוליים - להקת פאנק עם המון הומור, ואין ביקוש לסוג כזה של רוקנרול בארץ, ובטח שלא יכול להיות לו קיום קבוע. בכלל, זה מוזר בעיני שכולם הופכים לכאלו רציניים כשזה מגיע למוזיקה. הומור זה שיא העומק, והוא נותן חופש לראות עוד צדדים ולא לפחד מהם".
